הבלוג של מיכל

כשמתחילים לזיין לך את השכל על חנוכה כבר בתחילת נובמבר, אתה מעכל שאתה כבר לא ילד. לא עוד טבלות ייאוש ביומן עד חופש סוכות, חנוכה, פסח והחופש הגדול. עכשיו היומן שלי בעיקר מאכלס מספרי מנוי של לקוחות. ניסיתי לחשוב מה מבדיל אותי הילדה מאותי המבוגרת. האם זו העובדה שאני לא שמה קצוץ על העמלה החודשית שיוצאת לי בכרטיסי האשראי כשאני לא מגהצת מספיק כסף? העובדה שאני מקפידה לשטוף כלים מדי יום? האם זה בגלל שאני באמת מצליחה להוציא את עצמי מהמיטה בבוקר לעבודה במקום לדפוק ברזים בימי בית הספר העליזים?

הספאם האינסופי שאני ניזונה בו מהעבודה ומעלוני כרטיסי האשראי על הנחות ומבצעים במיוחד בשביל הילדים שאין לי לפסטיגל הקרוב גורמים לי לחשוב לפעמים שאולי הזמן מתקתק, כאילו אין לי מספיק על הראש, רחמנא ליצלן, את אימא-סבתא-פולין-זה-כאן.

“מיכל, אולי תתחתני?”
-”אימא, דברי איתי עוד 6-7 שנים.”
“אבל אני רוצה להיות סבתא עכשיו.”
-”ביי אימא.”

וזו בודאי תקופה חולפת אבל לעתים אני נהנית לחשוב על תינוק. הוא לא באמת שלי והוא לא כל כך גדל אבל הוא רק יוצא ממני. ואני יכולה להבין ואני רוצה להרגיש איך זה ליצור בשר ודם. אבל פנטזיה ומציאות לחוד, סימני מתיחה, כאילו? באמת לעבור את הסיוט הזה יותר מפעם אחת?

ילדים אולי הם שמחה, אבל באמת אינני מבינה כיצד אפשר לגדל ילד וכהורה לא לרצות להתאבד ארבע-חמש-שש-עשרים-ושבע-מליון פעמים. אם אני הייתי ההורים שלי והייתי צריכה לגדל אותי ואת אחיי הייתי כבר מזמן עולה על נוסחא גאונית כמו להתקלח עם מצנם שמחובר לחשמל.

כן הייתי רוצה לתמוך כלכלית בילדי עד יומי האחרון. לעתים צר לי שאין לי את העזרה הכלכלית מהורי (ודירה בירושה זה באמת לא נחשב, זה לא כאילו שמישהו משלם על זה, אלא קיבלתי פשוט דירה בלי שאף אחד היה צריך למות בשביל זה). כואב לי קצת שההורים שלי לא תמרנו ואפילו במעט מבחינה כלכלית כדי לדאוג לעתיד האקדמי שלי או לחתונה או חס וחלילה אם יקרה לי פתאום משהו רע. אם אני אצטרך באמת לאמוד עצמי בסכום אני לא חושבת שאני שווה יותר מ-14 אלף שקלים, 20 וחצי אם אתם גם כוללים בדרך את מסגרת האשראי שלי בבנק.

ואני, לייק מאדר לייק דוטר, אני לא יודעת לחסוך כסף. מה שיש לי אני מוציאה בלי ראות לעתיד. ובאימאשלי, היא אף פעם לא לקחה אותי לפסטיגל.