הבלוג של מיכל

קונצנזוס של חילונים: יום כיפור צריך לקרות מס’ פעמים בשנה. קונצנסוז של ערסים: יום כיפור צריך לקרות פעם אחת בשנה כי השכל שלהם לא יתמודד עם העובדה שיש פחות מ-363 ימים בשנה בהם הם יכולים לקלל, לגנוב, להכות ולדקור. יום כיפור הוא קסם בתל אביב, אני לא יודעת איך הוא מחוץ לתל אביב כי מעולם לא חציתי את גבול גשר הירקון צפונה או את גבול אלנבי דרומה. יש משהו קסום בבני נוער זרוקים על הכבישים ולברדורים מתרוצצים בהנאה ובשקט מוחלט שלעתים רחוקות מופרע על ידי נהג רכב שלא כל כך אכפת לו. אנו זקוקים גם להם - לנהגי הרכבים הללו, כדי לזכור שכפיה דתית זה לא פה. 

חשבון נפש יומיים בשנה גרידא זו צביעות. סקר מדגמי אומר ש-63% מהאוכ’ התכוונו לצום ביום כיפור הזה. סבירות גבוהה כי אחוז לא גבוה מהנ”ל שיקרו. כמו אצל הפסיכולוג שאתה מסתיר ממנו את מה שממש מביך כי לא נעים לך ממנו ויותר מזה לא נעים לך מעצמך. אחוז ניכר אחר הוא האחוז שזקוק לזה לא רק ב-25 השעות הללו לא זמן רב הרבה יותר מזה. האנשים הללו שיוותרו מושחתים כלכלית ומוסרית אבל בשבילם אלו רק מושגים יחסיים.

את יום הכיפור שלי ברחובות פתחתי בעישון סגריה. אני זונה פרובוקטיבית, או ליתר דיוק פשוט שכחתי שלא מעשנים. כמעט כבכל שנה שאני עושה דבר כזה כמעט דוקרים אותי. טוב, לא כמעט כבכל שנה, זו הפעם השניה שזה קורה לי. איזה ערס-מחרתיים-ידקור בא אלי וסינן לעברי “יא בת אלף, מה את מעשנת סיגריה, יא שרמוטה.” לא לקחתי את העניין באופן אשי אם כי מצאתי את עצמי משועשעת ביחס לעובדה שאין בו די בינה כדי אח”כ לשאול את עצמו אם זה בסדר שדיבר כך ובמיוחד ביום כיפור. יתרה מכך, בודאי לא העיר לי בבוטות כזו כי מדובר במעין טאבו עישון הסגריות, אלא בגלל שדקר לו בלב שיש מי שמעשן סגריות ולא הולך נגד הזרם עקב בררות. הוא אינו עמוק מספיק אפילו בשביל לחשוב על שורה זו בעצמו. זהו אותו ערס מהקונצנזוס שעכשיו בטח דואג עם חבריו לגלח אלפי חפיסות סגריות מוברחות מהשטחים ובכך תורם כספו ל-55% מאוכלוסית החמאסניקים שזוהי בעצם עבודתם. גם אם זה לא מה שהוא עושה, סביר להניח שזה קרוב מספיק.

את חשבון הנפש שלי אני טורחת לעשות מדי יום ביומו במהלך השינה, עם או בלי צום, בעיקר בלי צום - הצום זה לא שאלה. אין לי מה לחשבן ביני לבין האלוהים כי אין אלוהים אבל למה שיש לי לחשבן ביני ובין חבריי ומשפחתי וקולגות אני כבר דואגת לעשות סביב השעון.

תחום העבודה שלי עוסק במאקרו בפירוק משפחות ורישוש כלכלי. במאקרו כל מי שמתעסק בפן כזה או אחר בתחום קפיטליסטי וקשור לכסף אינו רחוק מלעשות זאת בעצמו. הורג אותי כשקולגות שלי צמים תוך סוג של עינוי עצמי, תוך סוג של גאולה או כפרה או מה שזה לא יהיה, וביום למחרת ולכל אורך השנה הקרובה ימשיכו לרושש אנשים עם חולשות נפשיות ושלא יודעים מה טוב בשבילם. יש לי לקוח קבוע שאשתו בהריון. את הכפרה שלי ביצעתי מולו כששכנעתי אותו לנתק מאתנו קשרים. אין ספק שהבנאדם מכרה זהב. הוא סיפק לי כבר מאות דולרים בשנה החולפת, אך הידיעה שהוא מעמיס קמח למחיתו, אשתו בהריון ויש כבר עוד שניים פשוט מנעה ממני להמשיך לקיים איתו קשרים. יש גבול גם לחוסר המצפון שלי. 

