הבלוג של מיכל

אחרי ש-101 איש צפו בגלריה ממסיבת יום ההולדת שלך, הגעתי למסקנה שהיו שם 20 אנשים, ו-81 היו רוצים להיות שם. אשריך! המון מזל טוב.

לא נראה לי שאתם יכולים לראות מה השעה אבל די מוקדם (טוב, 7). חזרתי עכשיו הביתה על קו 66 המיתולוגי (רק שני שליש גהינום!). בדרך על דיזנגוף חלק מבתי הקפה החלו להתעורר, בעיקר בנקיון יסודי וספונג’ה וכסאות הפוכים.

מישהו אמר משהו על זה שדיזנגוף חוזרת לחיים. בצפון כששי שאל אותי איפה כדאי לקנות בשינקין נעלי כלה, הסברתי לו שאולי עדיף לו לעשות סיבוב בדיזנגוף שבעיני הוא הרבה יותר מעין “שדרת כלות” משינקין. הם הריצו עלי קצת בדיחות ואמרו שאני לא מי יודע מה מבינה אבל בינתיים לא אני זו שמתחתנת. (הייתי אומרת שהבדיחה היא על שי, אבל אם אימא שלי או סבתא שלי קוראות את הבלוג הזה אין בדיחה על אף אחד.)

על כל פנים, כאשר יורדת החשכה, זה בדרך-כלל קורה לי אחרי קפיצה אקראית לג’פניקה, דיזנגוף נהיה רחוב דוחה. איכשהו לכל מי שמדדה (כן, הביטוי מדדה מתאים כאן) בפסג’ של פרישמן חסרה רגל. ככר דיזנגוף מזמן הפכה מקום הבילוי המועדף על ער”ן (בלי טיפה של זלזול, אני גדלתי שם בדיוק כמו כל עכברושי הסנטר), והאמת שכל מה שצפונית לגורדון כבר באמת חו”ל עבורי. אולי זה לא כזה חשוב.

אם היו שואלים אותי לפני שלושה חודשים היכן נמצא רחוב יהושע בן-נון, למשל, לא הייתי יודעת לעולם לענות את התשובה. אני חושבת שבקושי ידעתי עד שפגשתי את ענת איפה נמצא רחוב ארלוזרוב. הבעיה לא נעוצה בתל-אביביות שלי. כלומר, היא כן, אבל ברבדים מעט עמוקים יותר.

גאוגרפית אני יודעת מה קיים איפה שמוניות השירות נוסעות. מעבר לזה הכל חור שחור. מעולם לא ישבתי בצד שמאל במושב הקדמי של האוטו (אחלה נבר), לחצתי על הדוושה וחיפשתי באינסופיות מייאשת אחר חניה, ימינה ימינה ימינה ימינה. שבור שמאלה ינעל דינאק. אילו היה לי רשיון הייתי טורחת לזכור, אילו היה לי רשיון הייתי מתבכיינת שבתל-אביב אין שמאלה ולא מותירה את זה כהלצה יומיומית כגון רחל המשוררת על משאיות הזבל.

ובכלל. מה הקטע עם החרא הזה?

אני זוכרת שכשצחי ואני ראינו לראשונה את נתן זך על משאית זבל די נגנבנו. צילמנו וחשבנו שגילינו את אמריקה אז שלחנו לוואי נט אבל נראה שוואי נט לא ממש התרגשו מהממצא הכואב. כשסיפרתי על כך לאימא שלי, זו אמרה שהיא לגמרי מבינה את המטרה אליה העיריה חותרת - הרי משאיות זבל יש רק ב-6 בבוקר וב-6 בבוקר יש בחוץ אנשי קבע ושיכורים. אנשי קבע לא מאמינים בכלום, אז למה למען השם שיהיה אכפת להם אם יונה וולך מתהפכת בקברה בזמן ששירתה סובלת תולעי רקבון, ואילו השיכורים יוצאים מנקודת הנחה שמדובר באחלה הזיה, סו בי איט.

כל פעם שאני רואה משאית זבל עם שירה עליה בא לי להקיא. זה פוגע בי אישית.

