הזוכה בבושם סקרלט ועוד כל מיני הרהורי שנה חדשה

ראשית עלי להתנצל, הבטחתי כי אכריז על הזוכה בבושם בסופ"ש אך לצערי הבחירה היתה מאד מאד קשה עבורי ולכן התעכבתי בנושא. בואו נגמור עם זה לפני שאחת מהבנות תאכל לי את הראש: הזוכה בבושם סקרלט היא לא אחרת מאשר לירי אמיר אשר השקיעה את נשמתה לתחרות ואף פירטה בהרחבה על הדואליות שבה! אני מודה לכל הבננות שהשתתפו בתחרות וכולן כמובן מקבלות דוגמית סקרלט במתנה.

לירי אמיר

אני לא נוהגת לאחל שנה טובה, אז אל תגלו לאף אחד שאיחלתי - אבל לכל הבנות ולכולם שנה טובה ומבטיחה שזה לא יגיע אליכם באס.אם.אס.

מלבד הבושם הפוסט הזה הולך להתעסק בשני עניינים הנוגעים לשנה החדשה. פשפוש קל במדפים המאובקים של קורקי העלה פוסט ישן שכתבתי ב-31/12/2005, בבלוג ז"ל שלי שאינני יודעת היכן בעולם הוא נמצא כיום. תוכנו היה כזה:

10 ציפיות לשנת 2006 - שנה בסימן רטרופסיבי

Saturday, 31 לDecember 2005

1. לטוס לאמסטרדם! - נכנס לרשימה גם בשנה שעברה ולא יצא לפועל.

2. לכתוב לעיתון/מגזין - הגיע הזמן להשתלב איפה שהייתי צריכה להשתלב כבר לפני.

3. לחזור לעשות ספורט.

4. לחזור לנגן בפסנתר - פרשתי לפני 6 שנים ויש לי חשק עז לחזור לנגן.

5. לחזור ללמוד פיתוח קול - ממש ממש בא לי.

6. ללמוד משהו חשוב בתחום המחשבים, אולי תיכנות - לא שכזה מתחשק לי ללמוד, אבל מתחשק לי לדעת ומתחשק לי לפתוח דלת לכסף טוב.

7. להקים מחדש את רדיו במה (שהיה דאז בעם) - התעוררו בי געגועים עזים לחזור לשדר וגם להקים מחדש את הפרויקט האדיר הזה, שהיה ממש כיף בפני עצמו.

8. לחזור לפסיכולוגית שלי - לא יצא לנו להיפגש הרבה, אבל היא באמת היתה נהדרת.

9. להישאר מרוצה ושמחה (באופן יחסי).

10. ללמוד להאמין באהבה. אמן.

אז ככה; לטוס לאמסטרדם בסוף טסתי, זה היה בסתיו של 2007 בסופו של דבר ונסעתי ביחד עם קומץ, היג"כ בורלא, כוכבים מנצנצים עליו. לא אבלשט אף אחד ולא אסתיר את העובדה שיצא לי לעשן שם מלא סוגים שונים של גראס (והמופלא שבהם היה ההיידרו בגרין האוס שהעיף לנו את התחת עד כדי כך שלא רצינו לחזור לארץ ואכן כמעט פספסנו את הטיסה). בתקופה דאז, גם בארץ, הייתי מעשנת המון ושנאתי את זה. הרגשתי שאני ממש על האדג' של להיות ג'אנקי. אחד הדברים הטובים בעיקר שיצאו מאסמטרדם היה העובדה שבעקבות הנסיעה הפסקתי לעשן בכמויות של חמור בקאט-ניפ. מלבד זאת, באמסטרדם ספגתי את הפציעה הכי קשה שספגתי בחיי. אימא שלי לפני הנסיעה הזהירה אותנו שלא נשכיר אופניים, והיה זה חודש בדיוק אחרי שלמדתי איך רוכבים על המכשיר הדו-גלגלי הזה. אני כמובן התעקשתי על אופניים ורודים, אממה, אחד הברקסים מסתבר היה מקולקל. לא חלפו 15 דקות מהרגע ששכרנו אופניים וכל הפרצוף שלי כבר נמרח על אחד הגשרים של נהרות אמסטרדם. התוצאה: שפה פתוחה, פנס בעין ויד שיומיים לא יכולתי להזיז. במצב כזה הייתי יכולה לתבוע את הביטוח על הנסיעה, לקבל כסף וכו', אבל בגלל שכל כך פחדתי מהתגובה של אימא שלי העדפתי לסגור את הנושא בלקנות מייק אפ ממש ממש חזק (30 יורו, אסתי לאודר, המייק אפ הכי מדהים שהיה לי, כוסאמא של סופרפארם אין בארץ). בפארמיה באמסטרדם בה אחת הדיילות איפרה אותי, הסיפור נהיה יותר מביך כשהיא הבינה שהגבות שלי מאוירות וברחה כל עוד נפשה בה מההיסטריה ושלחה דיילת אחרת לטפל בי. הדיילת האחרת היתה מאד נחמדה וכיסתה לי את הפנס היפיוף שלי בזמן שהיה גדוד של לקוחות שהביט בנו כמות היינו מופע בקרקס. היה מופלא. שנים שמרתי את הסיפור הזה בסוד ולמעשה בורלא ואני סיפרנו לכולם שהרגזתי אותו אז הוא הכניס לי אגרוף.

הנה תמונה שמעולם לא נחשפה לציבור הרחב דקות מספר אחרי ההתרסקות עם האופניים:

לא בורלא, אל תרביץ לי!!!

