הבלוג של מיכל

קונצנזוס של חילונים: יום כיפור צריך לקרות מס’ פעמים בשנה. קונצנסוז של ערסים: יום כיפור צריך לקרות פעם אחת בשנה כי השכל שלהם לא יתמודד עם העובדה שיש פחות מ-363 ימים בשנה בהם הם יכולים לקלל, לגנוב, להכות ולדקור. יום כיפור הוא קסם בתל אביב, אני לא יודעת איך הוא מחוץ לתל אביב כי מעולם לא חציתי את גבול גשר הירקון צפונה או את גבול אלנבי דרומה. יש משהו קסום בבני נוער זרוקים על הכבישים ולברדורים מתרוצצים בהנאה ובשקט מוחלט שלעתים רחוקות מופרע על ידי נהג רכב שלא כל כך אכפת לו. אנו זקוקים גם להם - לנהגי הרכבים הללו, כדי לזכור שכפיה דתית זה לא פה. 

חשבון נפש יומיים בשנה גרידא זו צביעות. סקר מדגמי אומר ש-63% מהאוכ’ התכוונו לצום ביום כיפור הזה. סבירות גבוהה כי אחוז לא גבוה מהנ”ל שיקרו. כמו אצל הפסיכולוג שאתה מסתיר ממנו את מה שממש מביך כי לא נעים לך ממנו ויותר מזה לא נעים לך מעצמך. אחוז ניכר אחר הוא האחוז שזקוק לזה לא רק ב-25 השעות הללו לא זמן רב הרבה יותר מזה. האנשים הללו שיוותרו מושחתים כלכלית ומוסרית אבל בשבילם אלו רק מושגים יחסיים.

את יום הכיפור שלי ברחובות פתחתי בעישון סגריה. אני זונה פרובוקטיבית, או ליתר דיוק פשוט שכחתי שלא מעשנים. כמעט כבכל שנה שאני עושה דבר כזה כמעט דוקרים אותי. טוב, לא כמעט כבכל שנה, זו הפעם השניה שזה קורה לי. איזה ערס-מחרתיים-ידקור בא אלי וסינן לעברי “יא בת אלף, מה את מעשנת סיגריה, יא שרמוטה.” לא לקחתי את העניין באופן אשי אם כי מצאתי את עצמי משועשעת ביחס לעובדה שאין בו די בינה כדי אח”כ לשאול את עצמו אם זה בסדר שדיבר כך ובמיוחד ביום כיפור. יתרה מכך, בודאי לא העיר לי בבוטות כזו כי מדובר במעין טאבו עישון הסגריות, אלא בגלל שדקר לו בלב שיש מי שמעשן סגריות ולא הולך נגד הזרם עקב בררות. הוא אינו עמוק מספיק אפילו בשביל לחשוב על שורה זו בעצמו. זהו אותו ערס מהקונצנזוס שעכשיו בטח דואג עם חבריו לגלח אלפי חפיסות סגריות מוברחות מהשטחים ובכך תורם כספו ל-55% מאוכלוסית החמאסניקים שזוהי בעצם עבודתם. גם אם זה לא מה שהוא עושה, סביר להניח שזה קרוב מספיק.

את חשבון הנפש שלי אני טורחת לעשות מדי יום ביומו במהלך השינה, עם או בלי צום, בעיקר בלי צום - הצום זה לא שאלה. אין לי מה לחשבן ביני לבין האלוהים כי אין אלוהים אבל למה שיש לי לחשבן ביני ובין חבריי ומשפחתי וקולגות אני כבר דואגת לעשות סביב השעון.

