הבלוג של מיכל

מזא”ה הוא רחוב מעיק. האמת שכל הרחובות שנמתחים להם מאלנבי ועד יהודה הלוי הם מאד מעיקים. הם רצופים בעליות ומכוניות ובני אדם. בין שלושת הדברים היותר מעיקים שמרשים לעצמם להתקיים בשעות הבוקר. אני, נערת האופניים הורודים, נותרה ללא ריאות לאחר הנסיעה הבהחלט חד פעמית שהרשיתי לעצמי להקדיש עבור מזא”ה.

עכשיו, זה לא ששיעמם לי. כלומר, רוב הזמן משעמם לי, אבל בהחלט לא הייתי מטריחה עצמי בעליותיה המשביזות יום א’ של מזא”ה רק כדי לעלות על הממצא המרתק הנ”ל. בפעם המי יודע כמה החבר’ה של ערוץ 10 ביקשו ממני לעשות משהו יעיל בשבילם כמו לספר לכם על תכנית הריאליטי החמה הבאה שתנמיך לכם את מפלס האינטליגנציה רק בעוד מעט. האמת שהתכנית הזו היתה מתלבשת בול על בובליל כקבלן בניה מוכשר וא-פרידמני אך נוכח הוא להתבצר בוילה נאה למען יביא במליון שקלים ויהיה כוכב הטלנובלות הבא (תיכון השיר שלנו, מישהו? ואל תגידו שלא אמרתי.)

מי שלא קרא מספיק במקומונים, כנראה לא שמע על תכנית היבוא החדשה הנקראת “הבלוק” - מכניסים חמישה זוגות לחירבה במרכז תל אביב, עליהם לחיות באבק ובטיח במשך 3 חודשים ומטרתם לעצב דירה אה-לה-פיבקו-שמאטע בתקציב של 200 אלף שקלים. הזוכה? מי שמצליח למכור הדירה בכל המרבה במחיר. הידד!

מזאה 76 לפני. אחרי? לא צילמתי. יופי מיכל. לכו תראו בעצמכם יא עצלנים!

ערוץ 10 שווים את ההתעוררות המוקדמת שלי בעיקר בשביל בופה. כלומר, הייתי מוכנה למות כדי לחיות מגבינת ברי כל חיי-האחרי, כך שלהקדיש שעתיים מחיי לנתח עסיסי שכזה פלוס סלט קפרזה עם מלא צנוברים בהחלט נשמע כמו עסקה משתלמת עבורי. משסיימתי לחפור בלחמניות עם חמאה וגו’ הוזמנתי לסיגריה על גג אותו בניין, המזא”ה 76, והתגלה לי נוף אדיר עם קידי פול בנוי מדיקטים. אדירות. הייתי משתכשכת לולא היה קר, הל! הייתי אפילו עושה חיקויים של תאורנים שהתרוצצו שם על קצוות הגג לולא דרך פ”ת איימה תחתי. 

בפוגשנו בחיים אתגר שלקח אותנו לדירות המשופצות, סיפר שממש זה עתה הסתיימו הצילומים לתכנית כך שהדירות שבהן ביקרנו היו בעצם במצבן המוגמר. כל דירה, שכאמור החלה מחורבה מוחלטת הפכו למה שהן במהלך 3 החודשים האחרונים בהם התפרסמו כל כך הרבה כתבות על כך שחיי השכנים הפכו לסיוט מתמשך. כתוצר מוגמר מדובר בדירות בנות שני חדרים וחצי. כל דירה מעוצבת ע”פ טעמם של הזוג ומה שהצליחו להכניס בתקציב. 

דעתי מסויגת. 

