טוויטר
מוקדש לקופאית השקרנית מהסופר-פארם
לעולם לא אבין את האידאולוגיה שעומדת מאחורי מוכרות הקוסמטיקה בסופר-פארם. ברמה העקרונית אני לא אוהבת לתקשר איתן כי הן מנסות להעמיס עלי מוצרים שאני לא צריכה. אני בחורה פשוטה. יחסית. יש לי שני סוגים של מייק אפ (שליכטה לאירועים מיוחדים ואויל פרי ליומיום), שני סוגים של פודרה (אדמה אינדיאנית למראה הבוגר וכתום זרחני למראה המפגר), שני סוגים של שפתונים (ורוד למצב רוח החיובי ואדום למראה הזנותי) ושני סוגים של אאוט-ליינרים (דק לגבות ועבה לעיניים). ובכל זאת מוכרות הקוסמטיקה בסופר-פארם תמיד מנסות לדחוף לי מייק-אפ סתם יקר שעשו איתו ניסויים בבעלי חיים או מסקרה שאין לי מה לעשות איתה ממש.
אתמול נגמר לי האאוט-ליינר הדק. באזל המלאי של אאוט-ליינר דק, גורלי ככל הנראה יהיה להתהלך בין בני האדם ללא גבות. יום אחד אולי יהיה זה טרנד, אבל עד שזה יקרה אעדיף לנסות להיות נורמלית ככל השאר. פחות או יותר. בסופר-פארם המתין לי גדוד של מוכרות שרק מחכות לסגור עלי עמלה, ובדר"כ אני לא אוהבת להתעסק איתן. בהיעדר הפירמה המועדפת עלי (שחשוב מכל - אינה עושה נסויים בבעלי חיים!) מצאתי את עצמי נאלצת להיעזר במוכרת שניחנה בכלים של רכיבה על הטמטום של הואגינה הבזבזנית. ניסיתי להסביר לה אודות הבעיה המיוחדת שלי, שבה נבצר ממני לשלוט על הדחפים שלי ממריטת שיער חוזרת ונשנית. עיניה קיבלו מבט עגל שכזה, מהסוג שאני מקבלת כשמדברים איתי על מיקומים גיאוגרפיים שנמצאים דרומית לקיבוץ גלויות וצפונית לצומת הסירה. או כשמדברים איתי בקיצורים צבאיים. או על מכוניות. או על כדורגל. ניסיתי לעורר בה רגש הזדהות, והשוויתי את הבעיה שלי לכסיסת ציפורניים. מיד נזכרה שלביתה בת ה-16 יש בעיה של כסיסת ציפורניים. ניסיתי לצחוק איתה ולומר לה שהבת שלה מבוגרת מספיק כדי שלא תפתח בעיה כמו שלי. עיני העגל תפסו את מקומן בחזרה.
בסוף היא שכנעה אותי לקנות עפרון יעודי לגבות, לראשונה בחיי הסכמתי להיכנע למוצר המוזר והמיותר לאנושות הזה (וכן, אני לא יכולה לחשוב על אנשים שבאמת צריכים מוצר שכזה, אפילו לא אני.) ובחשש מה שאינו עונה על הגדרות הריצוי של מוצרים קוסמטיים שהייתי רגילה לרכוש עד כה צעדתי לקופה. זו כמובן עקבה אחרי כמו זנב של לטאה שמסרב להתנשל כדי לוודא שאת ה-2 שקלים וחצי שלה עלי היא קיבלה, ובאותו הזמן הבטתי טוב טוב בקופאית ושמתי לב כי דבר מה אינו כשורה. תחילה הבטתי על גבותיה - כיווצתי את עיני כדי להיות בטוחה והבנתי שכמוני, גם היא בסוף היום חוזרת הביתה ומסירה את הפסים מעל עיניה באמצעות מסיר איפור. סקרתי את קרקפת ראשה למשך כמה שניות ונחרדתי לגלות את הקרחות אותן היא מנסה להסתיר ללא הצלחה וידעתי. ידעתי עמוק בפנים את מה שקולגות-עיני-העגל שלה אינן יודעות ואף לא מעלות בדעתן כי עיני-העגל שלהן עגליליות מדי מכדי לעכל.
"תגידי, אני יכולה לשאול אותך שאלה אשית?" פניתי אליה.
"כן?"
"לפני שאני קונה את העפרון, רציתי לדעת באיזה עפרון את משתמשת."
היא אפילו לא טרחה להביט בעיני כשענתה לי - "אני לא משתמשת בעפרון, אלה גבות אמיתיות." וידעתי שהיא משקרת לי מבלי להניד עפעף.
"באמת…? חשבתי ש…" עניתי במבוכה ואז עמדה באוויר שתיקה מביכה עוד יותר.