שלושה ימים אחרי שהחופשה שלנו התחילה בורלא ואני באמת התחלנו להתרגז אחד על השני וכנראה המירכוז הבלתי נסבל של לבלות כל כך הרבה זמן זה בחברת זו נתן את אותותיו. אחרי שדרכנו נפרדו בת"א לא שוחחנו אחד עם השני שבועיים. בורלא כעת גר בצפון ואני עדיין בת"א. הרבה אנשים שואלים אותי אם אנחנו עוד בקשר (שכן בתקופותנו היפות היינו כמו בנאדם אחד). אנחנו משוחחים לעתים רחוקות בטלפון, בורלא אוהב לכבות את הטלפון לעתים תכופות אז לפעמים אני סתם משאירה לו הודעות מפגרות במשיבון ("בדיוק חשבתי עליך, ואז… אה… שיט, הפסדתי."). הקשר של בורלא ושלי הוא כה חזק שאנחנו מרגישים זה את זו נפשית. לא, אנחנו לא צריכים לדבר לעתים תכופות וגם לא להיפגש, אבל דואגים שכל מפגש שיש לנו יהיה מפגש קסם.

קומץ ואני משמינים הסורים בכרם החודש. קסם.

לכתוב בעיתון/מגזין - כמעט קרה, קבלתי את השוט שלי באחד המגזינים בארץ. הבעיה היא שהיום לא מחתימים כמעט כתבים כעובדי מערכת אלא כפרילנס ללא חוזה. הייתי צריכה לעשות את מה שהייתי צריכה לעשות, לא עשיתי, נכנעתי. אני בת זונה עצלנית (וסליחה אימא). בסוף נשארתי פה בבלוג, והבנתי שהכסף כאן אפילו גרוע פחות מהכסף בעיתון או מגזין.

לחזור לעשות ספורט - חזרתי גם חזרתי. מאז הספקתי להירשם 3 פעמים לחדר כושר, ללכת קצת ואז למכור את המנוי. גם כרגע הקשר היחיד ביני ובין חדר כושר הוא החיוב החודשי בכרטיס האשראי. וואלה, תכל'ס אני צריכה לחזור לעשות ספורט שוב.

לחזור לנגן בפסנתר - לפני שנה אבא שלי לקח את הקלידים האלקטרוניים שלי מגיל 4.5 (משנת 80-ופאקינג-9!) לתיקון והחזיר אותם חדש דנדש. היו לי כמה ערבי דכאון בהם הלחנתי כמה שירים עם ליריקה מטופשת ממש, אבל מעבר לזה הקלידים מקשטים יופי את הכסא בסלון.

לחזור ללמוד פיתוח קול - לא קרה, לא יקרה גם כנראה ונראה לי שגם במיטה הפסקתי להיות צווחנית בינתיים. תשאלו את האקסים שלי, השותפים שלהם לדירה ואף את השכנים שלהם - במיטה אני עושה יופי של סופרן, מצו ואלט.

ללמוד משהו חשוב בתחום המחשבים, אולי תיכנות - הסיבה אז היתה בגלל שהכסף טוב. אז לא הייתי בטוחה בכלל מה אני רוצה ללמוד ודי הדחקתי את עניין הקולנוע מטראומת הלימודים בתיכון. אז כן, בסוף הלכתי ללמוד קולנוע, ולא, הכסף לא טוב. השאיפה להייטק באה בעיקר מצד משפחתי הפולניה שאכן החדירה לי שכסף זה חשוב וכסף זה טוב, אבל בסופו של דבר אחרי מחשבה והבנה של מי אני ולאן הנפש שלי חותרת + כאבי בטן תכופים, הבנתי שבמשרד הייטקיסטי ויום עבודה של 9 שעות ומעלה אני כנראה לא אצליח להתמודד. אגב, העובדה שעבודה על סט בדר"כ ארוכה הרבה יותר מ-9 שעות ביום ויכולה לפעמים להגיע גם ל-14 שעות מבלי למצמץ לא מרתיעה אותי ו/או את כאבי הבטן שלי. יש דרייב וקסם שהוא פשוט שונה במהותו בעבודה על סט, במיוחד אם יוצא לי לחלק הוראות. חולת כח. כזו אני.

להקים מחדש את רדיו במה (שהיה דאז בעם) - לא קרה, לא נורא. בזמנו הרעיון היה מקסים וכיפי בטירוף, נכון לימים אלה יהיה זה בזבוז זמן משווע. טוויטר הרג את כוכבי הרדיו.

לחזור לפסיכולוגית שלי - הגברת המקסימה הזו שהייתי אצלה מספר פגישות מועטות ועם זאת מילאה אותי בתובנות כל כך רבות לצערי נורא יקרה. יצא לי לפגוש עוד פסיכולוג מספר חודשים דרך קופ"ח, מי שקורא בקביעות יודע שהוא היה גרוע. יצא לי גם לפגוש פסיכיאטר כמה פעמים, הוא נחמד, הוא רוסי וכל פעם מחדש שואל אותי אם זו פעם ראשונה שלי, מה אני לומדת והאם אני רוצה להיות שחקנית. אה, ושלפני חודש-חודשיים-ושלושה הוא ראה את "ואלס עם באשיר" עם אשתו בקולנוע ובאמת שהיה מאד נחמד.

להישאר מרוצה ושמחה (באופן יחסי) - טוב, באופן יחסי עבד. בהמשך לדיבורי הפסיכיאטר מהסעיף הקודם אני חייבת להודות שמרוצה ושמחה באופן לא יחסי אלא מוחלט, הרבה יותר קל עם כדורים נוגדי דכאון. בדרך הלב שלי הספיק להישבר פעם אחת וראשונה מזה עשור (וזה בסעיף הבא), אז החלטתי להפסיק עם הכדורים כדי שאוכל להרגיש את הכאב כמו שצריך. אה, ועם כדורים נוגדי דכאון אין אורגזמות ובכל מקרה זה לא גרם לי להפסיק למרוט את השיער. מה החרא הזה.