הדירות הללו יראו על פני מסכי הטלויזיות שלכם פצצה, שלא יהיה ספק. אך הן קטנות ומקומצות ביחס לדירות של 2 חדרים וחצי (למרות שלא מצאתי את החצי). כל דירה נאמדת בגודל של 55 מ”ר ברוטו. בפוטנציה זה נשמע רחב, בכל זאת, כל סטודנט עלוב כלכלית פחות או יותר בהחלט ידע להעריך מרחב שכזה אחרי שגר בדירת 3 חדרים שפוצלה ל-7 וגר לו בתוך קופסת שימורים בת 25 מ”ר ברוטו כשהריח של הבצל מהבישולים של 5 שעות לפני והטראנסים של השכן מהקיר מנייר עולים בחושיו עת מקיים יחסי מין והתוצאה היא עומד לא עומד. כאילו שמישהו מביא בחשבון שבנוסף לשכ”ד לדירה כזו שמרקיע קרוב ל-3000 שקלים לחודש יש להצטייד גם בויאגרה. הנקודה היא לא זו.

הנקודה היא שאלו דירות זיונים. אולי דירות זיונים לתיירים. כן, לתיירים יהיו שם אחלה זיונים. במיוחד אם הם אירופאים והם תכולי עיניים והם מזמינים אותי לבוא, אבל זה כבר לפוסט אחר. תהיתי בקול מול חיים אתגר האם אין חשש לאיזשהו קושי במכירת הדירות במיוחד לאור השפל הכלכלי, בעיות התזרימים והמשכנתאות והעובדה שהדירה הזו בעליל אינה מתאימה למשפחה, גם לא בסדר גודל שאחד מהצדדים עקר ובתכניותיהם בעתיד הרחוק לאמץ איזה ילד דרפוראי. חיים ענה שההתעניינות בדירות מצד מתווכים למען האמת התחילה כבר. חשבתי על זה עוד קצת. האמת היא שבאמת אין סיבה שלא תהיינה התעניינויות, אחרי הכל, דירות שנבנו בריאליטי ופוצצו לצופים את המסך לא מתפיידות כל כך מהר לפני שתספיקו להגיד “פיראס חורי? נשמע לי מוכר, הוא עובד במקרה בסעיד בעכו? אני מת על החומוס שלהם, אני שם כל פעם שאני בעכו, ואין קוליפורמים!” כיוצאי ריאליטי אנשים בשר ודם. הרי מדובר בכל מיני דרים אפארטמנס במרכז תל אביב שלא חולמים עליהם אפילו בחלומות הרטובים שבין קסאם לקסאם. אבל מתווך נשאר מתווך, והם זבלים וימכרו את הנשמה שלהם בשביל לעשות כסף מחרא. תאמינו לי, הוצאתי רשיון לתווך בדירות ולי בהחלט אין בעיה למכור את נשמתי לכל אחד. 

מצד שני, באמת שבאופן ריאלי קשה לי להבין את הצורך או את הרצון שלאדם השפוי יהיה כדי להתגורר בדירות עם אידיליה גדולה ומרחב קטן. כלומר, הפוטנציאל הגלום עצום, כל עוד לא תחל פה איזו מלחמה ולא יתעופפו עלינו טילים אטומיים-לא-אטומיים, מאד סביר שמי שישים ידיו על הדירות הללו יכסה באופן לא רע בכלל את ההוצאה בעזרת השכרת הדירה בשנה הבאה לתיירים. שוב, חזרנו לנקודת דירות הזיונים של תיירים, ואם יש איזה שוודי שחזר עכשיו מהאולפן ולמד את המילה “בלוג” וחיפש בגוגל, הוא בהחלט מוזמן להשאיר תגובה. אם חשבנו שהשנה הקטע הזה רץ חזק, חכו לשנה הבאה. עכשיו כבר כולם מוכנים מראש - בפסח מרביצים את השיפוץ הכללי שינוע בוודאי בין 1500 ש”ח ל-22000 כדי שאת החודשים שבין מאי לספטמבר יוכל לבלות אצל הוריו בזמן שדירתו מופקדת בידי כמה חבר’ה שגילו את הקוק והחתול והחליטו ש-250$ ליום עם ריהוט קומפלט זה אכן הרבה יותר משתלם ממלון. אויש. המוח היהודי. איזו המצאה נפלאה.