תחום העבודה שלי עוסק במאקרו בפירוק משפחות ורישוש כלכלי. במאקרו כל מי שמתעסק בפן כזה או אחר בתחום קפיטליסטי וקשור לכסף אינו רחוק מלעשות זאת בעצמו. הורג אותי כשקולגות שלי צמים תוך סוג של עינוי עצמי, תוך סוג של גאולה או כפרה או מה שזה לא יהיה, וביום למחרת ולכל אורך השנה הקרובה ימשיכו לרושש אנשים עם חולשות נפשיות ושלא יודעים מה טוב בשבילם. יש לי לקוח קבוע שאשתו בהריון. את הכפרה שלי ביצעתי מולו כששכנעתי אותו לנתק מאתנו קשרים. אין ספק שהבנאדם מכרה זהב. הוא סיפק לי כבר מאות דולרים בשנה החולפת, אך הידיעה שהוא מעמיס קמח למחיתו, אשתו בהריון ויש כבר עוד שניים פשוט מנעה ממני להמשיך לקיים איתו קשרים. יש גבול גם לחוסר המצפון שלי. 

ועם זאת אני ממשיכה לעסוק בעבודה שלי, עושקת לא עושקת, אני מנסה לישון טוב בלילות ולדעת שהכורח הוא הקובע - גם אני צריכה להתקיים בעולם הזה. איכשהו.

בורסות העולם מתמוטטות. אין ספק שאני חווה תחושה של שמחה לאיד. כואב לי על אותם קשישים ש-70% מקופות הגמל וקרנות הפנסיה שלהם נמחקות במחית עין על אותו משחק אכזר של הימורי בורסה. כל שקל שחסכת במהלך חייך ביושר מתגלגל לו אי שם בידיים לא אחראיות, בידיים של מי שרואה רק דולרים בעיניים הרבה יותר ממני. קצ’ינג קצ’ינג קצ’ינג. אנשים כמוני יוותרו מאושרים - המחיה בצנע יחסי, ללא הלוואות, ללא הפקר כלכלי לא יפגעו במשבר הזה. מי שמחליט שהוא כזה ביג שוט יאכל אותה. מגיע לאנשים כאלה. רק כואב לי על קשישים.

ולנושא אחר לחלוטין. בצאת יום הכיפור שכאילו היה לא היה בזכות יום חמישי הבייבי ואני הלכנו להקרנת הבכורה של “לקרוא ולשרוף” של האחים כהן. אבא שלי התריע שמומלץ לי לטוס לקולנוע כי מאד סביר שלא ישארו כרטיסים אם מדובר בהקרנת בכורה. ניסיתי לשמור על אופטימיות אך שיחת חולין מחוץ לסנטר הבהירה לי ש… (”אני הולך לחדש של האחים כהן.” -”קנית כרטיסים מראש?” “כן” -”אה מזל!”). פגשתי שם באליזרין שהחליטה שאם היא לא מקבלת כרטיס חינם זה פשוט לא בשבילה ואת איתי שסיפר על הקרנות של סטודנטים באונ’ שמתהדרים בסופרלטיבים כלפי הסרטים במהלך ההקרנות כדי לצאת סופר מתוחכמים. 

ובהתאם אכן מצאתי את עצמי רוכשת כרטיסים אחרונים בהחלט בשורה-סבירה-כסאות-לא-משהו כאשר מצאנו שמכל כסא לצדנו יושב גבר מבוגר שנוחר בזמן שהוא צוחק. יא אללה. 

תקשיבו, חרא סרט.

מה נקרא - להוריד ולמחוק.

אני כלי. אני כלי באורך מטר וחצי עומד זקוף וגאה עם פוטנציה או בלי פוטנציה או שתעזבו אתכם משטויות. אני כלי עבודה, כמו מפתח שוודי רק בלי השוודי, עם שיער שחור ועיניים דבש ואופניים ורודים מאד. אז אתמול אופני הורודים לקחו אותי לגבעתיים הישר למשרדי ערוץ 10 הנישאים לגובה 15 קומות. אני ועוד בלוגרית היסטרית בת 16 העונה לשם נופר, אשר מתעתדת לקבל ממני הנשמה מפה לפה לפני עילפון, עושות דרכנו במעלית שנעה מהר מדי כלפי מעלה. נופר היא הבלוגרית הצעירה ביותר שהצטרפה למסע בן שעתיים שנע בין הברקות מובלחות כמו “אנטישמניות” לבין חפירה אינטרקונטיננטלית של מנהלי פורום “שמנות ויפות” בתפוז. כן כן, פגשתי את השמנים של לרדת בגדול. אותם שמנים שמעולם לא ראיתי על המרקע מפאת מחסור חמור בטלויזיה. כן כן, אותם שמנים עוברי מסך שבסופו של יום ובסופה של שנה ניצבים דקיקים כקרקרים עם קצח בטור ארוך, סמאי עיניים, ממתינים לפיראט שידחוף אותם מהקרש באניה אל ים גדול של כלום.