ועם זאת אני ממשיכה לעסוק בעבודה שלי, עושקת לא עושקת, אני מנסה לישון טוב בלילות ולדעת שהכורח הוא הקובע - גם אני צריכה להתקיים בעולם הזה. איכשהו.

בורסות העולם מתמוטטות. אין ספק שאני חווה תחושה של שמחה לאיד. כואב לי על אותם קשישים ש-70% מקופות הגמל וקרנות הפנסיה שלהם נמחקות במחית עין על אותו משחק אכזר של הימורי בורסה. כל שקל שחסכת במהלך חייך ביושר מתגלגל לו אי שם בידיים לא אחראיות, בידיים של מי שרואה רק דולרים בעיניים הרבה יותר ממני. קצ’ינג קצ’ינג קצ’ינג. אנשים כמוני יוותרו מאושרים - המחיה בצנע יחסי, ללא הלוואות, ללא הפקר כלכלי לא יפגעו במשבר הזה. מי שמחליט שהוא כזה ביג שוט יאכל אותה. מגיע לאנשים כאלה. רק כואב לי על קשישים.

ולנושא אחר לחלוטין. בצאת יום הכיפור שכאילו היה לא היה בזכות יום חמישי הבייבי ואני הלכנו להקרנת הבכורה של “לקרוא ולשרוף” של האחים כהן. אבא שלי התריע שמומלץ לי לטוס לקולנוע כי מאד סביר שלא ישארו כרטיסים אם מדובר בהקרנת בכורה. ניסיתי לשמור על אופטימיות אך שיחת חולין מחוץ לסנטר הבהירה לי ש… (”אני הולך לחדש של האחים כהן.” -”קנית כרטיסים מראש?” “כן” -”אה מזל!”). פגשתי שם באליזרין שהחליטה שאם היא לא מקבלת כרטיס חינם זה פשוט לא בשבילה ואת איתי שסיפר על הקרנות של סטודנטים באונ’ שמתהדרים בסופרלטיבים כלפי הסרטים במהלך ההקרנות כדי לצאת סופר מתוחכמים. 

ובהתאם אכן מצאתי את עצמי רוכשת כרטיסים אחרונים בהחלט בשורה-סבירה-כסאות-לא-משהו כאשר מצאנו שמכל כסא לצדנו יושב גבר מבוגר שנוחר בזמן שהוא צוחק. יא אללה. 

תקשיבו, חרא סרט.

מה נקרא - להוריד ולמחוק.

אני עוד מנסה להבין מה עבר שם בשיחת המנהל הזו שזה המבט שהיה לי בעיניים. עוד שבוע בדיוק זה נגמר.

הצעות לפוטורומן מוצלח יתקבלו בברכה.

I <3 TA

שוב אני בת"א, כרגע פוראבר (כלומר, עד אירופה). זו היתה עבורי חוויה עצומה לעבוד בצפון.

אני אתגעגע אליהן המון, וגם לכל שאר החבר’ה. היה לי לעונג לעבוד איתם ושיהיה לכולם המון המון בהצלחה.

סדקים ראשונים מתגלים במסע שלנו לצפון. היום חזרתי לעכו בשעות הצהריים ופגשתי במוקד את בורלא. כבר ידעתי שהלילה אני ישנה אצל שירי בחיפה ובורלא היה אמור לישון אצל שרון. הסדקים החלו להיראות על פני השטח כששרון החליטה שהיא דופקת לבורלא ברז ואצל רותם לא היה אפשר לישון. בשלב הזה התחלתי להיות פינוקי והסברתי שאני עובדת מחר 12 שעות ולכן לא נראה לי הגיוני שנישן שלושתנו באותה מיטה. (מיטה וחצי! כן, אותה גודל של אותה מיטה שבה אני תופסת-את-כל-המקום-וגונבת-את-כל-השמיכה, לא אני אמרתי, ההוא אמר.)
בשלב הזה בורלא התפרץ עלי שהוא יזכור לי את זה שהוא צריך לישון בשק שינה על הרצפה ולי יצא כל החשק שגם ככה לא היה גדול דיו להישאר בצפון והתחלתי להצטער שפספסתי את הרכבת האחרונה למרכז.  לקחתי את זה נורא אישית. בסוף הוא התנצל ואמר שזה בגלל שעובר עליו יום מסריח.