ללמוד להאמין באהבה. אמן - קרה 8 חודשים אחרי שכתבתי את הפוסט ההוא. בסוף, נשבר לי הלב. וכו'.

חיפושי גוגל פופולריים - על הדבש ועל העוקץ?

במהלך החודשים האחרונים אני עוקבת באדיקות אחר חיפושי גוגל פופולריים שבסוף מובילים אלי לבלוג. לכבוד השנה החדשה אחלוק את העשרה הפופולריים שבהם ועל שום מה ולמה:

1. מיכל - ה-SEO הכמעט הכי חזק ברשת. לא מיכל ינאי, לא מיכל אמדורסקי. מיכל גרוסברג. תוצאה שלישית בגוגל. לפני מעטרות את התוצאות מיכל בת שאול (שאלוהים יודע מה היא עשתה בשביל שיהיה לה כזה SEO מטורף) ותחתיה בתת-חיפוש מיכל ניב ז"ל. אל תדאגו, אני אמשיך לכתוב פה מיכל (מיכל, מיכל, מיכל, מיכל) עד שאגיע למקום הראשון בגוגל. 57% מהמחפשים מעולם לא ביקרו כאן לפני שחיפשו.
2. מיכל גרוסברג - זו אני. 24, תל-אביב, סטודנטית לקולנוע, תפוסה. 30% מעולם לא ביקרו כאן לפני שחיפשו. 70% הנותרים הם למעשה אני שמחפשת את עצמי.
3. מוצצת לעצמה - כן, עד לא מזמן מקום ראשון בגוגל (עכשיו יש שם איזו קוקסינלית שמוצצת לעצמה), מוביל לפוסט האלמותי שמדבר על נשים שמוצצות לעצמן את הפטמות. ככל-הנראה מדובר באדם ספציפי שקורא באופן קבוע, לפי הסטטיסטיקות. אינני יודעת מי הוא, אינני יודעת מה הוא רוצה ממני, אבל אני מקווה שהוא לפחות נהנה וממליצה לו לשמור אותי בבוקמארקס במקום לחפש אותי בגוגל בכל פעם מחדש.
4. ציצים - פעם המילה ציצים היתה רצה פה הרבה ולכן הייתי במקום ה-23 והמכובד בגוגל תחת חיפוש זה. אין לי מושג איפה אני נמצאת היום, בטח הרחק מאחור, אבל לפי הסטטיסטיקות שמראות כי 94% מהמחפשים הם קוראים חדשים ושזמן הקריאה הממוצע עומד על 6 שניות, ככל הנראה ציצים הם לא מצאו כאן.
5. התנועה לקידום המשחק המקדים - טוב, לא באמת צריך להרחיב על זה יותר מדי. היתה תקופה שכולם רצו לדעת מיהן המטורללות מהשוק שצווחות על בסטיונרים שהן רוצות יותר מגע חושני בציצים.
6. הבלוג של מיכל - יש ברשת הרבה "הבלוג של מיכל", אני פשוט במקרה הפופולרי ביותר.
7. סקס - כן. טוב. כמעט מפליא שזה לא במקום הראשון.
8. www.supersexit.co.il - כן, זו הכתובת של הבלוג. לא ברור למה חיפשו את זה בגוגל במקום להקיש בשורת הדפדפן, אבל באמת שאני לא אתווכח. כל אחד ושיטות הגלישה שלו.
9. החתול והכלב - אדם הורוביץ צריך להודות לי על היח"צ חינם שאני מבצעת לו פה. אז מה אם אנחנו לא באמת מכירים. לעתים הוא מחייך אלי בחיוך ממזרי.
10. לצאת משוק הבשר - WTF.

people like this post.

Like 

Edited: ספטמבר 22, 2009

ספרו לי מי לדעתכם צריכה לזכות בבושם סקרלט

בהמשך לפוסט הקודם "רק על עצמי לספר לא העזתי" בו סיפרתי על הדואליות שבי, שלכאורה היתה אמורה להיות בין 2 התמונות בהן צולמתי, אך למעשה מתגלמת בין 2 התמונות עצמן אל מול מי שראיתי את עצמי בעבר (ולעתים גם בהווה), גם הכרזתי על תחרות בה אחת מהבנות שישתפו אותי בתמונות שלהן שמציגות את 2 הצדדים - הרך והנועז, תזכה בבושם החדש של קשארל - סקרלט. כרגע ההחלטה עבורי מאד קשה כי ישנן הרבה משתתפות, והייתי רוצה את עזרתכם. כל הבנות שתראו בתמונות הבאות הן לאו דווקא במידות פטיט של דוגמניות ולאו דווקא עם האיפור המושלם שיגרום לכם ליפול מהרגליים - אבל הן כולן נשים אמיתיות - בוגרות וחזקות שיודעות בדיוק מה הן רוצות, ולכן אני מבקשת מכם בתגובות לא לבחור מי הכי "יפה" מבין הבנות, אלא מי מייצגת את הדואליות הכי גדולה שבה - מי מצליחה להציג באופן המוצלח ביותר מחד את הצד הרך ומאידך את הצד הנועז.

על הזוכה, שבהחלט אשמח אם תעזרו לי להתגבר על לבטיי ולמצוא אותה, אכריז בסופ"ש הקרוב וכמו כן כל הבנות המשתתפות מקבלות דוגמית "סקרלט" במתנה.

איילי מור

לימור רביב

ליטל שמש

אודיה גנור

סביון דיזנגוף

רויטל אסולין

נועיה וולק

יסמין וולקמיר

שירה ויינברג

ליהיא-נינה מרציאנו

רחלי דביש

אופל

ליז וולפסון

נדיה לדנר

דורין מנדלבאום

מגי ליפשיץ

יערה רנן

שירה שקד

יעל נחום

ואחרונה חביבה, ששימו לב - שאפו על ההשקעה - גם סיפרה על שני הצדדים שבה. מומלץ מאד לקרוא שכן - כמה פעמים עוד יצא לכם לקרוא תוכן אשי ואיכותי כל כך?

