הבלוג של מיכל

מזא”ה הוא רחוב מעיק. האמת שכל הרחובות שנמתחים להם מאלנבי ועד יהודה הלוי הם מאד מעיקים. הם רצופים בעליות ומכוניות ובני אדם. בין שלושת הדברים היותר מעיקים שמרשים לעצמם להתקיים בשעות הבוקר. אני, נערת האופניים הורודים, נותרה ללא ריאות לאחר הנסיעה הבהחלט חד פעמית שהרשיתי לעצמי להקדיש עבור מזא”ה.

עכשיו, זה לא ששיעמם לי. כלומר, רוב הזמן משעמם לי, אבל בהחלט לא הייתי מטריחה עצמי בעליותיה המשביזות יום א’ של מזא”ה רק כדי לעלות על הממצא המרתק הנ”ל. בפעם המי יודע כמה החבר’ה של ערוץ 10 ביקשו ממני לעשות משהו יעיל בשבילם כמו לספר לכם על תכנית הריאליטי החמה הבאה שתנמיך לכם את מפלס האינטליגנציה רק בעוד מעט. האמת שהתכנית הזו היתה מתלבשת בול על בובליל כקבלן בניה מוכשר וא-פרידמני אך נוכח הוא להתבצר בוילה נאה למען יביא במליון שקלים ויהיה כוכב הטלנובלות הבא (תיכון השיר שלנו, מישהו? ואל תגידו שלא אמרתי.)

מי שלא קרא מספיק במקומונים, כנראה לא שמע על תכנית היבוא החדשה הנקראת “הבלוק” - מכניסים חמישה זוגות לחירבה במרכז תל אביב, עליהם לחיות באבק ובטיח במשך 3 חודשים ומטרתם לעצב דירה אה-לה-פיבקו-שמאטע בתקציב של 200 אלף שקלים. הזוכה? מי שמצליח למכור הדירה בכל המרבה במחיר. הידד!

מזאה 76 לפני. אחרי? לא צילמתי. יופי מיכל. לכו תראו בעצמכם יא עצלנים!

ערוץ 10 שווים את ההתעוררות המוקדמת שלי בעיקר בשביל בופה. כלומר, הייתי מוכנה למות כדי לחיות מגבינת ברי כל חיי-האחרי, כך שלהקדיש שעתיים מחיי לנתח עסיסי שכזה פלוס סלט קפרזה עם מלא צנוברים בהחלט נשמע כמו עסקה משתלמת עבורי. משסיימתי לחפור בלחמניות עם חמאה וגו’ הוזמנתי לסיגריה על גג אותו בניין, המזא”ה 76, והתגלה לי נוף אדיר עם קידי פול בנוי מדיקטים. אדירות. הייתי משתכשכת לולא היה קר, הל! הייתי אפילו עושה חיקויים של תאורנים שהתרוצצו שם על קצוות הגג לולא דרך פ”ת איימה תחתי. 

בפוגשנו בחיים אתגר שלקח אותנו לדירות המשופצות, סיפר שממש זה עתה הסתיימו הצילומים לתכנית כך שהדירות שבהן ביקרנו היו בעצם במצבן המוגמר. כל דירה, שכאמור החלה מחורבה מוחלטת הפכו למה שהן במהלך 3 החודשים האחרונים בהם התפרסמו כל כך הרבה כתבות על כך שחיי השכנים הפכו לסיוט מתמשך. כתוצר מוגמר מדובר בדירות בנות שני חדרים וחצי. כל דירה מעוצבת ע”פ טעמם של הזוג ומה שהצליחו להכניס בתקציב. 

דעתי מסויגת. 

הדירות הללו יראו על פני מסכי הטלויזיות שלכם פצצה, שלא יהיה ספק. אך הן קטנות ומקומצות ביחס לדירות של 2 חדרים וחצי (למרות שלא מצאתי את החצי). כל דירה נאמדת בגודל של 55 מ”ר ברוטו. בפוטנציה זה נשמע רחב, בכל זאת, כל סטודנט עלוב כלכלית פחות או יותר בהחלט ידע להעריך מרחב שכזה אחרי שגר בדירת 3 חדרים שפוצלה ל-7 וגר לו בתוך קופסת שימורים בת 25 מ”ר ברוטו כשהריח של הבצל מהבישולים של 5 שעות לפני והטראנסים של השכן מהקיר מנייר עולים בחושיו עת מקיים יחסי מין והתוצאה היא עומד לא עומד. כאילו שמישהו מביא בחשבון שבנוסף לשכ”ד לדירה כזו שמרקיע קרוב ל-3000 שקלים לחודש יש להצטייד גם בויאגרה. הנקודה היא לא זו.

הנקודה היא שאלו דירות זיונים. אולי דירות זיונים לתיירים. כן, לתיירים יהיו שם אחלה זיונים. במיוחד אם הם אירופאים והם תכולי עיניים והם מזמינים אותי לבוא, אבל זה כבר לפוסט אחר. תהיתי בקול מול חיים אתגר האם אין חשש לאיזשהו קושי במכירת הדירות במיוחד לאור השפל הכלכלי, בעיות התזרימים והמשכנתאות והעובדה שהדירה הזו בעליל אינה מתאימה למשפחה, גם לא בסדר גודל שאחד מהצדדים עקר ובתכניותיהם בעתיד הרחוק לאמץ איזה ילד דרפוראי. חיים ענה שההתעניינות בדירות מצד מתווכים למען האמת התחילה כבר. חשבתי על זה עוד קצת. האמת היא שבאמת אין סיבה שלא תהיינה התעניינויות, אחרי הכל, דירות שנבנו בריאליטי ופוצצו לצופים את המסך לא מתפיידות כל כך מהר לפני שתספיקו להגיד “פיראס חורי? נשמע לי מוכר, הוא עובד במקרה בסעיד בעכו? אני מת על החומוס שלהם, אני שם כל פעם שאני בעכו, ואין קוליפורמים!” כיוצאי ריאליטי אנשים בשר ודם. הרי מדובר בכל מיני דרים אפארטמנס במרכז תל אביב שלא חולמים עליהם אפילו בחלומות הרטובים שבין קסאם לקסאם. אבל מתווך נשאר מתווך, והם זבלים וימכרו את הנשמה שלהם בשביל לעשות כסף מחרא. תאמינו לי, הוצאתי רשיון לתווך בדירות ולי בהחלט אין בעיה למכור את נשמתי לכל אחד. 

מצד שני, באמת שבאופן ריאלי קשה לי להבין את הצורך או את הרצון שלאדם השפוי יהיה כדי להתגורר בדירות עם אידיליה גדולה ומרחב קטן. כלומר, הפוטנציאל הגלום עצום, כל עוד לא תחל פה איזו מלחמה ולא יתעופפו עלינו טילים אטומיים-לא-אטומיים, מאד סביר שמי שישים ידיו על הדירות הללו יכסה באופן לא רע בכלל את ההוצאה בעזרת השכרת הדירה בשנה הבאה לתיירים. שוב, חזרנו לנקודת דירות הזיונים של תיירים, ואם יש איזה שוודי שחזר עכשיו מהאולפן ולמד את המילה “בלוג” וחיפש בגוגל, הוא בהחלט מוזמן להשאיר תגובה. אם חשבנו שהשנה הקטע הזה רץ חזק, חכו לשנה הבאה. עכשיו כבר כולם מוכנים מראש - בפסח מרביצים את השיפוץ הכללי שינוע בוודאי בין 1500 ש”ח ל-22000 כדי שאת החודשים שבין מאי לספטמבר יוכל לבלות אצל הוריו בזמן שדירתו מופקדת בידי כמה חבר’ה שגילו את הקוק והחתול והחליטו ש-250$ ליום עם ריהוט קומפלט זה אכן הרבה יותר משתלם ממלון. אויש. המוח היהודי. איזו המצאה נפלאה.