זהו באופן מובהק עתיד הדירות של “הבלוק”. חשבתם שיהיה לכם איזשהו סיכוי שאתם תמצאו את עצמכם שם אלמלא אותה תיירת שיכורה שפגשתם בקלרה?

מעבר לכך, מה שבטוח מצפה לצופים חוית השרדות מאד לא סוונאית. באשר לשאלת הרייטינג? אני אשית צופה שהקהל עשוי להצביע ברגליים לנוכח התחושה שאולי עובדים עליו בעיניים. יש שיאמרו שיש גבול לשטויות שמוחם הקודח של מאות הוגי תכניות ריאליטי ברחבי העולם יכולים להמציא. אני אשית חיה עם המדיה הנמוכה הזו בשלום שכן סוף סוף הטלויזיה הגיעה למקום השלווה שלה היכן שהצופה בהחלט לא צריך להפעיל תאי מח שגם כך לא שרדו את חווית האח הגדול.

בתור פישרית קטנה בלימודי שנה א’ לקולנוע המרצים דואגים להדגיש בפני שוב ושוב עד כמה הטלויזיה היא דבר נמוך. מאידך, במוספים של הסופ”ש האחרון ציינה המפיקה לטי גרובמן שאביה מגדיר גם את הקולנוע כמוצר הנחות ביותר ביחס לאמצעים אמנותיים אחרים כך שאת הכל אני לוקחת בערבון מוגבל וצופה לי כך או כך חיים שיכללו עיסוק ברפש נמוך. בהיבט הכללי, לאן שלא אפנה בעולם הדיגיטלי הזה אתעסק בסופו של דבר במשהו שהוא נמוך מבחינה תודעתית, כי מי שיורה גבוה נשאר עני. בעצם, גם מי שיורה נמוך. טוב, לא משנה. גם ככה אני בונה על בעל עשיר.

קונצנזוס של חילונים: יום כיפור צריך לקרות מס’ פעמים בשנה. קונצנסוז של ערסים: יום כיפור צריך לקרות פעם אחת בשנה כי השכל שלהם לא יתמודד עם העובדה שיש פחות מ-363 ימים בשנה בהם הם יכולים לקלל, לגנוב, להכות ולדקור. יום כיפור הוא קסם בתל אביב, אני לא יודעת איך הוא מחוץ לתל אביב כי מעולם לא חציתי את גבול גשר הירקון צפונה או את גבול אלנבי דרומה. יש משהו קסום בבני נוער זרוקים על הכבישים ולברדורים מתרוצצים בהנאה ובשקט מוחלט שלעתים רחוקות מופרע על ידי נהג רכב שלא כל כך אכפת לו. אנו זקוקים גם להם - לנהגי הרכבים הללו, כדי לזכור שכפיה דתית זה לא פה. 

חשבון נפש יומיים בשנה גרידא זו צביעות. סקר מדגמי אומר ש-63% מהאוכ’ התכוונו לצום ביום כיפור הזה. סבירות גבוהה כי אחוז לא גבוה מהנ”ל שיקרו. כמו אצל הפסיכולוג שאתה מסתיר ממנו את מה שממש מביך כי לא נעים לך ממנו ויותר מזה לא נעים לך מעצמך. אחוז ניכר אחר הוא האחוז שזקוק לזה לא רק ב-25 השעות הללו לא זמן רב הרבה יותר מזה. האנשים הללו שיוותרו מושחתים כלכלית ומוסרית אבל בשבילם אלו רק מושגים יחסיים.

