הבלוג של מיכל

סדקים ראשונים מתגלים במסע שלנו לצפון. היום חזרתי לעכו בשעות הצהריים ופגשתי במוקד את בורלא. כבר ידעתי שהלילה אני ישנה אצל שירי בחיפה ובורלא היה אמור לישון אצל שרון. הסדקים החלו להיראות על פני השטח כששרון החליטה שהיא דופקת לבורלא ברז ואצל רותם לא היה אפשר לישון. בשלב הזה התחלתי להיות פינוקי והסברתי שאני עובדת מחר 12 שעות ולכן לא נראה לי הגיוני שנישן שלושתנו באותה מיטה. (מיטה וחצי! כן, אותה גודל של אותה מיטה שבה אני תופסת-את-כל-המקום-וגונבת-את-כל-השמיכה, לא אני אמרתי, ההוא אמר.)
בשלב הזה בורלא התפרץ עלי שהוא יזכור לי את זה שהוא צריך לישון בשק שינה על הרצפה ולי יצא כל החשק שגם ככה לא היה גדול דיו להישאר בצפון והתחלתי להצטער שפספסתי את הרכבת האחרונה למרכז.  לקחתי את זה נורא אישית. בסוף הוא התנצל ואמר שזה בגלל שעובר עליו יום מסריח.

במהלך סוף השבוע יצא לי כמעט כל מצב הרוח מהצפון. פתאום הרגיש לי טוב להיות בבית. אני מאד מקווה שתהיה לי סיבה טובה לחתוך למרכז כבר ביום שלישי בערב. לפי מה שנשמע כרגע רוצים אותנו זמן נוסף בצפון. קשה לי להאמין שאמשיך לנסוע אם לא יתחילו לדאוג לי להחזרי נסיעות נורמליים (פר קבלה) או לפחות מגורים שפויים שלא כוללים היסחבות עם התיק ממקום למקום.

ההרגשה הכללית רומזת שכדאי לחזור למרכז בקרוב. לחזור לקום בצהרי היום. לחזור לאכול סושי.