זהו באופן מובהק עתיד הדירות של “הבלוק”. חשבתם שיהיה לכם איזשהו סיכוי שאתם תמצאו את עצמכם שם אלמלא אותה תיירת שיכורה שפגשתם בקלרה?

מעבר לכך, מה שבטוח מצפה לצופים חוית השרדות מאד לא סוונאית. באשר לשאלת הרייטינג? אני אשית צופה שהקהל עשוי להצביע ברגליים לנוכח התחושה שאולי עובדים עליו בעיניים. יש שיאמרו שיש גבול לשטויות שמוחם הקודח של מאות הוגי תכניות ריאליטי ברחבי העולם יכולים להמציא. אני אשית חיה עם המדיה הנמוכה הזו בשלום שכן סוף סוף הטלויזיה הגיעה למקום השלווה שלה היכן שהצופה בהחלט לא צריך להפעיל תאי מח שגם כך לא שרדו את חווית האח הגדול.

בתור פישרית קטנה בלימודי שנה א’ לקולנוע המרצים דואגים להדגיש בפני שוב ושוב עד כמה הטלויזיה היא דבר נמוך. מאידך, במוספים של הסופ”ש האחרון ציינה המפיקה לטי גרובמן שאביה מגדיר גם את הקולנוע כמוצר הנחות ביותר ביחס לאמצעים אמנותיים אחרים כך שאת הכל אני לוקחת בערבון מוגבל וצופה לי כך או כך חיים שיכללו עיסוק ברפש נמוך. בהיבט הכללי, לאן שלא אפנה בעולם הדיגיטלי הזה אתעסק בסופו של דבר במשהו שהוא נמוך מבחינה תודעתית, כי מי שיורה גבוה נשאר עני. בעצם, גם מי שיורה נמוך. טוב, לא משנה. גם ככה אני בונה על בעל עשיר.

יש לי בעיה כזו שאני סובלת רק מסיוטים בלילה. אין לי חלומות טובים או ניטרליים -רק סיוטים. את כל הפחדים שאני מדחיקה היטב במהלך היום אני מעלה באוב בלילות בין 6 שעות ל-12 שעות שינה. אני מאד אוהבת לישון, בשבילי לילה עם פחות מ-10 שעות שינה הוא פשוט לא לילה. הסיוטים שלי התחילו בגיל 17 בערך, קצת אחרי שעזבתי את הבית של ההורים שלי. אני זוכרת שהחלומות הראשונים היו על בגידות ותחושות חוסר אונים בלתי נסבלות. התקופה היחידה שבה לא היו לי סיוטים היתה כשהחלטתי בפעם האחרונה שאני מפסיקה לעשן לחלוטין ובכל הלילות הייתי חולמת שאני מעשנת ג’וינטים ושאני מסטולה מהתחת ויש מסיבות ויש מוסיקה וכולם נהנים ואלה היו החלומות הכי נפלאים והכי מתוקים שהיו לי אי פעם. חשוב לציין שמאז חזרתי אבל הפסקתי שוב באופן טבעי ומרצון אבל החלומות האלה לא חזרו על עצמם. רק נשארו סיוטים.

רוב הסיוטים שלי נעים בין דברים מאד טבעיים לחלום עליהם - מלחמות, חייזרים, אלימות, פשע, איחורים לעבודה או ללימודים… בלילה בין רביעי לחמישי חלמתי למשל על כמה דברים ביחד - חלמתי שאני צריכה להגיע ללימודים ב-9:30 (כפי שאכן היה בחמישי בבוקר) אבל בדרך האוטובוס לא מגיע (למרות שאני בכלל רוכבת על אופניים ביומיום) ושוכחת הכל בבית, ומבקשת מבועז לאסוף אותי - ואז אני מגיעה הביתה. בכל חלום בו אני מגיעה הביתה, פורצים לי אליו. יש דלת אחורית שלא באמת קיימת במציאות היומיומית אבל בחלומות שלי היא קיימת, והיא רופפת וככה פורצים לי לבית. בחלום הזה לשם שינוי לא גנבו כלום, אבל ממש בילגנו הכל. לפעמים כשיש לי בלגן בבית אני חולמת שפורצים לי הביתה וגונבים הכל אבל על הדרך גם מנקים. 

החלומות שהכי מטרידים אותי הם כשחייזרים משמידים את כולנו. בפעם האחרונה שחלמתי על זה מתי מקרן לייזר חייזרית הישר אל התודעה של הערות. החלומות האלה נוטים ללוות אותי כל היום ולפעמים אפילו יותר. המכנה המשותף של כל החלומות שלי הוא חוסר האונים. מה אני אמורה לעשות כשאני מגיעה הביתה ומגלה שפרצו לי? מה אני עושה כשאני מגלה שחבר שלי בוגד בי? מה אני עושה כשאיראן יורה עלינו טילים? מה אני עושה כשחייזרים משמידים בקרני לייזר את כל דבר העומד בדרכם? מה עושים כשהשיניים שלך נופלות?

בלילה האחרון חלמתי שיש לי גשר בשיניים, על אף שגשר כבר אין לי קרוב לעשור. תמיד זו אותה תבנית ואף פעם אני לא זוכרת שזה חלום כשאני חולמת. אני עוקרת לעצמי את הגשר באמבטיה של ההורים שלי, בדיוק כפי שעשיתי לפני 10 שנים עם הגשר בשיניים התחתונות. בשתי השיניים הקדמיות זה עובד נהדר. ואז בשלב הזה של החלום תמיד משהו משתבש בצורה כזו או אחרת. הפעם אני מגיעה אל השן ליד השיניים הקדמיות ואוחזרת בברזל ולפתע אני אוחזת בידי צינור אדום ורופף שמחבר בין החניכיים שלי לשן שלי, והצינור הזה מפזר סביבו בריכה שלמה של דם ושומן. אני ממש נלחצת ומנסה להחזיר את הצינור הזה לתוך החניכיים, שככל שאני דוחפת אותו יותר פנימה הוא מתקשה, ואני לא מבינה איך צינור כזה ארוך יכול להיכנס לתוך ראש כזה קטן. אני מחזירה בסופו של דבר את השן למקום וכל העסק נראה מוזר. אני אומרת לעצמי שכדאי ללכת לרופא שיניים ועוברת לסיוט הבא…