לירי אמיר

ובאשר לשאר הבנות שרוצות להתנסות בבושם, אתן מוזמנות לסמס את המילה "סקרלט" ל-6070 (בעלות שליחת הודעה רגילה) ותקבלו קופון לדוגמית סקרלט והנחה ברכישת הבושם.

people like this post.

Like 

Edited: ספטמבר 15, 2009

רק על עצמי לספר לא העזתי

אז כן, זה הזמן לקצת גילוי נאות: הפוסט הזה נכתב במסגרת פעילות תוכן, להשקת הבושם החדש של קשארל - "סקרלט". אולי זה לא מובן, אבל לא על כל מוצר חדש אני אכתוב אם מזמינים אותי, אלא אם יש לי חיבור אישי אליו. הרעיון שעומד מאחורי "סקרלט" במהות פעילות התוכן ברשת הוא קצת יותר מתוחכם מ"שיואו תראו איזה יופי צילמו אותי, שיואו הבושם הזה מריח כל כך טוב", ובא לדבר על הדואליות שבאשה, לכן התחברתי אליו כל כך מעומק לבי. התמונות המקצועיות להפליא שקשארל השקיעה בי מציגות עולם מתוק וורוד ועולם סקסי ונועז, שלכאורה היו אמורים ליצור ניגוד זה מול זה. אצלי הדיסוננס הוא לא בין התמונות, הרי בסופו של יום זה רק משחק - יש צלם שאומר לי לפלרטט עם המצלמה, לחייך עם העיניים ומרטש אותי אחר-כך בפוטושופ קמעה. הדיסוננס בא לידי ביטוי בפער של מי שאני מציגה את עצמי כלפי חוץ - כבחורה חזקה, בעלת בטחון עצמי עם הרבה סטריטוויז ולא סופרת אף אחד אל מול מישהי שלאו דווקא הכל אצלה כל-כך מושלם, וכן יש לה מה להגיד על העולם ומשתמשת בדרכה האקסהביציוניסטית להעביר את המסר.

לפעמים אני ילדה טובה...

את מרבית חיי העברתי ככונפינונת אל מול מסך המחשב. כיאות לאותה נערה עם האף הנשרי, הישבן הלא מחוטב, הגשר בשיניים, הטריכוטילומנית במסווה וזו שמרגישה שכולם יודעים משהו שהיא לא, ניסיתי להתמקד בעובדה שאני אינטליגנטית. כן, אם את מכוערת לפחות תהיי חכמה. בעבר כתבתי פוסט על "סוכנות שחקנים ודוגמנים שקר כלשהו" שהוסר גם הוא אחרי שנתתי לאבי לקרוא אותו, וזה הודיע לי חגיגית שככל הנראה תביעת הדיבה תהיה בדרך. בכל זאת היו שם כמה נקודות שנגעו לעולמי האשי בצורה שבה אני רואה את עצמי בעבר, ולכן אצטט חלקים לא-לשון-הרע שבו:

כשהייתי בת 12 בערך איש אחד עצר אותי ברחוב ואמר לי שאני יפה מאד ושהוא סוכן דוגמנות ושהוא יעשה לי בוק. כילדה מאד כונפינית ותמימה האמנתי לו בקלות יתרה ואצתי רצתי הביתה כדי לשכנע את אמי להשקיע מיטב כספה בעתידי כדוגמנית על. הויכוח עם אמי הגיע לטונים מאד גבוהים שכן אמי סרבה בכל תוקף להאמין לנוכל הזה שבטח יקח את כספנו ויברח. אמי החליטה לבחון את הנושא כדי להוכיח לי שמדובר ברמאות לשמה וצילמה אותי מספר תמונות מחמיאות ככל שיכלו להיות. הן לא היו מחמיאות במיוחד שכן קרחת יפהפיה עיטרה את קדמת ראשי מאז כיתה ד'. עד כיתה ד' אמי היתה מכריחה אותי להרכיב על הראש פוני מטופש כשכל שאר הבנות בצופים הסתובבו עם רעמה נאה בקדמת הראש, וככל הנראה כצעד מחאה במקום לגדל את הפוני לשיער ארוך, בחרתי לתלוש אותו באופן אכזרי ובכל פעם ששיערות חדשות צמחו הייתי תולשת אותן מפאת היותן קצרות יותר מהשאר. הנקודה היא לא התלישות שלי, לשם שינוי ולא אדוש יתר על המידה בכל הנוגע לשורש השערה והבעיה. את התמונות אמי שלחה לסוכנות, יתכן והיתה זו סוכנות לוק, יתכן שאחרת - אבל זו היתה סוכנות אמינה בכל מקרה. לאחר המתנה של שבועיים לתשובה שלא הגיעה, יחדיו עם הבוק שלא נוצר מעולם כך גם התרסקה ונמעכה ונכתשה כל פיסה של בטחון עצמי שגם ככה לא היתה פיסה עבה במיוחד.

ולפעמים אני לא...