במהלך סוף השבוע יצא לי כמעט כל מצב הרוח מהצפון. פתאום הרגיש לי טוב להיות בבית. אני מאד מקווה שתהיה לי סיבה טובה לחתוך למרכז כבר ביום שלישי בערב. לפי מה שנשמע כרגע רוצים אותנו זמן נוסף בצפון. קשה לי להאמין שאמשיך לנסוע אם לא יתחילו לדאוג לי להחזרי נסיעות נורמליים (פר קבלה) או לפחות מגורים שפויים שלא כוללים היסחבות עם התיק ממקום למקום.

ההרגשה הכללית רומזת שכדאי לחזור למרכז בקרוב. לחזור לקום בצהרי היום. לחזור לאכול סושי.

אני מתפוצצת מאנרגיות. זה משהו מטורף. אנחנו כמו שלושה מטורללים על ההסעות לקריות. מדבריםמדבריםמדבריםמדברים לא סותמים ת’פה. ואנחנו צועקים ומתלהמים ומתחרפנים ומאבדים כל שמץ של יצוגיות בשניה שאנחנו עוזבים את הבניין של תקשוב. אל תתפלאו, אם היינו מקבלים שקל על כל פעם שאמרנו את המילה “פינג” מאד סביר שהיינו מרוויחים פי 3 משאנחנו מרוויחים כרגע עבור יום עבודה.

בורלא אמר לי היום שיומן זה דבר גאוני. כשיש לך יומן, הדבר היחיד שאתה צריך לזכור זה להביט בו. אפשר לשכח מכל השאר. ואז היה רגע קסם. ואז אמרתי לו “יאללה בוא.” ובאנו. זה היה רגע קסם.

בורלא ואני מפסידים המון בימים האחרונים. ענת כל הזמן גורמת לנו להפסיד ביחד והודענו לה שאם היא תגרום לנו להפסיד עוד פעם אחת או תשאל עוד פעמיים מה זה המשחק הזה, אנחנו משתפים אותה במשחק ומסבירים לה את החוקים (שיט, דוד, הפסדת!). בינתיים הכנסנו את רותם למשחק, הוא הפסיד פעם אחת.

היום בורלא בא לישון אצל רותם גם. נראה לי שאימא של רותם, אילנה, מאושרת. היא מכינה לנו ארוחות ערב היסטריות ואין לי ספק שכשאני אחזור לתל-אביב הדבר היחיד שסבתא שלי תאמר הוא “אוי אברוך, עלית במשקל. תפסיקי לאכול כל כך הרבה.”

 אני שוקלת בחיוב גם להגיע לכאן בשבוע הבא. אימא.

בורלא משחק פלייסטיישן ואני כותבת בבלוג, ואנחנו צריכים ללכת לישון כי צריך לקום בעוד 6 שעות. הבטחתי לחברים בעבודה הצצה ראשונה למוקד החדש. הבטחתי וקיימתי. 

אתמול ב-12 בצהריים התבשרתי כי עלי לנסוע לצפון ולהצטרף אל בורלא וענת לעזור במוקד החדש. ביום שבת בערב ליוויתי אותם אל התחנה והתכוננתי לשבוע של לבד. בורלא וענת נוסעים לצפון, הלה מתכננת לעזוב את העבודה וכך אני נותרת לבד, מתאמללת בנסיעות לפתח-תקווה.

אתמול בערב הלה ואני עלינו על רכבת צפונה. כבר שנים לא הצפנתי ברכבת אחרי הרצליה, כבר שנים שלא עזבתי את תל-אביב לכל כך הרבה זמן. בזמן שארזתי את התיק, שאליו הייתי אמורה לדחוס חמישה ימים מחיי, קצת נכנסתי להיסטריה. חיפשתי תירוץ טוב שימנע ממני לנסוע. אני חושבת שאפילו דמיינתי שהתולעים שוב תוקפות אותי, הפעם בתחתונים.

ב-21:18 הגענו לחיפה. רותם והלה והלהקה שלהם הסתגרו בחדר חזרות ואני נרדמתי לשעתיים על הספה. אחרי שהתעוררתי ב-2 לפנות בוקר, יצאתי ב-7 לעבודה, חזרתי ב-4 אחרי הצהריים מצאתי את עצמי בעשר בלילה בכלל מעולפת על איזו ספה בחיפה. נהדר!

בסוף נרדמתי אצל רותם בערך ב-3 בלילה ובורלא העיר אותי בעשרה ל-7 בבוקר עם SMS חגיגי: “מתרגשת???”