אני זוכרת שקצת לפני שהסיוטים שלי התחילו החלטתי להתעסק לעצמי עם המוח. לא מדובר בסמים קשים, על אף שזה היקש מתבקש. אני מניחה שהרבה מאד אנשים מכירים את המונח לוסיד דרימז. מונח שסובב את הסרט “ונילה סקיי” המדהים (עם פסקול מדהים עוד יותר). מי שלא מכיר את המונח, מדובר ביכולת שלך לשלוט על החלומות. אני זוכרת שעשיתי את כל הדברים שנדרשו עד שהגיע היום המיוחל שהצלחתי לשלוט לעצמי על החלומות. הרעיון הוא מאד פשוט, ישנם כמה עקרונות. קודם כל לשאול את עצמך מס’ פעמים ביום “האם אני חולם?” הרי אנחנו יודעים להבדיל בין מציאות לחלום, ולכן תמיד התשובה תהיה לא. ברגע שמתרגלים את המשפט הזה מספיק הוא גם מתחיל להופיע בחלומות. בהתחלה תמיד הייתי עונה לעצמי שאני לא חולמת, על אף שהייתי חולמת. השלב השני היה שלב העוגנים. הייתי מדי יום מתעדת את החלומות שלי ביומן ומסמנת בעיגול את הדברים שחוזרים על עצמם. למשל, וזו עובדה ידועה בחלומות אך סוגיה לא פתורה, שמכשירים חשמליים לא פועלים טוב בחלומות. הפעלת מחשב ועלה רק דוס? כנראה שאת חולמת. הפעלת נורה אבל כלום לא קורה? כנראה שאת חולמת. הסתכלת בשעון וראית שהשעה 98:52 ולא הבנת ואז הסתכלת שוב וראית שעכשיו 32:84? כנראה שאת חולמת. הסתכלת על שלט רחוב מואר ולא הצלחת להבין כלום ממה שכתוב עליו? כנראה שאת חולמת. עוגן נוסף שנתליתי עליו היה העובדה שלעתים בחלומות לא הייתי רואה טוב בעין ימין, שהכל היה נהיה מטושטש בד בבד הייתי צריכה להרגיל את עצמי שברגע שמכשיר חשמלי מתפקד בצורה לקויה או שעיני הימנית לא מתפקדת טוב, עלי לשאול את עצמי האם אני חולמת. אני זוכרת את הפעם הראשונה שזה קרה - היה לי חלום קבוע, גם הוא לא חיובי במיוחד, שם אני בורחת ממישהו ומתחבאת בגן מאיר שמלאה בחלקי מכוניות ישנים ומתחבאת בהם. תמיד באיזשהו שלב העין הימנית שלי היתה מפסיקה לראות טוב. אני זוכרת שאני מתחבאת בתוך מכונית ישנה עם חלונות עגולים והעין שלי מפסיקה לתפקד כהרגלה. שאלתי את עצמי האם אני חולמת ועניתי שכן. באותה השניה הפכתי לציפור והמראתי למעלה ועפתי במהירות מסחררת סביב כל העולם בלי יכולת לשלוט על זה. אמרתי לעצמי להתעורר והתעוררתי. בחלומות הבאים זה כבר נהיה קל יותר. את רוב החלומות הצלולים שלי ניצלתי כדי להפוך את העולם למקום שבו כולם רק צוחקים ושמחים ועפתי ממקום למקום כל הזמן. הייתי מחליפה סצינות בחלומותי בהרף עין למה שרק הייתי רוצה. ואז התחילו הסיוטים על הבגידות ועל חוסר האונים. לא הצלחתי להביא את עצמי למצב בו אני יכולה לשלוט על החלום, אינני יודעת למה. כל לילה הייתי חולמת את אותו החלום, בכל לילה היתה שם אשה אחרת. אחרי כן עברתי לגור לבד בשינקין והסיוטים נפסקו לכמה חודשים. הסיוטים חזרו כמה חודשים אחרי שעברתי לדירה הנוכחית שלי ליד הים. מאז אני לא מצליחה לצבור שליטה מחודשת על החלומות שלי וזה מאד מעיק. זה הופך את כל הקונספט של השינה לדבר מדכא. הייתי רוצה לקחת גלולה כזו שתגרום לחלומות להיעלם, כי עם סיוטים כאלה כל כך הרבה זמן עדיף שחוסר התודעה תהיה ריקה לחלוטין.

המציאות גם ככה לא מי-יודע-מה, אז תחליטו - או שחרא פה או שחרא שם.

ביום ב’ האחרון התקיים מפגש בלוגרים לקראת הגמר של היפה והחנון במשרדי ערוץ 10. כהרגלי החדש הגעתי והפעם מצוידת יותר מפעם קודמת על מנת שאוכל לעצב את דעתכם בכל המוזיל במחיר. התעתדנו לפגוש את שלושת הפיינליסטים של היפה והחנון וכן את דניאל ויואב שנבחרו על פי רוב הבלוגרים כזוג החביב.

צילום: אליזרין ויסברג

את המפגש התחלנו בסבב שאלות למתמודדים, אני אשית שאלתי שאלה מאד לא מעניינת כי אני נהנית בעיקר להקשיב ואחרי כן לפרש את הדברים בצורה המעוותת שלי, אך עם זאת להלן טעימה קלה מן השאלות שנשאלו המתמודדים:

האם היחסים באמת כפי שהוצגו בתכנית? האם באמת היתה קליקה?

גאל: הכל היה אמיתי. היו כאלה שהסתדרו יותר והיו כאלה שהסתדר פחות. זה פשוט טבעי ואנושי. “הקליקה” נותרה עד היום.

רעות: אנשים בחרו להסתכל על “הקליקה” כחבורה של מכשפות.

דניאל: אני רואה הכל באופן ספורטיבי. היו חבורות גדולות יותר וקטנות יותר. נשים ו/או גברים. היו דברים שהיו חסרים בתכנית, כמו מערכות יחסים טובות וכו’ מאחר שהפרקים קצרים והמלאכה ארוכה. כל מה שנראה בסופו של דבר הוא מאד דומה לפורמט הסופי. 

האם בניגוד לתכניות ריאליטי אחרות, העריכה לא שינתה את מה שהיה באמת?

דניאל: אני יכולה להעיד על עצמי ועל “הקליקה”, ענייני פירגונים לא נכנסו כי זה לא מעניין. כביכול ניסו מאד להגזים ולא להצניע את היריבות. 

האם יש דברים שהייתם רוצים לשתף שנשארו על רצפת העריכה?

רעות: היו הרבה צחוקים בחדרים, כשהיינו מתגנבים לחדרים אחד של השני והרבה דברים מצחיקים שהיינו עושים כשלא היינו נרדמים. 

דניאל: אחרי שהמצלמות הלכו והיינו בערב בסלון, עשינו מסיבה. נשארנו שישה זוגות ושמו שיר פוגו.

שחר: על הרצפה של מוניקה סקס.

דניאל: זה היה מדהים.

שחר: כמעט שברנו את הסלון, איש הפקה אחד ממש התעצבן.

דניאל: אז קטע שצולם ולא שודר ומאד התאכזבתי לפני ההדחה שלי, כשהיינו רק 4 זוגות וכבר לא היה עניין של מי מעיף את מי אלא משימות ויכולת, מלאני רצתה לדבר איתי והרגשתי איזשהו חוסר בטחון לגבי השיחה ובסופו של דבר זוהי היתה שיחה מאד טובה ואמרה שהכל באופן ספורטיבי. זו היתה שיחת הבהרה שנגמרה בחיבוק ונשיקה. 

ומה לגבי הפרידה מטל וטל?

נמרוד: הצילומים נגמרו במרץ, מאז נפגשים כולם והכל בסדר.

מה רציתם מטל וטל?

נמרוד: שהם ילכו וזהו. הם שיחקו את המשחק באופן מעט שונה.

האם התכנית פתחה לכן מחשבה לגבי לימודים אקדמאיים?

דניאל: התחלתי ללמוד השבוע בתקשורת בבינתחומי בהרצליה. כל הזמן בודקים אם הכל בסדר. אני לומדת ביחד עם עז ואנחנו מסתובבים הרבה ביחד. אני מאד שמחה ומאושרת. זו השלכה מאד טובה מהתכנית הזו. כמובן שתכננתי ללמוד, אבל אחרי התכנית עם כל הקלסרים הורודים כבר הייתי בשוונג. 

האם אתם עדיין ממשיכים בשגרה כמו לפני התכנית? למשל שראו את שחר באייקון.

שחר: לאייקון מגיעים 12 אלף איש. נמרוד עובד בהייטק ומשחק בגיטר הירו כל היום.

נמרוד: חיי היומיום נותרו אותו הדבר, חיי הלילה השתנו. עכשיו אני ישן 6 שעות במקום 8.

נמרוד ואני - “חיי היומיום נותרו אותו הדבר, חיי הלילה השתנו.”

מה עם רוקסן ונמרוד?

רוקסן: היינו ביחד 4 חודשים ונפרדנו. היום אנחנו חברים מאד טובים. לדעתי מרגישים בתכנית שיש בינינו חיבור מאד מיוחד ודינמיקה מדהימה. מעבר לזה נשארנו חברים מאד טובים.

מה גרם לחנונים להשתתף בעצם בריאליטי?

איציק: מאד רציתי לצאת משגרת החיים שלי שהיתה מאד מתסכלת. לעבור חוויות חדשות ותרבויות חדשות, וזה מה שהיה. נתתי הזדמנות לאיזשהו פסק זמן ממהלך החיים הרגיל שלי, לחויה אחרת ואני לא מצטער לרגע.