תקשיבו. אבי, זה עם הקרן, כן? הוא חתיך רצח. אין דברים כאלה. אבי, תעשה לי קינואה!

אבי שלנו היה שמן מלידה. הוא סיפר בהתרגשות כששברי יהלומים של תהילה עולים במעלה גרונו, מה סיפר להפקה באודישנים - החלום להגיע למשקל דו ספרתי. למי שצופה באופן אדוק בתכנית, וגם מי שלא - מצפה הפתעה גדולה מאד בגמר, ובעיקר שוק מוחלט.

גם שאר המתמודדים חמודים לאללה ועברו שינוי מדהים, אבל יסלחו לי ערוץ 10, כן? מי שלא שזי”ף (שווה ז*ון פראי), לא שווה את המילה הכתובה. אהם.

במסגרת שאלות הבלוגרים נשאלו הרבה מאד שאלות משעממות שחזרו על עצמן ללא הפסקה, פרט לשאלות בודדות ושאלה שרציתי לשאול בעצמי - אם כי יצאה בצורה מעט עילגת - בכל מה שנוגע להפרעות אכילה.

מה מיכל היתה שואלת אילו השמנות ויפות לא היו מזיינות את השכל כל כך הרבה?

מי שקרא כאן בעבר היה בודאי מודע לאובססית המשקל ה… קלה ממנה סבלתי. עברתי דיאטה של 13 קילו במקרה הטוב ו-17 במקרה הרע (הנה פתרון להיפטר מהמחזור, פעמיים!). קרוב ל-3 שנים שמרתי על BMI נמוך מ-18.5 מתוך פחד. הפחד מכרס, הפחד מזרועות מידלדלות, הפחד מירכיים שנצמדות אחת לשניה כשאני מצמידה את הרגליים. פחד אלוהים. ויש המון שיטות לא בריאות - צום, הקאות “לא מכוונות” (כי מי רוצה להתחיל להיות בולימית), עיסוק יתר בכושר גופני. היום אני יכולה לספר בגאווה שה-BMI שלי עומד על 19.07 ואני עדיין חתיכה, כפי שאמרה אליזרין.

השמנת יתר היא סוג של הפרעת אכילה על הצד השני של הקשת. אתם יודעים את מי אני הכי שונאת? את השמנות במקומות עבודה. בכל מקום עבודה יש תמיד לפחות שמנה אחת שאוכלת גזר או מלפפון עם קוטג’ לארוחת צהריים, בזמן שאני יושבת לצידה וטוחנת איזה כריך מבר גוריון או פסטה או נודלס או חומוס או כל דבר אחר עתיר פחמימות ואז היא שואלת “איך את יכולה להרשות לעצמך לאכול דברים כל כך משמינים ונשארת כל כך רזה?”.

אהא! להלן הפתרונים: גברת, כשנגמר יום העבודה, אחרי שצמת כל היום על גמבה ודנונה, ומגיעה השעה להדליק את הטלויזיה ולבהות ברפטטיביות באח הגדול/היפה והחנון/מפרץ האהבה/לרדת בגדול/הפוליגרף (יחסית למישהי בלי טלויזיה אני מעודכנת בצורה אומללה), במטותא ממך - אל תפשטי על הפאקינג מקרר כמו קומנדו צבאי על מתגייסי אל קעידה מטייבה! תעזבי את הפסטות וההמבורגר ותרדי מהשוקולד והביסלי ואלוהים יודע מה עוד את טוחנת שם בלי מצפון שגורם לך לשקול כמו מיכלית דלק בימים שמופז לא מדבר על האיום האיראני. 