שלשום אחרי הערבמה בועז ומיכה הצליחו לגרור אותי לברקפסט. הברקפסט נשאר אותו ברקפסט. יש את מר “אני אעשה את עצמי מה זה דואג לך עד השניה שתודיעי לי בחגיגיות שיש לך מישהו ואז אנטוש אותך לאנחות, אז מה אם את נחנקת מהסיגריות?” ויש את מר “היי, אני מחיפה ואת מתל-אביב, בא לך שאעשה לך סיבוב?” ויש את מר “אתה מכיר את הסרטים שלי? אוהב אותם? יש לך קוק?” (אני נותנת לכם שלושה ניחושים, הבן שלו היה שואל אתכם אותו הדבר בדיוק) ויש את גברת “אני שרמותה עוד מלפני שלמדתי לאיית את המילה ואני לא לובשת תחתונים!”.

אני לא בטוחה איזו גברת אני. בדרך-כלל אני משתדלת להישאר בפאסון של “אני יותר מדי טובה בשביל בכלל להסתכל על הקיום שלך” כי אני לא מכירה אף אחד ובעיקר סומכת על חוסר האחריות שלי שתביא אותי למצב של שוכרה-סימום מספק כדי לא לזכור על מה לעזאזל הטמבל ההוא שערך חצי תכנית ביס זיין לי את השכל בלילה לפני.

ווי אר אול מאדרפאקינג ניים-דרופרז, שלא יהיה לכם ספק ביצ’ז.

(חבר של ליפסקר פעם אמר באירוע מחווה לדודו גבע שאין בוהמה בתל-אביב, אז בחייאת רבאק אל תאמינו למילה ממה שאני אומרת)

התעוררתי הבוקר שוב אצל בורלא, כשצעדתי הביתה התחילה לאפוף אותי הרגשה שלא היתה שם כבר כמה שנים. אני לא בטוחה איזו הרגשה בדיוק אבל היא לא היתה חיובית.

מרגיש כאילו שינויים גדולים יקרו בחיים. יש הרבה דברים שאני פוחדת מהם, אני חושבת שאחד מהם הוא להיות לבד. אף אחד לא רוצה להיות לבד, ומרגיש כאילו הכל יתפרק בקרוב. אוטוטו לבורלא יש את האינסייט שאחריו הוא יחליט סופית אם הוא עוזב לירושלים או לאו, הרבה אנשים יעלמו מחיי ברגע שהעבודה תגמר. אנשים נפלטים מחיי. אני לא יודעת מה יקרה אחרי כן ולאן יפנו פני. בראיונות עבודה שואלים אותי איפה אני רואה את עצמי בעוד 5 שנים, הל, אפילו עוד חודש וחצי אין לי מושג מה יקרה. כרגע יש לי מספיק מאמץ בלחפש לשאלה הזו תשובה.
“בעוד 5 שנים אני רואה את עצמי הורגת מישהו בטעות. באימאשל’י שזה יהיה בטעות.” לא, אני לא חושבת שזה משפט טוב לענות.
אולי אנסה לנסח זאת יותר טוב; עומד מולי איש עסקים שזה עתה נולד לו בן, זה הכי קל בעולם: “עוד 5 שנים? משפחה וילדים. מה, לא?”

“תואר ראשון” היא תשובה בעיתית. “במה?” מיד ישאלו.
“משהו מגניב.”  התשובה הזו לא תתפוס.

אתמול צחקתי עם ידיד שלי שכשכל התקופה הזו תעבור אני אחתום אבטלה ואני אפתח את דמות הוובסלב שלי. נראה לי שגם צחקנו על זה בשנה שעברה, קצת לפני שכל העסק עם הוט התחיל. הזמן שלי נגמר ודי ניתקנו קשר.

הייתי מייחלת לעצמי שהשינויים יגיעו מהר. יכו בי עכשיו ויפסיקו להימשך כמו מסטיק על פני הזמן.

למזלי סוף השבוע שלי התחיל מוקדם ויהיה ארוך מן הרגיל, עד יום ראשון אחרי-הצהריים. התפקיד החדש בעבודה יחסית מתיש, במיוחד כי אני עובדת המון בבקרים ומוצאת את עצמי על הרגליים כבר מ-6 בבוקר. אנשים שואלים אותי איך אני לא אוהבת לעבוד בבקרים, כי אחרי זה כל היום נותר לי - ואני שואלת אותם בחזרה: כן, אבל מה עם הלילות? השעות הנאות בעיני הפכו להיות שעות השינה שלי ואני לא אוהבת את זה. אני אוהבת את המחיה ההפוכה, כאילו בכוונה להרגיז את מי שברא אותי.

