אתמול ב-12 בצהריים התבשרתי כי עלי לנסוע לצפון ולהצטרף אל בורלא וענת לעזור במוקד החדש. ביום שבת בערב ליוויתי אותם אל התחנה והתכוננתי לשבוע של לבד. בורלא וענת נוסעים לצפון, הלה מתכננת לעזוב את העבודה וכך אני נותרת לבד, מתאמללת בנסיעות לפתח-תקווה.
אתמול בערב הלה ואני עלינו על רכבת צפונה. כבר שנים לא הצפנתי ברכבת אחרי הרצליה, כבר שנים שלא עזבתי את תל-אביב לכל כך הרבה זמן. בזמן שארזתי את התיק, שאליו הייתי אמורה לדחוס חמישה ימים מחיי, קצת נכנסתי להיסטריה. חיפשתי תירוץ טוב שימנע ממני לנסוע. אני חושבת שאפילו דמיינתי שהתולעים שוב תוקפות אותי, הפעם בתחתונים.
ב-21:18 הגענו לחיפה. רותם והלה והלהקה שלהם הסתגרו בחדר חזרות ואני נרדמתי לשעתיים על הספה. אחרי שהתעוררתי ב-2 לפנות בוקר, יצאתי ב-7 לעבודה, חזרתי ב-4 אחרי הצהריים מצאתי את עצמי בעשר בלילה בכלל מעולפת על איזו ספה בחיפה. נהדר!
בסוף נרדמתי אצל רותם בערך ב-3 בלילה ובורלא העיר אותי בעשרה ל-7 בבוקר עם SMS חגיגי: “מתרגשת???”
כן. אני מאד מתרגשת. זה סוג של תהליך פנימי עצום בשבילי. משהו לא פשוט כלל. מאז שחזרתי לגור בתל-אביב (שלוש שנים אחורה כמעט למי ששכח) לא עזבתי את תל-אביב ליותר מלילה אחד, וגם במקרה הזה אפשר לספור 4 פעמים בירושלים, פעמיים ברעננה, פעם אחת בהרצליה ופעם אחת בשושנת העמקים (אל תשאלו אותי איפה זה…)
ופתאום אני צריכה להיות ארבעה לילות מחוץ לבית, רחוק רחוק מהבית למען האמת. אני שמחה שאני כאן, זה מרגיש לי כמו משהו שהייתי אמורה לעשות. משהו שפשוט הסתדר ברמת הקארמה. תוך 4 שעות מהרגע שביקשתי להצטרף לבורלא וענת קראו לי לבוא על חשבון אדם אחר ששלחו חזרה למרכז, הבנאדם הראשון שחשבתי ללון אצלו (ע”ע רותם) גר ממש מול נקודת האיסוף לעבודה, כאילו הכל מסתדר ברמה הקוסמית. כאילו זה מה שהיה אמור לקרות.
היום פגשתי את בורלא וענת בנקודת האיסוף בצומת צבר בשמונה ורבע. אחרי רבע שעה הגענו למוקד החדש. המוקד של תקשוב נמצא במן מקום כזה שעדיין לא הבנתי אם קוראים לו M המפרץ או שה-M מסמלת כמו הרבה Mים אחרים את Mקדונלדס. כל מה שיש שם מלבד המוקדים של תקשוב זה דלתא אאוטלט, מקדונלדס, ארומה והמוקדים של תקשוב. זה בהחלט סביר עבורי, תוסיפו סושי ואני שלכם לעד.
המוקד הזה הנו מוקד זמני עד שיסגר המוקד שלנו סופית בתחילת ינואר ואז הם יעברו לעבוד בנשר. הוא שונה לחלוטין ממה שדמיינתי אותו, הוא שונה לחלוטין מהמוקד שלנו. בכל עמדה יש טלפון חיזר-שנות-ה-5000-זה-כאן עם שפופרת, אוזניה, מסך LCD דק, מחשב וארונית. אצלנו יש לך מזל גדול באמת אם אתה מגיע ב-5 אחרי הצהריים ואתה מוצא שפופרת תקינה אחרי שטחנו את כל האוזניות עד דק. שיטת הארכיטקטורה המשרדית הנקראת “אופן ספייס” חדלה מלהתקיים במוקד הזה, המוקד הזה מושתת על משרדי שנות האלפיים: לכולם יש קשר עין עם כולם.
הנציגים שם אנשים מקסימים אחד אחד. חבר’ה צעירים עם הרבה מוטיבציה ומעט מאד הבנה בתשתית הכבלים. מסתבר שכמעט רבע ממה שעלינו לדעת כתומכים טכניים הם לא עברו ורובם לא מבינים כלל במחשבים. יום העבודה מתחיל ב-9 בבוקר ומסתיים ב-8 וחצי בערב. לא יושבים בכלל, כל היום רק מסתובבים בין הנציגים ותומכים בהם. פה ושם לוקחים שיחות מנהל על דברים ממש מגוחכים (אחת שראתה את האתר של הוט הפוך ולא הבינה למה אנחנו לא מוכנים לתמוך בה, ג’יזס!) ובעיקר עושים הכל בהמון אהבה. בסוף היום יש לנו שיחת סיכום עם נקודות שחשוב להאיר.
אני מרגישה שמה שאני עושה בא ממקום אמיתי. אני יודעת שמבחוץ זה נראה כמו “כולה ללכת להדריך באיזה מוקד מעפן של הוט” אבל בשבילי מקום העבודה במהלך השנה האחרונה היה סוג של משפחה. יש לו משמעות עצומה מבחינתי והייתי רוצה להשאיר את החותם שלי כשהוא ימשיך הלאה בלי המשפחה הזו וזה סוג של קלוז’ר שאין שמחה ממני שהוא קורה לי עם בורלא וענת.
אני בסוג של הלם תרבות. הערבי מהמוקד החדש אמר לי שאני כמו תיירת יפנית, כל הזמן מדברת ומחפשת סושי. אתמול בלילה הייתי לראשונה בחיי בקריות, היום הייתי לראשונה בחיי בעכו. מחר אנחנו מתכוונים לצאת לשתות.
אני יודעת שתמיד חושבים שאם אצא מת”א אני עשויה להינמס והאמת היא שברוב המקרים בהם אני יוצאת מת”א אני באמת נכנסת לחרדה אבל נראה לי שזה בסך-הכל נחמד. חופשה בתשלום. סוג של.
בינתיים כמה תמונות, מבטיחה שאוסיף עוד בימים הקרובים. 
(אני מוכיחה להלה שהיא יכולה לקבל תמונות בפלאפון ובטעות שולחת את התמונה לעודד)
(אני מדגמנת קפיטליזם לארוחת צהריים)