לפני שאני הולכת לאיבוד בחוסר פואנטה בן 544 מלים, אני אגיע לעיקר:

כשיורדים במשקל, וזה עובד היטב, אוהו - כמה שזה עובד היטב, לעתים מצליחים ליכור בור ללא תחתית. הפיינליסטים של לרדת בגדול מאד דובקים בכך שהם עוסקים בדיאטה שלהם בצורה בריאה, לאחר שהיו צמודים למדריך לכל אורך התקופה בה צולמה התכנית. צביקה מהעונה השניה (מעל לשעה לקח לי להיזכר מי הוא! הו, ריאליטי אכזר.) אמר שהרעיון אחר כך הוא להצליח לשמר את זה (והוא עושה עבודה נפלאה בכך, אגב), אבל מה יקרה כשהתכנית תגמר, התהילה תתפוגג וכשמדריכות הכושר יחזרו לסדר היום השרירני שלהן בגרייט שייפ? מה יהיה על מי שיפתח את הפרעת האכילה לקיצון השני? האם השמנמנים שלנו ידעו היכן לעצור? 

על שאלה זו נותרתי עם תשובה חלקית בלבד.

על אנטי-שמניזם ולמה הפכתי רשמית לאנטישמנית

במסגרת מפגש הבלוגרים ומנהלי פורומים אמש, נכחו כמה וכמה בלוגרים מעניינים ובעיקר נכחו 3 אנשים מעצבנים במיוחד המכנים עצמם מנהלי פורום “שמנות ויפות” בתפוז. האדם היחיד שהכרתי שגלש באופן קבוע ב”שמנות ויפות” היה תום שקי אבל תום שקי דאז הוא איש של פסיכוזה (חובת הקלקה חלה עליכם כדי להבין), לכן אני לא יכולה לקחת את כל הפורום הזה יותר מדי ברצינות. כפי שכבר הסברתי, סבלנו מחפירה ארכיאולוגית מצד המנהלים התוקפניים שירו ללא הרף לכיוון המתמודדים שהם לא מהווים דוגמא טובה לקהילת השמנים בארצנו כיוון שהם לא שלמים עם מי שהם, והתבכיינו בלי די אודות אנטישמניות חברתית וכו’. חלק מחברי הטובים ביותר הם שמנים וחיים יחסית בשלמות עם מצבם. אי אפשר להגיד על אף שמן (ברמת השמנת יתר ו/או אוביסיטי) שהוא חי בשלמות עם מצבו. כשהחברים השמנים שלי חיים בשלום עם עצמם, אני חיה בשלום איתם.

השקר העצמי שזועק ממנהלי הפורום גרם לי לפתח את אותה אנטישמניות שנדונה במפגש אתמול. הם חפרו כל כך עמוק שאף אדם, אפילו לא בעל כח סיבולת עצום (ולי יש סבלנות מעטה מאד לבבל”ת בכל מקרה), לא היה יכול לפתח אנטישמניות אחרי ערב אתמול. מנהלי פורום שמנות ויפות אינם אנשים ששלמים עם עצמם. אלה אנשים עם מרמור כגודל הימה השניה בגודלה בארה”ב, טיטיקקה, שחייבים לחפות על השקרים הגסים שהם מספרים לעצמם מדי יום מול המראה ולפני השינה ואחרי ג’ארת הבן אנד ג’ריז, ולכן מתעקשים על נקודות שאם עד לפני המפגש נראו בעלות משמעות - הפכו הן להיות טפלות ומחליאות. שירימו את עצמם מהכסא במקום להתבוסס עם עצמם מול פורומים באינטרנט וילכו לעשות ספורט! שיפסיקו לדחוף את היד לעוד שקית דוריטוס על כל שרשור מעורר אמפתיה בפורום! ושילכו לעשות משהו עם עצמם שיגרום להם להרגיש קצת יותר טוב וקצת יותר כנים עם עצמם במקום ללהג כל כך הרבה שטויות על בוהוהו ודחיה חברתית.