כן. אני מאד מתרגשת. זה סוג של תהליך פנימי עצום בשבילי. משהו לא פשוט כלל. מאז שחזרתי לגור בתל-אביב (שלוש שנים אחורה כמעט למי ששכח) לא עזבתי את תל-אביב ליותר מלילה אחד, וגם במקרה הזה אפשר לספור 4 פעמים בירושלים, פעמיים ברעננה, פעם אחת בהרצליה ופעם אחת בשושנת העמקים (אל תשאלו אותי איפה זה…)

ופתאום אני צריכה להיות ארבעה לילות מחוץ לבית, רחוק רחוק מהבית למען האמת. אני שמחה שאני כאן, זה מרגיש לי כמו משהו שהייתי אמורה לעשות. משהו שפשוט הסתדר ברמת הקארמה. תוך 4 שעות מהרגע שביקשתי להצטרף לבורלא וענת קראו לי לבוא על חשבון אדם אחר ששלחו חזרה למרכז, הבנאדם הראשון שחשבתי ללון אצלו (ע”ע רותם) גר ממש מול נקודת האיסוף לעבודה, כאילו הכל מסתדר ברמה הקוסמית. כאילו זה מה שהיה אמור לקרות.

היום פגשתי את בורלא וענת בנקודת האיסוף בצומת צבר בשמונה ורבע. אחרי רבע שעה הגענו למוקד החדש. המוקד של תקשוב נמצא במן מקום כזה שעדיין לא הבנתי אם קוראים לו M המפרץ או שה-M מסמלת כמו הרבה Mים אחרים את Mקדונלדס. כל מה שיש שם מלבד המוקדים של תקשוב זה דלתא אאוטלט, מקדונלדס, ארומה והמוקדים של תקשוב. זה בהחלט סביר עבורי, תוסיפו סושי ואני שלכם לעד.

 המוקד הזה הנו מוקד זמני עד שיסגר המוקד שלנו סופית בתחילת ינואר ואז הם יעברו לעבוד בנשר. הוא שונה לחלוטין ממה שדמיינתי אותו, הוא שונה לחלוטין מהמוקד שלנו. בכל עמדה יש טלפון חיזר-שנות-ה-5000-זה-כאן עם שפופרת, אוזניה, מסך LCD דק, מחשב וארונית. אצלנו יש לך מזל גדול באמת אם אתה מגיע ב-5 אחרי הצהריים ואתה מוצא שפופרת תקינה אחרי שטחנו את כל האוזניות עד דק. שיטת הארכיטקטורה המשרדית הנקראת “אופן ספייס” חדלה מלהתקיים במוקד הזה, המוקד הזה מושתת על משרדי שנות האלפיים: לכולם יש קשר עין עם כולם.  

הנציגים שם אנשים מקסימים אחד אחד. חבר’ה צעירים עם הרבה מוטיבציה ומעט מאד הבנה בתשתית הכבלים. מסתבר שכמעט רבע ממה שעלינו לדעת כתומכים טכניים הם לא עברו ורובם לא מבינים כלל במחשבים. יום העבודה מתחיל ב-9 בבוקר ומסתיים ב-8 וחצי בערב. לא יושבים בכלל, כל היום רק מסתובבים בין הנציגים ותומכים בהם. פה ושם לוקחים שיחות מנהל על דברים ממש מגוחכים (אחת שראתה את האתר של הוט הפוך ולא הבינה למה אנחנו לא מוכנים לתמוך בה, ג’יזס!) ובעיקר עושים הכל בהמון אהבה. בסוף היום יש לנו שיחת סיכום עם נקודות שחשוב להאיר.

אני מרגישה שמה שאני עושה בא ממקום אמיתי. אני יודעת שמבחוץ זה נראה כמו “כולה ללכת להדריך באיזה מוקד מעפן של הוט” אבל בשבילי מקום העבודה במהלך השנה האחרונה היה סוג של משפחה. יש לו משמעות עצומה מבחינתי והייתי רוצה להשאיר את החותם שלי כשהוא ימשיך הלאה בלי המשפחה הזו וזה סוג של קלוז’ר שאין שמחה ממני שהוא קורה לי עם בורלא וענת.

אני בסוג של הלם תרבות. הערבי מהמוקד החדש אמר לי שאני כמו תיירת יפנית, כל הזמן מדברת ומחפשת סושי. אתמול בלילה הייתי לראשונה בחיי בקריות, היום הייתי לראשונה בחיי בעכו. מחר אנחנו מתכוונים לצאת לשתות.