נמרוד: חבר שלי רשם אותי, הלכתי לאודישנים ופתאום הנחיתו עלי תחקיר עומק בן 7 שעות וירדה ההבנה שבאמת התקבלתי. זו חויה מיוחדת. 

יואב: מאד נחמד לראות שהעבודה/ההנאה שלך בסוף יוצאת. זה אדיר שאנשים צופים ונהנים. מאד נהניתי מהתגובות.

איציק ואני - “מאד רציתי לצאת משגרת החיים שלי שהיתה מאד מתסכלת.”

האם התכנית שינתה לכם את נקודת המבט לגבי חנונים או כוסיות?

רוקסן: לי אשית זה שינה לא רק את נקודת המבט אלא את כל השקפת העולם ושינה את כל הערכים שלי וכל מה שחיפשתי בגבר. זה מאד עוזר והגישה שלי לאנשים והגברים שאני בוחרת - שונים לגמרי. גם מבחינת עצמי, אני חושבת שמאד השתניתי, גם חיצונית. בבקרים אני יוצאת הכי נטורל. 

ליואב ודניאל, מי לדעתכם צריך לנצח?

חד משמעית: רוקסן ונמרוד. זה הזוג הכי קרוב אלינו בתכנית והיחידי שלא הלך ולא חזר אלא נשאר לכל הדרך. אנחנו לא אובייקטיבים, אנחנו חברים הכי טובים.

רוקסן: הקונספט של התכנית הוא ששני עולמות נפגשים ואיך הם מסתדרים. נמרוד ואני הוכחה שלא רק הסתדרנו, אלא גם בזכות הדינמיקה והחיבור הגענו מאד רחוק. התחלנו כאנדרגודים ואנחנו היחידים שבזכות אחד השני הגענו כל כך רחוק. היה לנו חיבור מדהים. 

מה אתם מתכננים לעשות עם הפרס?

איציק: אני בעד לבוא כמה שיותר קול, וכשנגיע לרגע יקרה מה שיקרה.

רעות: נכון לעכשיו אשתמש בכסף ללימודים, אבל מחר אני עשויה לראות לנכון משהו אחר לעשות איתו וכמובן לתרום.

גאל: ללימודים, לעזור להורים.

למה דווקא לבחור בכם מכל הזוגות להשתתף בתכנית?

דניאל: אני חושבת שחיפשו אנשים מעניינים. כמובן שלכל אחד יש את הטייפקסט שלו. מבחינת הבנות, לקחו 10 בנות כל אחת עם יופי אחר, וגם מבחינת אשיות חיפשו אנשים שונים. גם מבחינת הבנים. 

רוקסן: זו תכנית שלא פונה לכל קהל, וזה כן תפס וקבל רייטינג. לדעתי אחת הסיבות זה הקאסט המוצלח. כל אחד מאתנו מאד שונה וכל אחד עם אופי. 

איציק: אני חושב שההתרשמות מכל אחד מאתנו היא לפי ההתנסות שלנו. אני חושב שבסה”כ זיהו נכון אנשים שמוכנים ללכת עד הסוף ולהיות עצמם. הקאסט מעולה ויש פה אנשים מדהימים.

לא פחדתם שיוציאו אתכם רע?

רעות: לא ידעתי למה לצפות. גם אם יצאנו זה לא משהו בשליטה. זה מה שההפקה רוצה להעביר ולצור. זו בסה”כ חויה ומשהו מעצב לטוב ולרע. אותי זה חישל. 

שחר: קודם כל היתה החויה האינטנסיבית והמטורפת של חודש וחצי בוילה. זה כל מה שבאתי לעשות. כל הדברים שבאו אחרי כן הם תוספות מאד נחמדות אבל באתי בשביל החויה עצמה. אני חושב שהוציאו אותי מעולה ושהוציאו את כולם פחות או יותר דומה לעצמם. מה שקרה אחרי לא שינה בשום צורה את החוויה שחוויתי. 

איך התכנית שינתה אתכן, רעות וגאל?

גאל: אני נשברתי כשראיתי את עצמי במשימה בערוץ 10 שאני מעט שנים בארץ ולא יודעת לקרוא (מטלפרומטר). בזכות שחר למדתי המון על עצמי. אני בחורה עקשנית שלא מקשיבה הרבה ודורשת הרבה. פתאום כשאתה רואה את עצמך בטלויזיה. אמרתי לעצמי שאני חייבת לקחת את עצמי בידיים ואני חייבת ללמוד. אלה דברים שבוערים בבטן וזה לא יחלוף לי.

רעות: שני דברים התכנית שינתה בי. קודם כל לא השתניתי ונשארתי מי שאני. מה שכן שינה אותי זה שלמדתי לתקשר עם עולם שונה ממני. שנית, אני באה מבית מאד חם והכל נראה לי ברור מאליו, וכשהייתי רחוה מהבית ומנותקת למדתי להעריך את הכל ופחות להתפנק. מעבר לזה נשארתי אותה רעות.

“אני חייבת לקחת את עצמי בידיים ואני חייבת ללמוד. אלה דברים שבוערים בבטן וזה לא יחלוף לי.” -גאל יחד עם רעות

לאנשים מבחוץ נראה שיש משהו מוזר עם הטל החדש (של מלאני). זה אמיתי?

שחר: כן, הבנאדם אמיתי לגמרי על כל גווניו.

דניאל: כולנו היינו בטוחים שהוא מושתל. 

מה גרם לך לשנות את כל הדעה שלך לגבי איציק, פתאום היית ממש איתו?

רעות: אחרי המייקאובר נהיה לי יותר נעים להיות בסביבתו, ואז גיליתי מי זה איציק האמיתי ולמדתי לאהוב אותו.

איציק: כבר בימים הראשונים למדנו להסתדר. 

רעות: אנחנו בקשר מאד טוב גם היום. 

מה לגבי התביעה המשפטית של גאל?

גאל: הייתי אמורה לצאת לחופשה ללא תשלום בעקבות התכנית. ניהלתי חנות. אחרי שחזרתי התקשרתי לאחי, מישהו אחר ענה לי ואמר שאחי התפטר. היתה בעיה של גניבות והוא לא מבין את החוקים בארץ כי הוא צרפתי. אחרי תקופה ארוכה שעבדנו שם ואנחנו אנשים ישרים - התקשרתי לבדוק מה קורה אם אני עובדת, מאד אהבתי את העבודה שלי, ושם נאמר לי שבגלל שאחי תובע הם לא רוצים שאחזור לעבוד כי פוחדים שאנקום. לא רציתי לחזור לעבוד כמחליפה כפי שהוצע כי הכסף נחות יותר וזו לא העבודה שעשיתי. בינתיים עוד לא התקבל תאריך למשפט. 

מה לגבי קשיי השפה של רוקסן?

רוקסן: אני בארץ מגיל 13 וב-8 שנים האחרונות חייתי בלונדון. בשיחות של 3 שעות היו לי טעויות מעטות ומה ששידרו זה דווקא את הטעויות. אני מאד מקבלת את השפה שלי בצחוק. אני חושבת שהשפה הרוקסנית הפכה לסלנג של ממש.

“הרוקסנית הפכה לסלנג” - רוקסן לא מפחששת.