אבא קריר הולך להשתתף ב”יפה והחנון 2″

ועכשיו לשמנים מסוג אחר. אבא קריר, אדם שמן מבפנים לכל הדעות, אשר לא יוצא מהבית ואוהב נשים מכל הסוגים ולעתים גם גברים, הולך להיות המתמודד הבא ב”יפה והחנון”. ראשית כל עזרו לנו בכך שתצטרפו לקבוצה בפייסבוק. כשהקבוצה תכיל 120 חברים, הבטיח אבא קריר שילך ויתמודד באודישנים. שנית, there’s more to come וזה. 

וסוף דבר: תזכורת שיווקית - הרי בשביל זה קראו לי:

גמר “לרדת בגדול” - יום ש’ הקרוב, 27.09 ב-21:00.

(ובסיום התכנית ספיישל “להשפריץ בגדול”. האבי הזה כזה חתיך. הכינו את הדילדואים.)

שנה וקצת חלפה לה. וואו. זה הרבה זמן בלי לכתוב. השירה מטפטפת, הטקסטים רופפים. לא עוד. חברים, אני חוזרת.

מקווה שהתגעגעתם, ואם לא - אז תלכו לבלוג אחר. אני בינתיים פה. 

הרעיון לחזור לכתוב בבלוג התחילה אי שם לפני כמה חודשים, פנה אלי איזה אחד, אדם נחמד מאד, מערוץ 10 וביקש פרטים כדי להזמין אותי לערב מיוחד. כמה שבועות לאחר מכן הגיעה הזמנה מעניינת להקרנה של “שיטת השקשוקה” של העיתונאי החוקר מיקי רוזנטל ומיד הנחתי שערוץ 10 אחראים להזמנה.

בתור מישהי לא מי-יודע-מה חשובה, אם כי מעניינת למכיר דבר, אמרתי לעצמי שאם מזמינים אני לא מפספסת. ארזתי על עצמי את הצחי וקבענו להיפגש בסינמטק בשעה 21:00, תוך כך שאין לי שום ידיעה מה עומד לקרות. מי ששמע על קצה המזלג על “שיטת השקשוקה” ואינו בוחש בביצה בודאי ראה את הפאפארצי של וואינט ופנאי פלוס (שזה די אותו הדבר) אבל לא נחשף מעבר לכך. פנאי פלוס אף טרחו לציין שיונית לוי לא הבריקה משהו מדהים מהגרדרובה, אבל מקורות יודעים לספר שהווסט-צמוד-חזה (שהיה ממש נאה! גו יונית על הסטייל!) שלה התחכך במרפק של צחי ומאז הוא לא שטף אותו. בקיצור, מה אומר - תרבות. 

מיהו קצת יותר מעורב ואילו במעט ידע גם לספר על שערוץ 1 שוקלים לשדר את הסרט, והרי עם התקציב הקיים - על אלו עיי חורבות יתבעו בגין לשון הרע בדיוק, אז הולכים על כל הקופה.

החלק שהכי קסם בעיני במהלך קבלת הקהל להקרנת הבכורה של “שיטת השקשוקה” היתה הקריצה הבוודאי לא מכוונת לבלוגרים עלומי שם כמוני (ועוד איזו אקס מנחה בערוץ הילדים אקס אלופת הארץ בקפיצה לגובה), ובעקבות אוברבוקינג ולחץ אטומי בכניסה לסינמטק, גילו שבניגוד למעטפות של אולמרט - שלהם היו ריקות. 

בשמחה וגיל התייבשנו בהמולה לצד איזו תמהונית שממש רצתה להיכנס ולכן כל 5 דקות טענה שאאשת ביצה זו הזמינה אותה, וזה שומר לה כרטיס והתחננה לכרטיס כאילו היתה קוקיצה שיורדת על ברכיה בכניסה למנטל בליל ששי ומתחננת לכניסה בפני אלוהי הסימי. 

את דעתי האשית ביחסי הון ושלטון כפי שהוצגו בסרט מנועה אני מלפרט, שכן פאוור טו דה פיפל אנד אול אבל מי שצפה בסרט יודע על האימה המשפטית המהלכת על ראשי היוצרים. אז כאן, כמו בהרבה מקומות אחרים (פרט לטיים אאוט, אולי), לא אלהג אודות בריונות כזו או אחרת ולא על שחיתות שלטונית או עיתונאית. אלא עלי. נכון, עלי, עלי, עלי.