את יום הכיפור שלי ברחובות פתחתי בעישון סגריה. אני זונה פרובוקטיבית, או ליתר דיוק פשוט שכחתי שלא מעשנים. כמעט כבכל שנה שאני עושה דבר כזה כמעט דוקרים אותי. טוב, לא כמעט כבכל שנה, זו הפעם השניה שזה קורה לי. איזה ערס-מחרתיים-ידקור בא אלי וסינן לעברי “יא בת אלף, מה את מעשנת סיגריה, יא שרמוטה.” לא לקחתי את העניין באופן אשי אם כי מצאתי את עצמי משועשעת ביחס לעובדה שאין בו די בינה כדי אח”כ לשאול את עצמו אם זה בסדר שדיבר כך ובמיוחד ביום כיפור. יתרה מכך, בודאי לא העיר לי בבוטות כזו כי מדובר במעין טאבו עישון הסגריות, אלא בגלל שדקר לו בלב שיש מי שמעשן סגריות ולא הולך נגד הזרם עקב בררות. הוא אינו עמוק מספיק אפילו בשביל לחשוב על שורה זו בעצמו. זהו אותו ערס מהקונצנזוס שעכשיו בטח דואג עם חבריו לגלח אלפי חפיסות סגריות מוברחות מהשטחים ובכך תורם כספו ל-55% מאוכלוסית החמאסניקים שזוהי בעצם עבודתם. גם אם זה לא מה שהוא עושה, סביר להניח שזה קרוב מספיק.

את חשבון הנפש שלי אני טורחת לעשות מדי יום ביומו במהלך השינה, עם או בלי צום, בעיקר בלי צום - הצום זה לא שאלה. אין לי מה לחשבן ביני לבין האלוהים כי אין אלוהים אבל למה שיש לי לחשבן ביני ובין חבריי ומשפחתי וקולגות אני כבר דואגת לעשות סביב השעון.

תחום העבודה שלי עוסק במאקרו בפירוק משפחות ורישוש כלכלי. במאקרו כל מי שמתעסק בפן כזה או אחר בתחום קפיטליסטי וקשור לכסף אינו רחוק מלעשות זאת בעצמו. הורג אותי כשקולגות שלי צמים תוך סוג של עינוי עצמי, תוך סוג של גאולה או כפרה או מה שזה לא יהיה, וביום למחרת ולכל אורך השנה הקרובה ימשיכו לרושש אנשים עם חולשות נפשיות ושלא יודעים מה טוב בשבילם. יש לי לקוח קבוע שאשתו בהריון. את הכפרה שלי ביצעתי מולו כששכנעתי אותו לנתק מאתנו קשרים. אין ספק שהבנאדם מכרה זהב. הוא סיפק לי כבר מאות דולרים בשנה החולפת, אך הידיעה שהוא מעמיס קמח למחיתו, אשתו בהריון ויש כבר עוד שניים פשוט מנעה ממני להמשיך לקיים איתו קשרים. יש גבול גם לחוסר המצפון שלי. 

ועם זאת אני ממשיכה לעסוק בעבודה שלי, עושקת לא עושקת, אני מנסה לישון טוב בלילות ולדעת שהכורח הוא הקובע - גם אני צריכה להתקיים בעולם הזה. איכשהו.

בורסות העולם מתמוטטות. אין ספק שאני חווה תחושה של שמחה לאיד. כואב לי על אותם קשישים ש-70% מקופות הגמל וקרנות הפנסיה שלהם נמחקות במחית עין על אותו משחק אכזר של הימורי בורסה. כל שקל שחסכת במהלך חייך ביושר מתגלגל לו אי שם בידיים לא אחראיות, בידיים של מי שרואה רק דולרים בעיניים הרבה יותר ממני. קצ’ינג קצ’ינג קצ’ינג. אנשים כמוני יוותרו מאושרים - המחיה בצנע יחסי, ללא הלוואות, ללא הפקר כלכלי לא יפגעו במשבר הזה. מי שמחליט שהוא כזה ביג שוט יאכל אותה. מגיע לאנשים כאלה. רק כואב לי על קשישים.