בישרו לנו בתחילת השבוע שסוגרים את המוקד בסוף דצמבר. סביר מאד שהעסק יפול כבר הרבה לפני כי לאף אחד מהעובדים לא באמת אכפת, הם אומרים לעצמם - מה כבר יעשו לי, יפטרו אותי? ואני קצת לא מבינה את האנשים האלה, די סביר שלא טוב להם בעבודה הזו והסיבה היחידה שהם מחזיקים את עצמם הוא הקנס על התחייבות לשנת עבודה. אני כבר סגרתי את ההתחייבות שלי מזמן ואני עדיין שם ויש את העליות ויש את המורדות אבל בשורה התחתונה אני מצרה על סגירת המועדון באופן סופי כי אני יודעת שזה ינחית מכת אנושה על קשרים חברתיים עם אנשים מקסימים.

הבטיחו לנו בעבודה שלכל אחד ימצאו עבודה, אבל ממה שעל הניר ועד מה שבפועל יש מרחק עצום. בינתיים היה לי ראיון למשרה ניהולית בתוך החברה ויש לי ראיון לתפקיד דומה בחברת אינטרנט אחרת ביום ראשון. בראיון אמרו לי שיחזרו אלי עם תשובה, יחסית בטון חיובי, אבל ככל שהזמן עובר אני מתחילה לחשוב שזה היה בסגנון דונט קול אס, ווי קול יו עם חיוך מובלח. לא שמפריע לי, אני צריכה באמת סיבה טובה להישאר בעבודה שרחוקה מהבית. הסיבה היחידה גם שאני הולכת לראיון בחברה השניה היא מתוך נסיון לסחוט מהם שכר גבוה יותר. אם ההצעות לא יבואו לטובה על אף צד אני לא אצטער כי אני מעדיפה להרוויח שכר מינימום אבל לעבוד בתל-אביב.

לפני חודש חזרתי לגור לבד. אני די מרוצה מהעסק. החזרתי את הסלון שלי למקומו ואני מאד משתדלת לדאוג לנקיון וסדר מופתי. עשיתי מסיבה בשבוע שעבר (מצורפת תמונה ממצה בתחתית) ונראה לי שאנשים די נהנו. אני חושבת שאני אעשה עוד אחת בחודש הבא. יהיו צחוקים.

החלטתי היום סופית שאני מוותרת על שיעורי היידיש. לא שאין לי זמן, אבל זה נהיה סוג של מועקה כי השיעורים לא מועברים בצורה מוצלחת. אני לומדת בבית לייוויק ליד ברחוב דב הוז והשיעורים די זולים, אבל הרמה שלהם בהתאם. אני חושבת שלמדתי יותר יידיש בשיעורי העשרה בכיתה ג’ מאשר שאני לומדת בשיעורים האלו. סוג של חוסר עקביות בין שיעור לשיעור, קופצים בין נושאים בסיסיים לנושאים כבדים ואני איפשהו הולכת לאיבוד. אוי אַברוך.

מעל לכל, קשה לי שקשה לו. כואב לי לראות איך הוא נע בין חוסר שינה לחוסר נעימות עם השותף לדירה לחוסר הנאה כללית מהחיים לאחרונה ואיפשהו לפעמים זה יוצא עלי. אני מקבלת וקוברת, אני יודעת שזו לא אני ולא בגללי. הלוואי רק שהייתי יכולה לעזור. לא קיים אדם בעולם שהייתי רוצה להיות שם יותר בשבילו מאשר הוא. כואב לי לפעמים שהנוחות שלו היא בריחוק.

ועוד שני דברים אחרונים וחביבים:

1. שלשום שודר בארה”ב הפרק ה-12 בעונה השניה של הסדרה Weeds (א.ק.א הדשא של השכן), צפיתי בו אתמול ואני חייבת להודות, כמה שהסדרה הזו גאונית וכמה שהתסריטים שם אדירים ושנונים, הפרק האחרון היה התעלות של ממש. היתה הרגשה של פרק אחרון לעונה, האמת היא שאין לי מושג אם זה באמת היה הפרק האחרון, אבל עוד לא נראה כזה פרק של ווידס על המרקע, מי שעוד לא צפה לרוץ ולראות - מי שלא יודע על מה שאני מדברת שיירה לעצמו בפיקה של הברך למה הוא טמבל רציני.

2. להקה חדשה שגיליתי, עושה רוק אלקטרוני מקפיץ ומגניב עם כוסיות ברזילאיות כאלה (לא מהסוג שרואים בקרנבל, מהסוג המגניב באמת) עם שם שחנוני מחשבים יאוננו עליו - CSS. הלהקה הינה הורה גאה לאלבום Cansei de ser Sexy והוא ממש ממש מגניב. מומלץ טונות.

הגרסא המטונפת של “איפה אפי?”