בהקרנה זכיתי לפגוש בלוגרים טובים וחזקים כמו נועה אסטרייכר ועידו קינן וכשעל מעטפתי הריקה היה מצוין באותיות קטנות “בלוגר”, הבנתי מהר מאד מי אני ומה אני עושה שם. קודם כל, “אני” זה מושג יחסי, פעוט למדי, כמעט חסר חשיבות. עוד ווב-סלב וואנאבי עם אצבעות שנונות והרבה זמן פנוי. ובאשר למה עשיתי שם, ההיקש המתבקש ברור למדי - אם ערוץ 2 לא יקרינו את הסרט ואם ערוץ 10 לא רוצים את הסרט ואם הקרנות לא רואות ממטר ואם ביום למחרת רק הפאפארצי ידברו על מה לבשה יונית והשיק של גיא פינס והנוכחות של עדי אשכנזי, כנראה הכח נשאר בידינו. ואנחנו הבלוגרים לא פוחדים מכלום - אנחנו מרוצצים באבן את ראשם של המפדחים מבלי לפחד על מה יבוא על ראשינו. 

עפ”י חיפוש בגוגל תחת “שיטת השקשוקה” בלוג, ניכר כי קיימות קרוב ל-20 אלף תוצאות, מתוכן רבות חוזרות על עצמן - אם מדובר בבלוגרים, אשר הבינו מהר מאד שהכח בידם בלבד, שעקבו באדיקות אחר ההתפתחויות וכתבו על הנושא בהתלהבות. התהילה היא במרחק נגיעה, אבל האם זה לא גורם לכם לחשוב האם בלוגר, מוכשר ככל שיהיה, אינו עוד סוג של כלי אותו ניתן לנצל בכל המעט במחיר? בדיוק כמו איזו ממשלה עלומה שעל גבה איזו משפחה עלומה מרוויחה הרבה כספים מכספי הציבור, לכאורה?

לאור המעטפות הריקות, לאור החשיפה התקשורתית המאופקת ומעלה האבק, לאור כך שאני עוד תוצאה בגוגל מעכשיו - אני מבינה היטב היכן אני ניצבת בשרשרת המזון.

היו שלום, ותודה על הביצים. אם כי קצת באיחור.

(המתינו בסבלנות, ערוץ 10 וזה, there’s more to come)

בערב העורכים של “במה חדשה” האחרון מצא עצמו היב”כ לשעבר אגם ענקית מוצץ טלפון סלולארי במשך קרוב לדקה. “מאוד טעים,” בודאי חשב לעצמו היב”כ לשעבר אגם ענקית. הנ”ל לפני כן מצא עצמו נושק שוב ושוב לנורת הגינה 30 וואט תוך כדי גרגור “הו גב’ רימר. כן גב’ רימר…”

יש אנשים שיוצאות הדופן מחמיאה להם. אולי פשוט הייתם צריכים להיות שם כדי להבין.