ולנושא אחר לחלוטין. בצאת יום הכיפור שכאילו היה לא היה בזכות יום חמישי הבייבי ואני הלכנו להקרנת הבכורה של “לקרוא ולשרוף” של האחים כהן. אבא שלי התריע שמומלץ לי לטוס לקולנוע כי מאד סביר שלא ישארו כרטיסים אם מדובר בהקרנת בכורה. ניסיתי לשמור על אופטימיות אך שיחת חולין מחוץ לסנטר הבהירה לי ש… (”אני הולך לחדש של האחים כהן.” -”קנית כרטיסים מראש?” “כן” -”אה מזל!”). פגשתי שם באליזרין שהחליטה שאם היא לא מקבלת כרטיס חינם זה פשוט לא בשבילה ואת איתי שסיפר על הקרנות של סטודנטים באונ’ שמתהדרים בסופרלטיבים כלפי הסרטים במהלך ההקרנות כדי לצאת סופר מתוחכמים. 

ובהתאם אכן מצאתי את עצמי רוכשת כרטיסים אחרונים בהחלט בשורה-סבירה-כסאות-לא-משהו כאשר מצאנו שמכל כסא לצדנו יושב גבר מבוגר שנוחר בזמן שהוא צוחק. יא אללה. 

תקשיבו, חרא סרט.

מה נקרא - להוריד ולמחוק.

שנה וקצת חלפה לה. וואו. זה הרבה זמן בלי לכתוב. השירה מטפטפת, הטקסטים רופפים. לא עוד. חברים, אני חוזרת.

מקווה שהתגעגעתם, ואם לא - אז תלכו לבלוג אחר. אני בינתיים פה. 

הרעיון לחזור לכתוב בבלוג התחילה אי שם לפני כמה חודשים, פנה אלי איזה אחד, אדם נחמד מאד, מערוץ 10 וביקש פרטים כדי להזמין אותי לערב מיוחד. כמה שבועות לאחר מכן הגיעה הזמנה מעניינת להקרנה של “שיטת השקשוקה” של העיתונאי החוקר מיקי רוזנטל ומיד הנחתי שערוץ 10 אחראים להזמנה.

בתור מישהי לא מי-יודע-מה חשובה, אם כי מעניינת למכיר דבר, אמרתי לעצמי שאם מזמינים אני לא מפספסת. ארזתי על עצמי את הצחי וקבענו להיפגש בסינמטק בשעה 21:00, תוך כך שאין לי שום ידיעה מה עומד לקרות. מי ששמע על קצה המזלג על “שיטת השקשוקה” ואינו בוחש בביצה בודאי ראה את הפאפארצי של וואינט ופנאי פלוס (שזה די אותו הדבר) אבל לא נחשף מעבר לכך. פנאי פלוס אף טרחו לציין שיונית לוי לא הבריקה משהו מדהים מהגרדרובה, אבל מקורות יודעים לספר שהווסט-צמוד-חזה (שהיה ממש נאה! גו יונית על הסטייל!) שלה התחכך במרפק של צחי ומאז הוא לא שטף אותו. בקיצור, מה אומר - תרבות. 

מיהו קצת יותר מעורב ואילו במעט ידע גם לספר על שערוץ 1 שוקלים לשדר את הסרט, והרי עם התקציב הקיים - על אלו עיי חורבות יתבעו בגין לשון הרע בדיוק, אז הולכים על כל הקופה.

החלק שהכי קסם בעיני במהלך קבלת הקהל להקרנת הבכורה של “שיטת השקשוקה” היתה הקריצה הבוודאי לא מכוונת לבלוגרים עלומי שם כמוני (ועוד איזו אקס מנחה בערוץ הילדים אקס אלופת הארץ בקפיצה לגובה), ובעקבות אוברבוקינג ולחץ אטומי בכניסה לסינמטק, גילו שבניגוד למעטפות של אולמרט - שלהם היו ריקות. 