אילו הייתי נאלצת לנקוט איזשהי עמדה כלפי היפה והחנון כנראה שלא הייתי יוצאת מזה. כפי שזה נראה כרגע כבר פתחתי במשפט הראשון ולכן ישנה סבירות גבוהה שאמשיך הלאה ואקדח לכם במוח בדעותיי הזניחות. המפגש איתם לימד אותי משהו די מהותי על אנושיות וריאליטי והיחס ביניהן. במפגש הקודם (לרדת בגדול) אני זוכרת שהיה דיסטנס משמעותי בין המתמודדים לבלוגרים. יתכן שזה היה כי לא יכולנו לצלם אותם, יתכן כי זו תכנית ותיקה. עם החבר’ה של היפה והחנון אני מוצאת את עצמי משוחחת מאד בגובה העיניים. זה די פשוט ומורכב ממספר מרכיבים (כשאני קוראת את המשפט הזה די פעמים הוא נשמע ממש סתום)

מהבנים שיצא לי לשוחח איתם מעט התקבל רושם מאד דאון-טו-ארת’. כלומר, הם נותרו אחד האדם והם נחמדים ואינטליגנטים ויודעים לקיים שיחה עם אנשים. הם לא יצטרכו להתמודד עם תהילה מטורפת ע”ע כוכב נולד או משהו כזה והם מודעים לזה. אלו אנשים שנחשפו לחויה חדשה וניכר ששם זה הספיק להם או לפחות לחלקם.

הבנות מאידך באופן די ברור הגיעו כדי להתפרסם, גם השאלה הזו נשאלה בקרב הבנות ומיד רעות קפצה ואמרה שלמה נראה לנו שהן מנסה  להתפרסם בעצם דרך המדיום הזה. למרבה האירוניה זו שחורטת על דגלה את האעלק-אקספרסיוניזם הריאליטיסטי (חה, הביטוי הכי טראשי בצמר גפן פילוסופי!) בהתבטאות זו, היא זו שעוטה תחת שמה בקביעות את השאיפה להיות דוגמנית. 

שלא תבינו לא נכון, הבנות הללו נשארו מתוקות מאד. בכל מקרה הקאסט שנבחר לתכנית משמר דמויות כמה שיותר נקיות כדי ליצור את תדמית המתיקות הטלויזיונית. מן הסתם גם ברור שאלו בנות שיפנו בצורה כזו או אחרת לדוגמנות או אולי משחק והבנים אולי ימצאו את עצמם בתפקידים קטנים כאלה ואחרים שמצריכים השפעה חיובית (למשל, השמועות על אודישנים לערוץ הילדים).

העניין השלישי בעצם מתחלק לשני נושאים, הראשון הוא אינו חדש וזר לנו - וזה העלמות דמות הריאליטי תוך זמן קצר אחרי הופעה על המסך, אלא אם כן עובד בפרך כדי להתפרסם בסופו של דבר ולהגשים את חלומותיו. הסיבה העיקרית שרבים ממשתתפי הריאליטי בכלל לא מתפרסמים היא בגלל שהם חלמו על פרסום אינסטנט, וחשבו שיקבלו את הכל מונח בכף ידם. יצאו מנקודת הנחה שלא צריך להתאמץ ככל האדם אחרי שהתכנית נגמרת ושכל אחד יכול לבוא בסטייל -ישבן המדינה מככבת לצד עוד גבר בשתיקה מעיקה כשסביבה מדברים מס’ אפסים שתמיד מתחברים לאחד שבהתחלה- ולשרוד לעד. הבעיה השניה שהתעוררה בחודשים האחרונים היא פשוט ריבוי הריאליטי. כשמול גאל מתחרות על ליבנו ונסה ומגלי הצופה ממש מתבלבל. נהיה בזה אלמנט מאד אמריקאי. ריבוי הריאליטי גורם לנו להזדהות עם יותר מדי דמויות בו זמנית והדמות כפרט באופן עכשווי וארעי, אבל לא להעריץ אותה או להכיר אותה ברמה כך שתשקע בתוכנו. חשוב להבין שהכוונה שלי היא בעיקר לספרה התל אביבית שכן איני מכירה את הפריפריה אבל נוטה להכליל שהם המסמסים המוטרפים לכל הבובליליה סולדת הפרידמנים. 

הפריפריה היא זו שמתחזקת את הריאליטי מצד הצופה, שלא תהיה לכם טעות לרגע. המרכז מתחזק את הריאליטי כיוצר התעשיה. אתם לא באמת רוצים שאתחיל להיכנס למושגי תיעוש וקפיטליזם דורסני, אז בואו נרד מהשטויות הפילוסופיות לעת עתה. אני חושבת שהרעיון מובן.

הסימן לבאות בעיקר אומר שז’אנר הריאליטי לא ימות ונהפוך הוא - בארץ אף יהפוך לפופולארי יותר לפחות בשנים הקרובות. לא שומטים ידיים מפרה נחלבת ובארץ בכל מקרה אנחנו איכשהו תמיד מפגרים מאחור עם הגישה הים תיכונית שלנו. 

ועכשיו! לחלק הכיפי עבורו כל הפקאצות התקבצו בבלוג שלי!

כפי שהבטחתי אינספור פעמים לערוץ 10, רציתי ללכת עד הסוף עם קטע וידאו והפעם מצאתי לנכון סוף סוף לעשות זאת. אז במטותא מכם, קבלו את הסרטון הראשון שערכתי בחיי ממפגש הבלוגרים העוסק בחידון שהתקיים לאחר סבב השאלות.

כמו כן כמו שראיתם מצורפות כמה תמונות מגניבות לאללה, את האלבום המלא ניתן לראות בפייסבוק.

גמר היפה והחנון - יום ש’ 01/11/08 בשעה 21:00 ערוץ 10.

קונצנזוס של חילונים: יום כיפור צריך לקרות מס’ פעמים בשנה. קונצנסוז של ערסים: יום כיפור צריך לקרות פעם אחת בשנה כי השכל שלהם לא יתמודד עם העובדה שיש פחות מ-363 ימים בשנה בהם הם יכולים לקלל, לגנוב, להכות ולדקור. יום כיפור הוא קסם בתל אביב, אני לא יודעת איך הוא מחוץ לתל אביב כי מעולם לא חציתי את גבול גשר הירקון צפונה או את גבול אלנבי דרומה. יש משהו קסום בבני נוער זרוקים על הכבישים ולברדורים מתרוצצים בהנאה ובשקט מוחלט שלעתים רחוקות מופרע על ידי נהג רכב שלא כל כך אכפת לו. אנו זקוקים גם להם - לנהגי הרכבים הללו, כדי לזכור שכפיה דתית זה לא פה. 

חשבון נפש יומיים בשנה גרידא זו צביעות. סקר מדגמי אומר ש-63% מהאוכ’ התכוונו לצום ביום כיפור הזה. סבירות גבוהה כי אחוז לא גבוה מהנ”ל שיקרו. כמו אצל הפסיכולוג שאתה מסתיר ממנו את מה שממש מביך כי לא נעים לך ממנו ויותר מזה לא נעים לך מעצמך. אחוז ניכר אחר הוא האחוז שזקוק לזה לא רק ב-25 השעות הללו לא זמן רב הרבה יותר מזה. האנשים הללו שיוותרו מושחתים כלכלית ומוסרית אבל בשבילם אלו רק מושגים יחסיים.

את יום הכיפור שלי ברחובות פתחתי בעישון סגריה. אני זונה פרובוקטיבית, או ליתר דיוק פשוט שכחתי שלא מעשנים. כמעט כבכל שנה שאני עושה דבר כזה כמעט דוקרים אותי. טוב, לא כמעט כבכל שנה, זו הפעם השניה שזה קורה לי. איזה ערס-מחרתיים-ידקור בא אלי וסינן לעברי “יא בת אלף, מה את מעשנת סיגריה, יא שרמוטה.” לא לקחתי את העניין באופן אשי אם כי מצאתי את עצמי משועשעת ביחס לעובדה שאין בו די בינה כדי אח”כ לשאול את עצמו אם זה בסדר שדיבר כך ובמיוחד ביום כיפור. יתרה מכך, בודאי לא העיר לי בבוטות כזו כי מדובר במעין טאבו עישון הסגריות, אלא בגלל שדקר לו בלב שיש מי שמעשן סגריות ולא הולך נגד הזרם עקב בררות. הוא אינו עמוק מספיק אפילו בשביל לחשוב על שורה זו בעצמו. זהו אותו ערס מהקונצנזוס שעכשיו בטח דואג עם חבריו לגלח אלפי חפיסות סגריות מוברחות מהשטחים ובכך תורם כספו ל-55% מאוכלוסית החמאסניקים שזוהי בעצם עבודתם. גם אם זה לא מה שהוא עושה, סביר להניח שזה קרוב מספיק.