הטלפון הסלולארי שבק חיים יומיים לאחר מכן. אני מדמיינת כיצד בעל הקו מתקשר לשירות הלקוחות ומודיע להם: “הטלפון שלי לא עובד!”
-”מדוע אדוני?”
“מצצו לו!”
-ניתוק בפנים-
-נסיון חיוג שני-
“שלום, הטלפון שלי לא נדלק!”
-”הכיצד יתכן אדוני?”
“מצצו לו!”
-”?!”
“איך זה יכול להיות שמכשיר לא יפעל יותר אחרי שמצצו לו בסה”כ את החלק העליון…?”
-”אדוני… רק רגע אחד ב…”
“כלומר, אני יכול להבין. גם אם לי גבר היה מוצץ בודאי הייתי נכנס להלם ומתפגר אחרי יומיים אבל זה מכשיר.”
-המוקדנית שמה לנכון לשים אותך על המתנה עם אותו שיר מעצבן-
“אני פשוט לא מבין… הוא אפילו לא עשה צליל אחד… ובטח לא השפריץ בסוף שום דבר.”
-המוסיקה בעודה נמשכת-
“וניקיתי אותו ממש ממש טוב אחרי…”
-”תודה לך על ההמתנה… תראה… בדקתי את הנושא, לצערי מציצת פלאפונים פשוט לא נכללת באחריות. אם אתה רוצה אתה יכול להביא אותו למעבדה ונבדוק מה…”
“תקשיבי, זה לא ששלטתי בזה. הוא לקח את הטלפון בכח ודחף אותו לפה, לא היה שום דבר שביכולתי לעשות.”
-”אני מבינה אבל…”
“זה אונס! זה אונס לשמו!”
-”אדוני זה לא…”
“תקשיבי, זה ממש לא בסדר… את לא מבינה… זה כמו שתארי שהיה לך ילד ואת לא יכולה להיות איתו כל הזמן ולפעמים קורים לו דברים רעים ו…”
-”טוב אני מבינה, אני מבינה.”
“אז תחליפו לי אותו?”
-”לא”
“טוב… אני אביא אותו למעבדה. אבל אני רוצה דו”ח מפורט!”
-”מה הכוונה בדו”ח מפורט?”
“עם טייפ והכל… ‘שעת נתיחה 12:02′ ושטויות כאלה, את יודעת.”
-”אבל אדוני, זה בסה”כ פלאפון.”
“אבל זה גם נאנס וגם מת, אני דורש בדיקה מעמיקה. זה פשוט מקרה חריג.”
-המוקדנית אומרת לך משהו בין השורות שנשמע כמו “אין שום בעיה, אני רק מוקדנית, אני אעביר את זה לגורמים המטפלים ואף אחד לא יעשה שום דבר אבל אז זה מה זה לא יהיה בעיה שלי ואתה גם נשמע קצת משוגע.”
“המון תודה!”
-”תודה שהתקשרת, יום טוב.”

ובינתיים במעבדה… טוב, אתם לא רוצים לדעת.

(לבעל הפלאפון האמיתי אין שום קשר לבעל הפלאפון שקדחתי במוחי בדיאלוג הנ”ל.)

תודה לכל מי שבא.

היה מדהים באמת.

הזמנות לראות מי היה אמיץ מספיק כדי להגיע

קצת נעצרו לי המילים ויותר התחלתי לִבְלוֹג בצילומים. כולם מוזמנים להתרשם מאורח חיי המגלומני כאן.

המון תודה, אבל התחת שלי לא עיוור ולפיכך לא יהיה מעוניין לקרוא את המהדורה האחרונה של “געגועי לקיסינג’ר” בשפת הברייל.

Rest assured, They’ll screw you complete, Until your ass is blue and grey!

היום הוצאתי מאורנג’ כרטיס חינם להופעה של אינקובאס (הם מעדיפים לקרוא לזה 400 דקות חינם), הידד לכשלים שירותיים!

אני באמת מסתובבת עם חיוך זחוח מאוזן לאוזן. אני מרגישה כמו בתזונה מקצועית.

בשורה מרה מאד לגמדות עם חוש אופנתי:
הגזרה הגבוהה חוזרת.
בשורה מרה פחות לגברת הלה מאי:
מישהו חשב על זה הרבה לפנייך.

בשורה מבאסת לאלה שבנו על גרביים וקרוקס החורף:
זה נגמר.
בשורה שמחה בשבילי:
סבלנות משתלמת.

בשורה מבורכת לעולם האופנה:
פריטי לבוש עם מספרים זה אאוט.
בשורה נעימה פחות עבורי:
הנה הלכה חצי מהמלתחה.

בשורה שבאה עלינו לטובה:
קבלה שיק זה סו פייב מינטס אגו.
בשורה מתריסה באימי:
לא הצלחת ולא הצלחת נה נה נה נה נה נה נה!!!

הבהרה

חשוב לי
להבהיר
שלא מדובר בקטע פואטי,
אני לא עד כדי כך
מסריחה.