בשמחה וגיל התייבשנו בהמולה לצד איזו תמהונית שממש רצתה להיכנס ולכן כל 5 דקות טענה שאאשת ביצה זו הזמינה אותה, וזה שומר לה כרטיס והתחננה לכרטיס כאילו היתה קוקיצה שיורדת על ברכיה בכניסה למנטל בליל ששי ומתחננת לכניסה בפני אלוהי הסימי. 

את דעתי האשית ביחסי הון ושלטון כפי שהוצגו בסרט מנועה אני מלפרט, שכן פאוור טו דה פיפל אנד אול אבל מי שצפה בסרט יודע על האימה המשפטית המהלכת על ראשי היוצרים. אז כאן, כמו בהרבה מקומות אחרים (פרט לטיים אאוט, אולי), לא אלהג אודות בריונות כזו או אחרת ולא על שחיתות שלטונית או עיתונאית. אלא עלי. נכון, עלי, עלי, עלי.

בהקרנה זכיתי לפגוש בלוגרים טובים וחזקים כמו נועה אסטרייכר ועידו קינן וכשעל מעטפתי הריקה היה מצוין באותיות קטנות “בלוגר”, הבנתי מהר מאד מי אני ומה אני עושה שם. קודם כל, “אני” זה מושג יחסי, פעוט למדי, כמעט חסר חשיבות. עוד ווב-סלב וואנאבי עם אצבעות שנונות והרבה זמן פנוי. ובאשר למה עשיתי שם, ההיקש המתבקש ברור למדי - אם ערוץ 2 לא יקרינו את הסרט ואם ערוץ 10 לא רוצים את הסרט ואם הקרנות לא רואות ממטר ואם ביום למחרת רק הפאפארצי ידברו על מה לבשה יונית והשיק של גיא פינס והנוכחות של עדי אשכנזי, כנראה הכח נשאר בידינו. ואנחנו הבלוגרים לא פוחדים מכלום - אנחנו מרוצצים באבן את ראשם של המפדחים מבלי לפחד על מה יבוא על ראשינו. 

עפ”י חיפוש בגוגל תחת “שיטת השקשוקה” בלוג, ניכר כי קיימות קרוב ל-20 אלף תוצאות, מתוכן רבות חוזרות על עצמן - אם מדובר בבלוגרים, אשר הבינו מהר מאד שהכח בידם בלבד, שעקבו באדיקות אחר ההתפתחויות וכתבו על הנושא בהתלהבות. התהילה היא במרחק נגיעה, אבל האם זה לא גורם לכם לחשוב האם בלוגר, מוכשר ככל שיהיה, אינו עוד סוג של כלי אותו ניתן לנצל בכל המעט במחיר? בדיוק כמו איזו ממשלה עלומה שעל גבה איזו משפחה עלומה מרוויחה הרבה כספים מכספי הציבור, לכאורה?

לאור המעטפות הריקות, לאור החשיפה התקשורתית המאופקת ומעלה האבק, לאור כך שאני עוד תוצאה בגוגל מעכשיו - אני מבינה היטב היכן אני ניצבת בשרשרת המזון.

היו שלום, ותודה על הביצים. אם כי קצת באיחור.

(המתינו בסבלנות, ערוץ 10 וזה, there’s more to come)

בשנים האחרונות פיתחתי תחביב לצלם חתולי רחוב. עכשיו עם בוא הקיץ וילודת הגורים הגבוהה עוזרת לתפוס כל מיני רגעים.

2 התמונות האחרונות שצילמתי, שמצאו חן בעיני במיוחד:

כן, זו די קריפית.

1.2.07 23:04 When do you think you are coming?

1.2.07 23:05 I want to go to the gym till one

1.2.07 23:35 מה הדיפולט גייטויי של הוט?