את חשבון הנפש שלי אני טורחת לעשות מדי יום ביומו במהלך השינה, עם או בלי צום, בעיקר בלי צום - הצום זה לא שאלה. אין לי מה לחשבן ביני לבין האלוהים כי אין אלוהים אבל למה שיש לי לחשבן ביני ובין חבריי ומשפחתי וקולגות אני כבר דואגת לעשות סביב השעון.

תחום העבודה שלי עוסק במאקרו בפירוק משפחות ורישוש כלכלי. במאקרו כל מי שמתעסק בפן כזה או אחר בתחום קפיטליסטי וקשור לכסף אינו רחוק מלעשות זאת בעצמו. הורג אותי כשקולגות שלי צמים תוך סוג של עינוי עצמי, תוך סוג של גאולה או כפרה או מה שזה לא יהיה, וביום למחרת ולכל אורך השנה הקרובה ימשיכו לרושש אנשים עם חולשות נפשיות ושלא יודעים מה טוב בשבילם. יש לי לקוח קבוע שאשתו בהריון. את הכפרה שלי ביצעתי מולו כששכנעתי אותו לנתק מאתנו קשרים. אין ספק שהבנאדם מכרה זהב. הוא סיפק לי כבר מאות דולרים בשנה החולפת, אך הידיעה שהוא מעמיס קמח למחיתו, אשתו בהריון ויש כבר עוד שניים פשוט מנעה ממני להמשיך לקיים איתו קשרים. יש גבול גם לחוסר המצפון שלי. 

ועם זאת אני ממשיכה לעסוק בעבודה שלי, עושקת לא עושקת, אני מנסה לישון טוב בלילות ולדעת שהכורח הוא הקובע - גם אני צריכה להתקיים בעולם הזה. איכשהו.

בורסות העולם מתמוטטות. אין ספק שאני חווה תחושה של שמחה לאיד. כואב לי על אותם קשישים ש-70% מקופות הגמל וקרנות הפנסיה שלהם נמחקות במחית עין על אותו משחק אכזר של הימורי בורסה. כל שקל שחסכת במהלך חייך ביושר מתגלגל לו אי שם בידיים לא אחראיות, בידיים של מי שרואה רק דולרים בעיניים הרבה יותר ממני. קצ’ינג קצ’ינג קצ’ינג. אנשים כמוני יוותרו מאושרים - המחיה בצנע יחסי, ללא הלוואות, ללא הפקר כלכלי לא יפגעו במשבר הזה. מי שמחליט שהוא כזה ביג שוט יאכל אותה. מגיע לאנשים כאלה. רק כואב לי על קשישים.

ולנושא אחר לחלוטין. בצאת יום הכיפור שכאילו היה לא היה בזכות יום חמישי הבייבי ואני הלכנו להקרנת הבכורה של “לקרוא ולשרוף” של האחים כהן. אבא שלי התריע שמומלץ לי לטוס לקולנוע כי מאד סביר שלא ישארו כרטיסים אם מדובר בהקרנת בכורה. ניסיתי לשמור על אופטימיות אך שיחת חולין מחוץ לסנטר הבהירה לי ש… (”אני הולך לחדש של האחים כהן.” -”קנית כרטיסים מראש?” “כן” -”אה מזל!”). פגשתי שם באליזרין שהחליטה שאם היא לא מקבלת כרטיס חינם זה פשוט לא בשבילה ואת איתי שסיפר על הקרנות של סטודנטים באונ’ שמתהדרים בסופרלטיבים כלפי הסרטים במהלך ההקרנות כדי לצאת סופר מתוחכמים. 

ובהתאם אכן מצאתי את עצמי רוכשת כרטיסים אחרונים בהחלט בשורה-סבירה-כסאות-לא-משהו כאשר מצאנו שמכל כסא לצדנו יושב גבר מבוגר שנוחר בזמן שהוא צוחק. יא אללה. 

תקשיבו, חרא סרט.

מה נקרא - להוריד ולמחוק.

אני כלי. אני כלי באורך מטר וחצי עומד זקוף וגאה עם פוטנציה או בלי פוטנציה או שתעזבו אתכם משטויות. אני כלי עבודה, כמו מפתח שוודי רק בלי השוודי, עם שיער שחור ועיניים דבש ואופניים ורודים מאד. אז אתמול אופני הורודים לקחו אותי לגבעתיים הישר למשרדי ערוץ 10 הנישאים לגובה 15 קומות. אני ועוד בלוגרית היסטרית בת 16 העונה לשם נופר, אשר מתעתדת לקבל ממני הנשמה מפה לפה לפני עילפון, עושות דרכנו במעלית שנעה מהר מדי כלפי מעלה. נופר היא הבלוגרית הצעירה ביותר שהצטרפה למסע בן שעתיים שנע בין הברקות מובלחות כמו “אנטישמניות” לבין חפירה אינטרקונטיננטלית של מנהלי פורום “שמנות ויפות” בתפוז. כן כן, פגשתי את השמנים של לרדת בגדול. אותם שמנים שמעולם לא ראיתי על המרקע מפאת מחסור חמור בטלויזיה. כן כן, אותם שמנים עוברי מסך שבסופו של יום ובסופה של שנה ניצבים דקיקים כקרקרים עם קצח בטור ארוך, סמאי עיניים, ממתינים לפיראט שידחוף אותם מהקרש באניה אל ים גדול של כלום.

תקשיבו. אבי, זה עם הקרן, כן? הוא חתיך רצח. אין דברים כאלה. אבי, תעשה לי קינואה!

אבי שלנו היה שמן מלידה. הוא סיפר בהתרגשות כששברי יהלומים של תהילה עולים במעלה גרונו, מה סיפר להפקה באודישנים - החלום להגיע למשקל דו ספרתי. למי שצופה באופן אדוק בתכנית, וגם מי שלא - מצפה הפתעה גדולה מאד בגמר, ובעיקר שוק מוחלט.

גם שאר המתמודדים חמודים לאללה ועברו שינוי מדהים, אבל יסלחו לי ערוץ 10, כן? מי שלא שזי”ף (שווה ז*ון פראי), לא שווה את המילה הכתובה. אהם.

במסגרת שאלות הבלוגרים נשאלו הרבה מאד שאלות משעממות שחזרו על עצמן ללא הפסקה, פרט לשאלות בודדות ושאלה שרציתי לשאול בעצמי - אם כי יצאה בצורה מעט עילגת - בכל מה שנוגע להפרעות אכילה.

מה מיכל היתה שואלת אילו השמנות ויפות לא היו מזיינות את השכל כל כך הרבה?

מי שקרא כאן בעבר היה בודאי מודע לאובססית המשקל ה… קלה ממנה סבלתי. עברתי דיאטה של 13 קילו במקרה הטוב ו-17 במקרה הרע (הנה פתרון להיפטר מהמחזור, פעמיים!). קרוב ל-3 שנים שמרתי על BMI נמוך מ-18.5 מתוך פחד. הפחד מכרס, הפחד מזרועות מידלדלות, הפחד מירכיים שנצמדות אחת לשניה כשאני מצמידה את הרגליים. פחד אלוהים. ויש המון שיטות לא בריאות - צום, הקאות “לא מכוונות” (כי מי רוצה להתחיל להיות בולימית), עיסוק יתר בכושר גופני. היום אני יכולה לספר בגאווה שה-BMI שלי עומד על 19.07 ואני עדיין חתיכה, כפי שאמרה אליזרין.