בגיל 19 גם גיליתי שאני דבה. בהתחלה חשבתי שזה רק החזה שלי והירכיים שלי שקיבלו צורה של אשה, ואחרי תמונות שצולמו בחופשה באילת, הבנתי שאלו לא רק החזה והירכיים אלא גם כל מה שמסביב. מיד פצחתי בדיאטה שתחילה החלה לאט, בתשעה חודשים הסרתי שבעה ק"ג, ואז נרשמתי גם לחדר הכושר והרבצתי את שבעת הק"ג הנוספים בחודש וחצי. איך לעזאזל בן-אדם מוריד 7 ק"ג בחודש וחצי? התשובה פשוטה. הפרעות אכילה. החוקים היו ברורים: ארוחה ראשונה של היום הייתי אוכלת אחרי 13 שעות מהרגע שהתעוררתי, כשהייתי אוכלת גם אז היה מדובר במנה קטנה, שכן אסור לצרוך יותר מ-700 קלוריות ביום, לחדר הכושר הייתי הולכת 3-4 פעמים בשבוע, ורק במקרים האלה היה לי מותר לאכול ארוחה מלאה בטווח שהוא פחות מ-13 שעות מהרגע שהתעוררתי. לא אוכלת בשר אדום, ואם כן בשל הנימוסין, לועסת את הבשר ויורקת בהיחבא, כל בוקר וכל ערב עולה על המשקל וכמה עשרות פעמים ביום חשוב לוודא שהיקף החזה לא עולה על 82 ס"מ, היקף המתניים על 62 ס"מ והיקף הישבן על 86 ס"מ. אם בגד במידה 32 (שזה פחות ממידה 0) לא היה עולה עלי, הייתי יוצאת מדעתי. המחזור שלי הפסיק פעמיים, בכל פעם שהצלחתי לרדת לגבול ה-41 ק"ג ומטה. לא מדובר בסוד גדול, הייתי מאד גאה בהפרעות שלי ואף הייתי נותנת לחברות שלי טיפים איך להיות רזה כמוני, טיפים שלא היו מביישים בלוגרית פרו-אנא בישראבלוג. לפני שנתיים, קצת פחות, הפרעות האכילה שלי חלפו. התחלתי לעבוד בטלמרקטינג ובשביל למכור צריך אנרגיה, אז לא היתה לי ברירה אלא להתחיל לאכול ארוחת צהריים. לאט לאט גם התחלתי לעלות במשקל, בסופו של דבר הוספתי חמישה ק"ג לשלד המהלך שהייתי ומאז אני פחות או יותר בסדר עם עצמי. במבט לאחור אני לעתים מאד מתגעגעת להפרעות האכילה שלי - קיימת בהפרעת אכילה סוג של הגשמה. העובדה שהצבתי לעצמי מטרה ועמדתי בה גרמה לי לתחושת אושר גדולה. הבעיה בהפרעות התנהגותיות מסוג אנורקסיה וטריכוטילומניה (הפרעה התנהגותית בה האדם לא מסוגל לשלוט על מריטת שיער ממקומות שונים בגוף, הראש בפרט), היא שלמי שסובל מובן לחלוטין שהוא מזיק לעצמו, על אף שיש איזה באג בראש שאומר שאם הבטן שלי לא תהיה שטוחה, או אם השערה המסולסלת הזו תישאר על ראשי, ככל הנראה לא אהיה מושלמת. היום אני כבר יודעת: אני לא מושלמת, לא הייתי מושלמת ולא אהיה מושלמת ודווקא בגלל זה אני מושלמת. החשיבות בטיפול בבעיות מהסוג הזה היא גדולה מאד, והנזק שאת עושה לעצמך הוא בסופו של דבר אך ורק לעצמך.

לצערי, על הטריכוטילומניה לא הצלחתי להתגבר מעולם ועברתי אינספור טיפולים, מטיפול פסיכו-דרמתי לטיפול קוגנטיבי-התנהגותי, תרופות, שינוי התפריט, כוח רצון עז מאין כמוהו וכלום פשוט לא עזר. בשנה הבאה בלימודים עלי לעשות סרט דוקומנטרי קצר, אינני יכולה להימנע מלעשות את הסרט הדוקומנטרי שלי על הבעיה הזו כדי שהעולם יוכל להבין, כשהוא מדבר מאחורי גבי על הגבות המאוירות שלי, שזה לא עניין של סגנון שלא עובד, אלא כי פשוט אינני יכולה לשלוט על כך. וכן, אפשר לשאול אותי "למה?" אני מצטערת, לא תהיה לי תשובה. לפני זמן מה כתבתי פרק לספר שעתיד לצאת בקרוב בארה"ב שעוסק בבעיית הטריכוטילומניה, גם שם אגב, בארץ כל האפשרויות והפתרונות, לא תמצאו את התשובה - לא ממני ולא מאף אמריקאית שחובשת פאות והייר-באנגלז, כמו שהן אוהבות לקרוא לזה. ומדוע התשובה אינה קיימת? פשוט מאד, כי התרופה אינה קיימת. אין לנו תרופה, נדונו להתבוסס עם המחלה הזו ועם עצמנו בתקווה שיום אחד נירפא.

אין אצלי "ילדה טובה" ו"ילדה רעה" בנפרד, אני מיש-מש אחד גדול של הכל ביחד, סוג של כאוס קיומי שמנסה להשתלב בהרמוניה עם הקיום של הכאוס (כן, לפעמים קצת פואטיקה לא תזיק). אי אפשר להפריד אותי בשתי תמונות, לא באמצעות בגדים או מבט משוחק. אולי אפשר לאפיין אותם בין מי שאני ביום ומי שאני בלילה - ביום בחורה צעירה שמנסה להשיג את הצלחתה העסקית, ובערבים נערת מסיבות פרועה ומשוחררת. בתמונה הורדרדה אני מיכל, בתמונה הכחלחלה אני גם מיכל. פשוט בתמונות אני מישהי משוללת משריטות, הכל שם בתמונות האלה כל כך מושלם שהייתי רוצה לתלות אותן על הקיר ולחיות לפי המנטרה הויזואלית שלהן מדי יום תוך השתחוות לאלילי המיכל.  הסקרלט שבי היא זו שמחוץ לסט הצילומים, לבד בבית מול המחשב, ששוקלת אם לתת לכם הצצה כל-כך גדולה לעולם הפנימי שלה.