לעתים אני שוכחת שמה שהיה אצלי סוד כמוס מנשוא עד לפני 5 שנים, הוא עודו סוד עצום אצל שאר הבנות. לעתים אני מספרת "כבדרך-אגב" לבנות שאני מזהה אצלן את אותה הבעיה על הבעיה שלי, ואני רואה את הניצוץ שמתגנב לעיניהן - סוג של ניצוץ של הבנה שהן כנראה לא לבד בהפרעה המטופשת והמעיקה הזו. לעתים אני מנסה להוציא בכח מבנות את הבעיה בסוג של שיחת "שקיפות מלאה", אבל הן ממשיכות להכחיש בתוקף. מעולם לא פגשתי בחורה שמלבד אימיילים שקטים ודיסקרטיים בפייסבוק היתה מוכנה להודות שהיא אולי קצת משוגעת לכאורה, אבל חוצמזה היא נורמלית לחלוטין. אני מבינה את זה במבט של 5 שנים לאחור. אני לא מבינה את זה במבט של עולם שבו הפרעות התנהגותיות אחרות קיבלו סוג של ביטוי ולגיטימציה באמצעות האינטרנט, כמו אנורקסיה או OCD או תסמונת טורט. יודעים מה, אפילו סוגים שונים של דכאון.
אני רוצה שהעולם יבין אותנו ויקבל אותנו באהבה, אבל לבד אני לא יכולה לשנות את העולם.
כשהתחלתי ללמוד קולנוע היה לי ברור שאחד מהסרטים שאצור יהיה דוקומנטרי, והוא ידבר על הבעיה הזו שאף אחת לא מוכנה לדבר עליה מלבדי. הוא יחקור את הבעיה וינסה להבין אותה, אבל הוא לא ימצא לה פתרון או תשובה לשאלה "למה", בדיוק כמו במציאות. שנת הלימודים שבה אצור את הסרט הזה נפתחת מחר. בעוד חצי שנה מכאן כולי תקווה שאוכל לממש את המלים האלה שנכתבות כאן ולגלות לעולם קצת יותר על הבעיה הזו שיש לה שם די ארוך ולא מובן -
טריכוטילומניה.
אחרי שזה יקרה, אני מקווה שאת, הקופאית השקרנית מהסופר-פארם, תוכלי לספר לי בפעם הבאה שאבוא לרכוש אצלך, מה עפרון הגבות האהוב עלייך ביותר.
(או שאולי דווקא - לא אצטרך לבוא ולשאול אותך בכלל.)
אוקטובר 25, 2009 under טריכוטילומאניה, שינקין.
תגים: טריכוטילומניה, סופר-פארם
מלכה. צריך הרבה כוח נפשי כדי לכתוב פוסט כזה.
זה לא כזה נורא כמו שאת עושה מזה, אפשר לחיות עם זה ואפילו לשלוט על זה. טראסט מי.
יודעת שאפשר לשלוט על זה. הייתי שם. 4 חודשים מופלאים בחיי בהם אף שערה לא ניתקה ממני באופן מכוון. אני לא יודעת מי את או אתה, כי הכי קל להגיב באופן אנונימי - ואם אתה מצליח להשתלט על זה אז זה נפלא ואין מבסוטה ממני על מי שמצליח להתגבר על זה. צריך לקחת בחשבון שזה יכול לחזור בקלות, הרבה יותר בקלות ממה שהצלחת לגרום לזה ללכת. ובמקום להגיד "טראסט מי" מומלץ לתרום משהו קונקרטי לדיון שיוכל לעזור לאחרים לשלוט על זה גם.
אנונימיות זה אובררייטד בכל מקרה.
איפה היית באותם ארבעה חודשים? בעננים?
גיליתי שאני לא תולש בחו"ל, לא תולש כשמגניב, לא כשאין לחץ. אפילו לא ידעתי שיש לתופעה הזאת שם.
הייתי מובטלת
תשאפי לשם והכל יסתדר, אולי הכל חוץ מחשבון הבנק.
הכוח בידייך, קורצת מחומר של מהפכנים.
איך העפרון, דרך אגב?
העפרון מעולה. היה שווה לה להביט בי בעיני עגל.
הי, יוצא לי לעקוב לפעמים אחרי הבלוג שלך.
את כותבת נהדר.
אני לא נוטה להגיב לבלוגים, אבל הפעם היה לי קשה שלא להתייחס. היכולת הזאת לדבר על הבעיה שלך בפתיחות מעידה על אופי מספיק חזק או ראש מספיק פתוח והרעיון לסרט דוקומנטרי הוא
נפלא. כשהוא יתפרסם ויש לי הרגשה חזקה שזה יקרה, אני בהחלט אצפה בו.
תודה רבה. אני ממש מעריכה את מה שאתה כותב.
האמת שאני בחורה. אבל בכל אופן, בבקשה. =)