2.2.07 0:03 בשביל ההגדרות ראוטר. מה אני אומרת? סתם לידע כללי.

2.2.07 0:18 דיקסי?

2.2.07 0:20 אז מתי?

2.2.07 0:23 מתי דיקסי

2.2.07 1:20 מ’מצב?

2.2.07 1:32 איפה את?

2.2.07 1:35 בבית?

2.2.07 1:36 לא יודע אני די שיכור. בבן יהודה 89

2.2.07 1:38 פאב חמוד. אבל מיציתי נראה לי. צריך לנדוד הלאה. בואי נפגש באמצע.

2.2.07 1:39 בוגרשוב בן יהודה?

2.2.07 1:41 שאלה יפה. אני אצא רגע ואבדוק.

2.2.07 1:43 אז נפגש שם. אני כבר עם חשבון.

2.2.07 1:45 הסתדרות קטנה

2.2.07 1:46 סבבה לילה טוב.

2.2.07 15:34 Bo bo bo botanika! feat. Onil live & the Wannabets> Black organic electronics 2night 24:00 @ Barzialy club>send sms 4list

2.2.07 16:58 כן. בשאיפה.

2.2.07 17:01 אודיע לך סופית לקראת 9.

2.2.07 19:23 My roommate and myself and one spare

2.2.07 19:24 Mmm not sure really. I’ll let you know tomorrow evening

2.2.07 22:48 לא משחרר לי את האי פי 192.168.100.11 והיה ראוטר אבל עכשיו אין!

2.2.07 23:20 היי. מה קורה? את כבר אצל בועז?

2.2.07 23:24 טוב. אוטוטו יוצאת גם לכיוון.

2.2.07 23:44 כן, עוד שעה ככה.

3.2.07 0:25 No… Omer is gay, I like small tits and blow jobs

3.2.07 1:50 Can’t hear you, bass makes me horny

3.2.07 1:51 No the same old shit

3.2.07 1:58 Lol look! Fat people!

3.2.07 2:14 Over there eating a million roles of sushi

3.2.07 3:05 Too broken!

3.2.07 5:02 Yes

3.2.07 5:03 My dad’s house

3.2.07 20:34 מגיעה בסוף?

3.2.07 21:33 נראה לי שזה רק שנינו

3.2.07 21:41 עכשיו?

לא נראה לי שאתם יכולים לראות מה השעה אבל די מוקדם (טוב, 7). חזרתי עכשיו הביתה על קו 66 המיתולוגי (רק שני שליש גהינום!). בדרך על דיזנגוף חלק מבתי הקפה החלו להתעורר, בעיקר בנקיון יסודי וספונג’ה וכסאות הפוכים.

מישהו אמר משהו על זה שדיזנגוף חוזרת לחיים. בצפון כששי שאל אותי איפה כדאי לקנות בשינקין נעלי כלה, הסברתי לו שאולי עדיף לו לעשות סיבוב בדיזנגוף שבעיני הוא הרבה יותר מעין “שדרת כלות” משינקין. הם הריצו עלי קצת בדיחות ואמרו שאני לא מי יודע מה מבינה אבל בינתיים לא אני זו שמתחתנת. (הייתי אומרת שהבדיחה היא על שי, אבל אם אימא שלי או סבתא שלי קוראות את הבלוג הזה אין בדיחה על אף אחד.)

על כל פנים, כאשר יורדת החשכה, זה בדרך-כלל קורה לי אחרי קפיצה אקראית לג’פניקה, דיזנגוף נהיה רחוב דוחה. איכשהו לכל מי שמדדה (כן, הביטוי מדדה מתאים כאן) בפסג’ של פרישמן חסרה רגל. ככר דיזנגוף מזמן הפכה מקום הבילוי המועדף על ער”ן (בלי טיפה של זלזול, אני גדלתי שם בדיוק כמו כל עכברושי הסנטר), והאמת שכל מה שצפונית לגורדון כבר באמת חו”ל עבורי. אולי זה לא כזה חשוב.