זה לא פוסט מדכא כלל, אל תתבלבלו. זה פוסט שמדבר על יופי פנימי וחיצוני כך או כך. לא משנה איך את נראית - תמיד בעולם הזה יהיה לפחות אדם אחד שיאהב אותך בדיוק כמו שאת (ולא קוראים לו אימא, אימא שלך לא אוהבת אותך כמו שאת עד שאת מוצאת חתן ועושה ילדים), עם כל השריטות, כל הבעיות, כל הדפקטים החיצוניים ומה לא. את יכולה לשבת ולהתחבא מאחורי מסך מחשב ואת יכולה לעמוד מול מצלמה ולעשות פוזות כאילו אין מחר, בסופו של דבר מה שיוצא ממך תלוי רק בך, וככל שהוא עמוק ונכון יותר, כך יותר אנשים יוכלו להתחבר למי שאת באמת.

ושום מילה על הבושם עצמו, את זה אתן מוזמנות לבדוק בעצמכן בדרכים הבאות:

1. כתבי על הסקרלט שבך בבלוג שלך ותוכלי לזכות בבושם במתנה. יש לי בושם אחד לחלק במתנה לגמרי לגמרי לאחת מן הקוראות שמרגישה שהיא מזדהה עם מה שכתבתי. מה צריך לעשות? פשוט וקל - ואפילו כיף. יש לך בלוג? נהדר. אין לך? לא נורא, תוכלי להשתתף בתחרות גם דרך הנוטס בפייסבוק או לפתוח בלוג פה אצלנו על קורקי.נט. כל שעלייך לעשות הוא לצלם את עצמך ב-2 תמונות, כפי שמופיע פה אצלי מעל - האחת שתציג את הצד הרך, הנעים והתמים שלך, והשניה שתציג את הצד השובב, הנועז והאורבני שבך. כמו כן כתבי מדוע לדעתך 2 התמונות האלה מייצרות את ההבדל המהותי ביופייך הפנימי, ומה עושה אותך לנערת סקרלט. כמו כן הוסיפי את הלוגו של סקרלט לפוסט שלך (שמופיע כאן בצד). לסיום, קשרי את הפוסט לכאן עם כתובת אימייל כדי שאוכל לדעת שהשתתפת בתחרות. הפוסט שאמצא אותו הכי אותנטי והכי אמיתי, יזכה את הכותבת שלו בבושם במתנה. ההנאה שלך מובטחת. שיהיה המון בהצלחה!

2. תוכלי לקבל דוגמית סקרלט מתנה ובושם בהנחה מיוחדת - סמסי את המלה סקרלט ל-6070.

people like this post.

Like 

Edited: אוגוסט 30, 2009

אלך להילטון, ארגיש כמו פריס

"לא, אל תעזבו אותנו", אמרנו ליהיא ואני למסג'יסטיות בזמן שאחזנו בקרסוליהן, נגררות על הרצפה, עטופות במגבת בלבד, לאורך הפרקט של סייבקס. כל הבורגניות שישבו בעמדת הקפה לא הבינו לפשר המצב, בסופו של דבר נגררנו על-ידי איש אבטחה גדול למרפסת של הילטון שפונה לים, לשכשך את רגלינו בבריכה ולחזור כשאנחנו רגועות.

טוב, זה לא באמת קרה, אבל זה התסריט שרץ במוחי אחרי שהמטפלת הרימה את ידיה מגופי המשומן ואמרה "תודה רבה". את ליהיא אני לא מכירה זמן רב, למעשה גם איננו קרובות כלל. חלקנו את אותו משרד תקופה קצרה כשאני יושבת בקצה האחד והיא בקצה השני. בזמנו עבדתי בפרויקט שכלל בעיקר גברים שדיברו על פוקר וכדורגל, ובצד השני ישבו להן חבורת בנות צווחניות. אני והבנים קראנו להן "התרנגולות". לטובתן יאמר שכל אחת מהן היא עוף מוזר בסופו של יום. ליהיא היא תרנגולת דומיננטית מאד. כזו היא.

בדיעבד שמחתי לגלות שליהיא היא זו שהצטרפה אלי למסג', שכן הזמנתי חדר זוגי שכלל הסרה מוחלטת של הבגדים (לוהט). קיבלנו שתי מסג'יסטיות מקסימות ואדיבות שליטפו ומעכו את גופנו מכל עבר. כמו כן ניצלנו היטב את עמדת הקפה (הסכמתי לשתות פרנץ' ונילה!!! זה הכי קרוב לקפה שאני מוכנה לשתות) ואת הסאונה היבשה. מאד התגעגעתי לסאונה יבשה, היתה לי אחת כזו בחד"כ לפני שהמקום עלה באש, ומאז הסאונה אינה פעילה.

היילייט היום היה בהחלט הישיבה במרפסת המהממת של מלון הילטון, עם הבריכה הרדודה והים הגדול. ליהיא ואני בהחלט למדנו להכיר אחת השניה טוב יותר.

אז תודה תודה תודה לפיטנס שאפשרו לי סוף סוף לקבל מסג' מדהים בחינם, שאותו כה הייתי צריכה אחרי השנה האחרונה. רק אציין למען הפוליטיקלי קורקטיות שמלבד המסג' הזה כבר שלושה שבועות לא קיבלתי מסג'. מאז שהכרתי את דוגמן הוא לא מרשה לי להירדם בלילות בלי מסג' ברקמות עמוקות, ולא, בלי שמץ של רמיזה לכיוון רקמות עמוקות כאלה ואחרות שאתם יכולים להעלות בדעתכם.

תודה שניה היא לכם שהשתתפתם ואימצתם את מוחכם כדי לחבר לי שיר הייקו, הכל היה מקסים וההיענות היתה מרגשת מאד.