השמנת יתר היא סוג של הפרעת אכילה על הצד השני של הקשת. אתם יודעים את מי אני הכי שונאת? את השמנות במקומות עבודה. בכל מקום עבודה יש תמיד לפחות שמנה אחת שאוכלת גזר או מלפפון עם קוטג’ לארוחת צהריים, בזמן שאני יושבת לצידה וטוחנת איזה כריך מבר גוריון או פסטה או נודלס או חומוס או כל דבר אחר עתיר פחמימות ואז היא שואלת “איך את יכולה להרשות לעצמך לאכול דברים כל כך משמינים ונשארת כל כך רזה?”.

אהא! להלן הפתרונים: גברת, כשנגמר יום העבודה, אחרי שצמת כל היום על גמבה ודנונה, ומגיעה השעה להדליק את הטלויזיה ולבהות ברפטטיביות באח הגדול/היפה והחנון/מפרץ האהבה/לרדת בגדול/הפוליגרף (יחסית למישהי בלי טלויזיה אני מעודכנת בצורה אומללה), במטותא ממך - אל תפשטי על הפאקינג מקרר כמו קומנדו צבאי על מתגייסי אל קעידה מטייבה! תעזבי את הפסטות וההמבורגר ותרדי מהשוקולד והביסלי ואלוהים יודע מה עוד את טוחנת שם בלי מצפון שגורם לך לשקול כמו מיכלית דלק בימים שמופז לא מדבר על האיום האיראני. 

לפני שאני הולכת לאיבוד בחוסר פואנטה בן 544 מלים, אני אגיע לעיקר:

כשיורדים במשקל, וזה עובד היטב, אוהו - כמה שזה עובד היטב, לעתים מצליחים ליכור בור ללא תחתית. הפיינליסטים של לרדת בגדול מאד דובקים בכך שהם עוסקים בדיאטה שלהם בצורה בריאה, לאחר שהיו צמודים למדריך לכל אורך התקופה בה צולמה התכנית. צביקה מהעונה השניה (מעל לשעה לקח לי להיזכר מי הוא! הו, ריאליטי אכזר.) אמר שהרעיון אחר כך הוא להצליח לשמר את זה (והוא עושה עבודה נפלאה בכך, אגב), אבל מה יקרה כשהתכנית תגמר, התהילה תתפוגג וכשמדריכות הכושר יחזרו לסדר היום השרירני שלהן בגרייט שייפ? מה יהיה על מי שיפתח את הפרעת האכילה לקיצון השני? האם השמנמנים שלנו ידעו היכן לעצור? 

על שאלה זו נותרתי עם תשובה חלקית בלבד.

על אנטי-שמניזם ולמה הפכתי רשמית לאנטישמנית

במסגרת מפגש הבלוגרים ומנהלי פורומים אמש, נכחו כמה וכמה בלוגרים מעניינים ובעיקר נכחו 3 אנשים מעצבנים במיוחד המכנים עצמם מנהלי פורום “שמנות ויפות” בתפוז. האדם היחיד שהכרתי שגלש באופן קבוע ב”שמנות ויפות” היה תום שקי אבל תום שקי דאז הוא איש של פסיכוזה (חובת הקלקה חלה עליכם כדי להבין), לכן אני לא יכולה לקחת את כל הפורום הזה יותר מדי ברצינות. כפי שכבר הסברתי, סבלנו מחפירה ארכיאולוגית מצד המנהלים התוקפניים שירו ללא הרף לכיוון המתמודדים שהם לא מהווים דוגמא טובה לקהילת השמנים בארצנו כיוון שהם לא שלמים עם מי שהם, והתבכיינו בלי די אודות אנטישמניות חברתית וכו’. חלק מחברי הטובים ביותר הם שמנים וחיים יחסית בשלמות עם מצבם. אי אפשר להגיד על אף שמן (ברמת השמנת יתר ו/או אוביסיטי) שהוא חי בשלמות עם מצבו. כשהחברים השמנים שלי חיים בשלום עם עצמם, אני חיה בשלום איתם.

השקר העצמי שזועק ממנהלי הפורום גרם לי לפתח את אותה אנטישמניות שנדונה במפגש אתמול. הם חפרו כל כך עמוק שאף אדם, אפילו לא בעל כח סיבולת עצום (ולי יש סבלנות מעטה מאד לבבל”ת בכל מקרה), לא היה יכול לפתח אנטישמניות אחרי ערב אתמול. מנהלי פורום שמנות ויפות אינם אנשים ששלמים עם עצמם. אלה אנשים עם מרמור כגודל הימה השניה בגודלה בארה”ב, טיטיקקה, שחייבים לחפות על השקרים הגסים שהם מספרים לעצמם מדי יום מול המראה ולפני השינה ואחרי ג’ארת הבן אנד ג’ריז, ולכן מתעקשים על נקודות שאם עד לפני המפגש נראו בעלות משמעות - הפכו הן להיות טפלות ומחליאות. שירימו את עצמם מהכסא במקום להתבוסס עם עצמם מול פורומים באינטרנט וילכו לעשות ספורט! שיפסיקו לדחוף את היד לעוד שקית דוריטוס על כל שרשור מעורר אמפתיה בפורום! ושילכו לעשות משהו עם עצמם שיגרום להם להרגיש קצת יותר טוב וקצת יותר כנים עם עצמם במקום ללהג כל כך הרבה שטויות על בוהוהו ודחיה חברתית.

אבא קריר הולך להשתתף ב”יפה והחנון 2″

ועכשיו לשמנים מסוג אחר. אבא קריר, אדם שמן מבפנים לכל הדעות, אשר לא יוצא מהבית ואוהב נשים מכל הסוגים ולעתים גם גברים, הולך להיות המתמודד הבא ב”יפה והחנון”. ראשית כל עזרו לנו בכך שתצטרפו לקבוצה בפייסבוק. כשהקבוצה תכיל 120 חברים, הבטיח אבא קריר שילך ויתמודד באודישנים. שנית, there’s more to come וזה. 

וסוף דבר: תזכורת שיווקית - הרי בשביל זה קראו לי:

גמר “לרדת בגדול” - יום ש’ הקרוב, 27.09 ב-21:00.

(ובסיום התכנית ספיישל “להשפריץ בגדול”. האבי הזה כזה חתיך. הכינו את הדילדואים.)

שנה וקצת חלפה לה. וואו. זה הרבה זמן בלי לכתוב. השירה מטפטפת, הטקסטים רופפים. לא עוד. חברים, אני חוזרת.

מקווה שהתגעגעתם, ואם לא - אז תלכו לבלוג אחר. אני בינתיים פה. 

הרעיון לחזור לכתוב בבלוג התחילה אי שם לפני כמה חודשים, פנה אלי איזה אחד, אדם נחמד מאד, מערוץ 10 וביקש פרטים כדי להזמין אותי לערב מיוחד. כמה שבועות לאחר מכן הגיעה הזמנה מעניינת להקרנה של “שיטת השקשוקה” של העיתונאי החוקר מיקי רוזנטל ומיד הנחתי שערוץ 10 אחראים להזמנה.

בתור מישהי לא מי-יודע-מה חשובה, אם כי מעניינת למכיר דבר, אמרתי לעצמי שאם מזמינים אני לא מפספסת. ארזתי על עצמי את הצחי וקבענו להיפגש בסינמטק בשעה 21:00, תוך כך שאין לי שום ידיעה מה עומד לקרות. מי ששמע על קצה המזלג על “שיטת השקשוקה” ואינו בוחש בביצה בודאי ראה את הפאפארצי של וואינט ופנאי פלוס (שזה די אותו הדבר) אבל לא נחשף מעבר לכך. פנאי פלוס אף טרחו לציין שיונית לוי לא הבריקה משהו מדהים מהגרדרובה, אבל מקורות יודעים לספר שהווסט-צמוד-חזה (שהיה ממש נאה! גו יונית על הסטייל!) שלה התחכך במרפק של צחי ומאז הוא לא שטף אותו. בקיצור, מה אומר - תרבות. 