אם היו שואלים אותי לפני שלושה חודשים היכן נמצא רחוב יהושע בן-נון, למשל, לא הייתי יודעת לעולם לענות את התשובה. אני חושבת שבקושי ידעתי עד שפגשתי את ענת איפה נמצא רחוב ארלוזרוב. הבעיה לא נעוצה בתל-אביביות שלי. כלומר, היא כן, אבל ברבדים מעט עמוקים יותר.

גאוגרפית אני יודעת מה קיים איפה שמוניות השירות נוסעות. מעבר לזה הכל חור שחור. מעולם לא ישבתי בצד שמאל במושב הקדמי של האוטו (אחלה נבר), לחצתי על הדוושה וחיפשתי באינסופיות מייאשת אחר חניה, ימינה ימינה ימינה ימינה. שבור שמאלה ינעל דינאק. אילו היה לי רשיון הייתי טורחת לזכור, אילו היה לי רשיון הייתי מתבכיינת שבתל-אביב אין שמאלה ולא מותירה את זה כהלצה יומיומית כגון רחל המשוררת על משאיות הזבל.

ובכלל. מה הקטע עם החרא הזה?

אני זוכרת שכשצחי ואני ראינו לראשונה את נתן זך על משאית זבל די נגנבנו. צילמנו וחשבנו שגילינו את אמריקה אז שלחנו לוואי נט אבל נראה שוואי נט לא ממש התרגשו מהממצא הכואב. כשסיפרתי על כך לאימא שלי, זו אמרה שהיא לגמרי מבינה את המטרה אליה העיריה חותרת - הרי משאיות זבל יש רק ב-6 בבוקר וב-6 בבוקר יש בחוץ אנשי קבע ושיכורים. אנשי קבע לא מאמינים בכלום, אז למה למען השם שיהיה אכפת להם אם יונה וולך מתהפכת בקברה בזמן ששירתה סובלת תולעי רקבון, ואילו השיכורים יוצאים מנקודת הנחה שמדובר באחלה הזיה, סו בי איט.

כל פעם שאני רואה משאית זבל עם שירה עליה בא לי להקיא. זה פוגע בי אישית.

שלשום אחרי הערבמה בועז ומיכה הצליחו לגרור אותי לברקפסט. הברקפסט נשאר אותו ברקפסט. יש את מר “אני אעשה את עצמי מה זה דואג לך עד השניה שתודיעי לי בחגיגיות שיש לך מישהו ואז אנטוש אותך לאנחות, אז מה אם את נחנקת מהסיגריות?” ויש את מר “היי, אני מחיפה ואת מתל-אביב, בא לך שאעשה לך סיבוב?” ויש את מר “אתה מכיר את הסרטים שלי? אוהב אותם? יש לך קוק?” (אני נותנת לכם שלושה ניחושים, הבן שלו היה שואל אתכם אותו הדבר בדיוק) ויש את גברת “אני שרמותה עוד מלפני שלמדתי לאיית את המילה ואני לא לובשת תחתונים!”.

אני לא בטוחה איזו גברת אני. בדרך-כלל אני משתדלת להישאר בפאסון של “אני יותר מדי טובה בשביל בכלל להסתכל על הקיום שלך” כי אני לא מכירה אף אחד ובעיקר סומכת על חוסר האחריות שלי שתביא אותי למצב של שוכרה-סימום מספק כדי לא לזכור על מה לעזאזל הטמבל ההוא שערך חצי תכנית ביס זיין לי את השכל בלילה לפני.

ווי אר אול מאדרפאקינג ניים-דרופרז, שלא יהיה לכם ספק ביצ’ז.

(חבר של ליפסקר פעם אמר באירוע מחווה לדודו גבע שאין בוהמה בתל-אביב, אז בחייאת רבאק אל תאמינו למילה ממה שאני אומרת)