לסיום, הנה כמה תמונות קנאה נבחרות:

רוצה גם? את מוזמנת לספא זוגי בחצי מחיר.

הנוף של הילטון. ש-ווה

קצת ארטיסטיות בחדר הטיפולים

לא, אין באמת הבדל בין מייבש שיער לטלפון

זו ליהיא, נעים להכיר

people like this post.

Like 

Edited: יולי 30, 2009

בקיץ הזה תקבלי מסג'

הבלוג שלי, כפי שניתן לראות, בהחלט מפנק אותי בתקופה האחרונה. אחרי שאכלתי כל-כך הרבה בתקופה האחרונה בזכותו, עליתי ככל הנראה מעט במשקל (האמת היא שלא בדקתי, אבל אני די חרדתית בכל הנוגע למשקל בכל מקרה) וסוף-סוף עברה לי כמעט לחלוטין הפציעה ברגל (כוויה מאגזוז הקטנוע של דוגמן) ככה שיכולתי לחזור להתאמן בחדר הכושר ואני כבר רואה איך מחר הגוף שלי יהיה תפוס לחלוטין (זה שהרמתי 20 קילו בפולי עליון לפני חודש לא אומר שאני כל-כך בריונית גם עכשיו). למזלי כל הזמן שולחים אותי לקבל מסג'ים בכל מיני מקומות (בקרוב ב"בלוק" ובעוד מקום או שניים עליהם תגלו בהמשך). אני שמחה לבשר שהמסג' הקרוב אותו אני עומדת לחוות, לא אחווה לבד - אלא עם אדם נוסף. כאן מגיע החלק בו גם לקוראים שלי משתלם לבזבז את זמנם בקריאת הבלוג שלי. (03:11 דקות בממוצע, לפי הסטטיסטיקות, אתם מבלים בכל דף)

החבר'ה מדגני הבוקר של פיטנס שולחים אותי ופרטנר/ית נוסף/ת לטיפול ספא לוהט בהילטון תל-אביב (סייבקס). הטיפול יכלול מסג' בן 45 דקות, שימוש חופשי במתקני חדר הכושר, סאונות ואספרסו בר חינם (לא שותה קפה, אבל מי שעתיד להצטרף אלי מוזמן).

כהרגלי בקודש הבחירה שלי בפרטנר לפינוקים הינה אובייקטיבית לחלוטין. כדי להצטרף אלי למסג' כל שעליכם לעשות הוא להגיב לי, ומבין המגיבים אבחר אחד או אחת שיצטרפו אלי. אבל - זה לא כל-כך פשוט, כדי להצטרף אלי תצטרכו להראות תושיה ויצירתיות ולהלן החוקים: עליכם להשאיר לי תגובה מנוסחת כשיר הייקו (כמו שמיכל אוהבת במיוחד). להזכירכם, שיר הייקו הוא שיר המורכב מ-3 שורות, השורה הראשונה בת 5 הברות, השניה בת 7 הברות והשלישית בת 5 הברות גם.  באחת השורות חייב להופיע תיאור כלשהו של עונת הקיץ, מבלי להזכיר את המלה קיץ (אלא אם כן המלה מוזכרת בשורה נפרדת בהייקו). אפשר לכתוב על מסג', אפשר גם לא - לבחירתכם. ההייקו שהכי ירגש, יצחיק ויהיה הכי יצירתי יזכה את מחברו בטיפול ספא לוהט עם מיכל מהבלוג. אין הגבלה על כמות ההייקוים - השתוללו! תוצאות יוודעו בשבוע הבא! אין משלוח סמסים! או משהו.

למי שמתקשה אגב בהבת מבנה ההייקו אתן דוגמא:

כואב לי הגב

אוי אוי אוי זה

ממש לא כיף. חם.

התפקיד שלכם - לכתוב הייקוים הרבה הרבה הרבה פחות גרועים מזה. זה לא מסתמן כמו משימה קשה, נכון?

לסיום, הנה אני במסג' בעיבוד פוטושופ גרוע, יאי!

people like this post.

Like 

Edited: יולי 9, 2009

היום התשיעי: אז למנתח הפלסטי שלי לקח יומיים יותר מאלוהים. ביג פאקינג דיל.

זה מדהים איך אדם אחד, אמן למחצה, רופא למחצה, בשעת ניתוח אחת ושבוע רפואה אחד יכול לשנות את חיי האדם מן הקצה אל הקצה. החלום שלי בעשר השנים האחרונות היה אף אחר וזה מדהים שבסופו של דבר יש חלומות שמתגשמים. לא יכולתי לדמיין אף אחר ממוקם במרכז פני מאשר האף הזה. אני נדהמת מחדש בכל פעם שאני מסתכלת על עצמי במראה ולא מודה לאלוהים בכלל, כי מה שאלוהים לא נתן לי, הרופא שלי כן נתן.

people like this post.

Like 

Edited: ינואר 19, 2007

הרהורים אורבניים

לעשות פונינט או לא לעשות פונינט? זו השאלה.

people like this post.

Like 

Edited: דצמבר 15, 2006

וביום השלישי…

אני מתפוצצת מאנרגיות. זה משהו מטורף. אנחנו כמו שלושה מטורללים על ההסעות לקריות. מדבריםמדבריםמדבריםמדברים לא סותמים ת'פה. ואנחנו צועקים ומתלהמים ומתחרפנים ומאבדים כל שמץ של יצוגיות בשניה שאנחנו עוזבים את הבניין של תקשוב. אל תתפלאו, אם היינו מקבלים שקל על כל פעם שאמרנו את המילה "פינג" מאד סביר שהיינו מרוויחים פי 3 משאנחנו מרוויחים כרגע עבור יום עבודה.