מיהו קצת יותר מעורב ואילו במעט ידע גם לספר על שערוץ 1 שוקלים לשדר את הסרט, והרי עם התקציב הקיים - על אלו עיי חורבות יתבעו בגין לשון הרע בדיוק, אז הולכים על כל הקופה.

החלק שהכי קסם בעיני במהלך קבלת הקהל להקרנת הבכורה של “שיטת השקשוקה” היתה הקריצה הבוודאי לא מכוונת לבלוגרים עלומי שם כמוני (ועוד איזו אקס מנחה בערוץ הילדים אקס אלופת הארץ בקפיצה לגובה), ובעקבות אוברבוקינג ולחץ אטומי בכניסה לסינמטק, גילו שבניגוד למעטפות של אולמרט - שלהם היו ריקות. 

בשמחה וגיל התייבשנו בהמולה לצד איזו תמהונית שממש רצתה להיכנס ולכן כל 5 דקות טענה שאאשת ביצה זו הזמינה אותה, וזה שומר לה כרטיס והתחננה לכרטיס כאילו היתה קוקיצה שיורדת על ברכיה בכניסה למנטל בליל ששי ומתחננת לכניסה בפני אלוהי הסימי. 

את דעתי האשית ביחסי הון ושלטון כפי שהוצגו בסרט מנועה אני מלפרט, שכן פאוור טו דה פיפל אנד אול אבל מי שצפה בסרט יודע על האימה המשפטית המהלכת על ראשי היוצרים. אז כאן, כמו בהרבה מקומות אחרים (פרט לטיים אאוט, אולי), לא אלהג אודות בריונות כזו או אחרת ולא על שחיתות שלטונית או עיתונאית. אלא עלי. נכון, עלי, עלי, עלי.

בהקרנה זכיתי לפגוש בלוגרים טובים וחזקים כמו נועה אסטרייכר ועידו קינן וכשעל מעטפתי הריקה היה מצוין באותיות קטנות “בלוגר”, הבנתי מהר מאד מי אני ומה אני עושה שם. קודם כל, “אני” זה מושג יחסי, פעוט למדי, כמעט חסר חשיבות. עוד ווב-סלב וואנאבי עם אצבעות שנונות והרבה זמן פנוי. ובאשר למה עשיתי שם, ההיקש המתבקש ברור למדי - אם ערוץ 2 לא יקרינו את הסרט ואם ערוץ 10 לא רוצים את הסרט ואם הקרנות לא רואות ממטר ואם ביום למחרת רק הפאפארצי ידברו על מה לבשה יונית והשיק של גיא פינס והנוכחות של עדי אשכנזי, כנראה הכח נשאר בידינו. ואנחנו הבלוגרים לא פוחדים מכלום - אנחנו מרוצצים באבן את ראשם של המפדחים מבלי לפחד על מה יבוא על ראשינו. 

עפ”י חיפוש בגוגל תחת “שיטת השקשוקה” בלוג, ניכר כי קיימות קרוב ל-20 אלף תוצאות, מתוכן רבות חוזרות על עצמן - אם מדובר בבלוגרים, אשר הבינו מהר מאד שהכח בידם בלבד, שעקבו באדיקות אחר ההתפתחויות וכתבו על הנושא בהתלהבות. התהילה היא במרחק נגיעה, אבל האם זה לא גורם לכם לחשוב האם בלוגר, מוכשר ככל שיהיה, אינו עוד סוג של כלי אותו ניתן לנצל בכל המעט במחיר? בדיוק כמו איזו ממשלה עלומה שעל גבה איזו משפחה עלומה מרוויחה הרבה כספים מכספי הציבור, לכאורה?

לאור המעטפות הריקות, לאור החשיפה התקשורתית המאופקת ומעלה האבק, לאור כך שאני עוד תוצאה בגוגל מעכשיו - אני מבינה היטב היכן אני ניצבת בשרשרת המזון.

היו שלום, ותודה על הביצים. אם כי קצת באיחור.

(המתינו בסבלנות, ערוץ 10 וזה, there’s more to come)

בערב העורכים של “במה חדשה” האחרון מצא עצמו היב”כ לשעבר אגם ענקית מוצץ טלפון סלולארי במשך קרוב לדקה. “מאוד טעים,” בודאי חשב לעצמו היב”כ לשעבר אגם ענקית. הנ”ל לפני כן מצא עצמו נושק שוב ושוב לנורת הגינה 30 וואט תוך כדי גרגור “הו גב’ רימר. כן גב’ רימר…”

יש אנשים שיוצאות הדופן מחמיאה להם. אולי פשוט הייתם צריכים להיות שם כדי להבין.

הטלפון הסלולארי שבק חיים יומיים לאחר מכן. אני מדמיינת כיצד בעל הקו מתקשר לשירות הלקוחות ומודיע להם: “הטלפון שלי לא עובד!”
-”מדוע אדוני?”
“מצצו לו!”
-ניתוק בפנים-
-נסיון חיוג שני-
“שלום, הטלפון שלי לא נדלק!”
-”הכיצד יתכן אדוני?”
“מצצו לו!”
-”?!”
“איך זה יכול להיות שמכשיר לא יפעל יותר אחרי שמצצו לו בסה”כ את החלק העליון…?”
-”אדוני… רק רגע אחד ב…”
“כלומר, אני יכול להבין. גם אם לי גבר היה מוצץ בודאי הייתי נכנס להלם ומתפגר אחרי יומיים אבל זה מכשיר.”
-המוקדנית שמה לנכון לשים אותך על המתנה עם אותו שיר מעצבן-
“אני פשוט לא מבין… הוא אפילו לא עשה צליל אחד… ובטח לא השפריץ בסוף שום דבר.”
-המוסיקה בעודה נמשכת-
“וניקיתי אותו ממש ממש טוב אחרי…”
-”תודה לך על ההמתנה… תראה… בדקתי את הנושא, לצערי מציצת פלאפונים פשוט לא נכללת באחריות. אם אתה רוצה אתה יכול להביא אותו למעבדה ונבדוק מה…”
“תקשיבי, זה לא ששלטתי בזה. הוא לקח את הטלפון בכח ודחף אותו לפה, לא היה שום דבר שביכולתי לעשות.”
-”אני מבינה אבל…”
“זה אונס! זה אונס לשמו!”
-”אדוני זה לא…”
“תקשיבי, זה ממש לא בסדר… את לא מבינה… זה כמו שתארי שהיה לך ילד ואת לא יכולה להיות איתו כל הזמן ולפעמים קורים לו דברים רעים ו…”
-”טוב אני מבינה, אני מבינה.”
“אז תחליפו לי אותו?”
-”לא”
“טוב… אני אביא אותו למעבדה. אבל אני רוצה דו”ח מפורט!”
-”מה הכוונה בדו”ח מפורט?”
“עם טייפ והכל… ‘שעת נתיחה 12:02′ ושטויות כאלה, את יודעת.”
-”אבל אדוני, זה בסה”כ פלאפון.”
“אבל זה גם נאנס וגם מת, אני דורש בדיקה מעמיקה. זה פשוט מקרה חריג.”
-המוקדנית אומרת לך משהו בין השורות שנשמע כמו “אין שום בעיה, אני רק מוקדנית, אני אעביר את זה לגורמים המטפלים ואף אחד לא יעשה שום דבר אבל אז זה מה זה לא יהיה בעיה שלי ואתה גם נשמע קצת משוגע.”
“המון תודה!”
-”תודה שהתקשרת, יום טוב.”

ובינתיים במעבדה… טוב, אתם לא רוצים לדעת.

(לבעל הפלאפון האמיתי אין שום קשר לבעל הפלאפון שקדחתי במוחי בדיאלוג הנ”ל.)