בורלא אמר לי היום שיומן זה דבר גאוני. כשיש לך יומן, הדבר היחיד שאתה צריך לזכור זה להביט בו. אפשר לשכח מכל השאר. ואז היה רגע קסם. ואז אמרתי לו "יאללה בוא." ובאנו. זה היה רגע קסם.

בורלא ואני מפסידים המון בימים האחרונים. ענת כל הזמן גורמת לנו להפסיד ביחד והודענו לה שאם היא תגרום לנו להפסיד עוד פעם אחת או תשאל עוד פעמיים מה זה המשחק הזה, אנחנו משתפים אותה במשחק ומסבירים לה את החוקים (שיט, דוד, הפסדת!). בינתיים הכנסנו את רותם למשחק, הוא הפסיד פעם אחת.

היום בורלא בא לישון אצל רותם גם. נראה לי שאימא של רותם, אילנה, מאושרת. היא מכינה לנו ארוחות ערב היסטריות ואין לי ספק שכשאני אחזור לתל-אביב הדבר היחיד שסבתא שלי תאמר הוא "אוי אברוך, עלית במשקל. תפסיקי לאכול כל כך הרבה."

 אני שוקלת בחיוב גם להגיע לכאן בשבוע הבא. אימא.

בורלא משחק פלייסטיישן ואני כותבת בבלוג, ואנחנו צריכים ללכת לישון כי צריך לקום בעוד 6 שעות. הבטחתי לחברים בעבודה הצצה ראשונה למוקד החדש. הבטחתי וקיימתי. 

people like this post.

Like 

Edited: נובמבר 22, 2006

זה סילבוס!

מתוך הסילבוס של החדר כושר שלי לחודש אוקטובר. אז מי נרשם?

people like this post.

Like 

Edited: אוקטובר 9, 2006

הפעם אולי גם יהיה לי משהו חכם לומר

בזמן שמצב הרוח הלאומי ירוד מצב הרוח שלי דווקא משתפר. אפילו שהוא נמצא אי שם במילואים אני מוצאת את עצמי מחליפה את האורגזמות המיניות באורגזמות דיאטה. אם לתרגם האורגזמה למספרים חמישה קילומטרים אני רצה מול הקיר פעמיים בשבוע, הופ נעלמו שני קילוגרמים, רק עוד שני סנטימטרים בהיקף המותניים ועוד שניים בהיקף הירכיים ואני הבחורה המאושרת על פני האדמה.

אני הכי אוהבת כשהוא מתגעגע לגוף שלי, זה גורם לי לחוש נוח יותר בעירום מאשר עם בגדים. ובכלל, עם גוף כמו שלו (לצלם, לגזור ולשמור) אני מוצאת את עצמי מהרהרת במחשבה שבגדים זו המצאה די מטופשת.

ככל שעובר הזמן אני פחות בחרדה מטילים שיפלו על תל-אביב. בשבוע שעבר הייתי במצב של כמעט התמוטטות מהאובססיה שבה עסקתי בנושא. בכל פעם שהייתי ברחוב בנקודה נייחת הבטתי לשמי אלנבי וחיכיתי שמשהו משומקום בשמיים ינחות לי ישר מול הפרצוף. אני חיה ברגשות אמביוולנטיים כלפי המלחמה הזו. בזמן שחשבתי על המשפט הבא לכתוב רצו לי כל כך הרבה דיעות חצויות, על איך המדינה שלי מצטיירת כמדינה השמנה במזרח התיכון ("מישהו שמן שהולך ברחוב ועושה בום בום בום בום" -בורלא) ואיך בעינינו חיי אדם של אזרח ישראלי חשובים יותר מחייו של אחר - ולא כל כך מבינה למה בעולם לא מוצאים את זה לגיטימי כפי שאני מוצאת. ואיך מכסחים את ביירות שמצד אחד זנחה את עצמה לפעילות טרוריסטית ומהצד השני מתפתחת תרבותית באופן מרשים. מה היה קורה אילו לנו היו מחריבים את תל-אביב? זה כעס מהול בעצב. לא חוויתי מלחמה על בשרי בכל 21 שנותי, אבל שמעתי שככל שמלחמה מתארכת היא גם מסתבכת, על אף שזו מוצדקת. יש רשע בעולם שצריך למגר, אבל יש דברים שאי אפשר לבד, איראן למשל היא כבר תיק גדול מדי. ערבים הם חארות בעיניי הלאומיות אבל פנים אל פנים אני רואה בן-אדם לפני שאני רואה ערבי.

לפעמים אני שואלת את עצמי למה דווקא כאן. 250 מיליון אמריקאים ו-230 מיליון מוסלמים באינדונזיה, למשל, מול 6 מיליון ישראלים ודווקא פה, בישראל? עם דת שסוחבת על גבה המון מטענים. לא, אני לא שואלת את עצמי איך זה להיות נוצריה או מוסלמית. אני כן שואלת את עצמי לשם מה צריך את כל זה. בעיני יש אידאל מאד מוצק למיהו יהודי ובעיני אינני יהודיה על אף ש"הנתונים הטכניים" מראים שכן. אם היו כותבים את התנ"ך היום, היו אומרים שבגלל אנשים כמוני הומט האסון הזה על ישראל, מזל שאני לא יוצאת דופן.

אני לא מאמינה שיש אלוהים, אני מאמינה שמאחורי כל מקרה יש הסבר הגיוני, תיזה ואנטיתיזה שמתחברות יחדיו לתיזה חדשה, מהרמות הכי בסיסיות והמובנות מאליהן ועד האירועים הקטנים או החשובים שנחקקים בתודעתנו ובתת-המודע.

גם אני תיזה. קצת עקומה, אבל גם זה משהו.

people like this post.

Like 

Edited: יולי 20, 2006