אני יודעת שתמיד חושבים שאם אצא מת”א אני עשויה להינמס והאמת היא שברוב המקרים בהם אני יוצאת מת”א אני באמת נכנסת לחרדה אבל נראה לי שזה בסך-הכל נחמד. חופשה בתשלום. סוג של.

בינתיים כמה תמונות, מבטיחה שאוסיף עוד בימים הקרובים.

(אני מוכיחה להלה שהיא יכולה לקבל תמונות בפלאפון ובטעות שולחת את התמונה לעודד)

(אני מדגמנת קפיטליזם לארוחת צהריים)

(עוד יום שגרתי של “אחראית” בשירות הטכני של הוט)

התעוררתי הבוקר שוב אצל בורלא, כשצעדתי הביתה התחילה לאפוף אותי הרגשה שלא היתה שם כבר כמה שנים. אני לא בטוחה איזו הרגשה בדיוק אבל היא לא היתה חיובית.

מרגיש כאילו שינויים גדולים יקרו בחיים. יש הרבה דברים שאני פוחדת מהם, אני חושבת שאחד מהם הוא להיות לבד. אף אחד לא רוצה להיות לבד, ומרגיש כאילו הכל יתפרק בקרוב. אוטוטו לבורלא יש את האינסייט שאחריו הוא יחליט סופית אם הוא עוזב לירושלים או לאו, הרבה אנשים יעלמו מחיי ברגע שהעבודה תגמר. אנשים נפלטים מחיי. אני לא יודעת מה יקרה אחרי כן ולאן יפנו פני. בראיונות עבודה שואלים אותי איפה אני רואה את עצמי בעוד 5 שנים, הל, אפילו עוד חודש וחצי אין לי מושג מה יקרה. כרגע יש לי מספיק מאמץ בלחפש לשאלה הזו תשובה.
“בעוד 5 שנים אני רואה את עצמי הורגת מישהו בטעות. באימאשל’י שזה יהיה בטעות.” לא, אני לא חושבת שזה משפט טוב לענות.
אולי אנסה לנסח זאת יותר טוב; עומד מולי איש עסקים שזה עתה נולד לו בן, זה הכי קל בעולם: “עוד 5 שנים? משפחה וילדים. מה, לא?”

“תואר ראשון” היא תשובה בעיתית. “במה?” מיד ישאלו.
“משהו מגניב.”  התשובה הזו לא תתפוס.

אתמול צחקתי עם ידיד שלי שכשכל התקופה הזו תעבור אני אחתום אבטלה ואני אפתח את דמות הוובסלב שלי. נראה לי שגם צחקנו על זה בשנה שעברה, קצת לפני שכל העסק עם הוט התחיל. הזמן שלי נגמר ודי ניתקנו קשר.

הייתי מייחלת לעצמי שהשינויים יגיעו מהר. יכו בי עכשיו ויפסיקו להימשך כמו מסטיק על פני הזמן.

רגעי קסם הם רגעים ששמורים לי ולקינמונים (ענת ובורלא, שלו יש רגעי קסם עם כולם, המשתרלל) ואתמול היה ערב קסם. לא יודעת איך הם נמשכו כל כך הרבה זמן אבל נראה לי שהם עוד התחילו אחרי-הצהריים. בדרך לחדר כושר עצרתי אצל יהודה והקינמונים כדי להביא לבורלא כסף. בורלא עוד ישן וענת הייתה סוג של תזזית מבעד לזכוכית המחוספסת של הדלת. הפקדתי את הכסף בידיים של יהודה והתכוונתי ללכת. נכנסתי לומר שלום לענת ואז בורלא יצא עם ליפה של “הרגע ישנתי מלאאאאאאאא” ותחתונים. הודיתי ליהודה ששמר לי על הכסף לדקותיים

ענת התכוננה לעבודה במרץ, היא לבשה את החצאית והמגפיים החדשים שהיא קנתה אתמול (אני קניתי שמלה!) בשופינג עם הרשקו. נראה שבאופן כללי יחסית לעוד יום עבודה היא השקיעה די הרבה. אף פעם לא הבנתי את האנשים שלובשים מיד את הבגדים החדשים שהם קנו. גם רות ככה. ללבוש ביום למחרת את הפריט החדש לעבודה. אני צריכה סוג של אירוע מיוחד בשביל זה. בשביל סתם להשקיע יום ראשון מספיק. תמיד מידת ההשקעה שלי בלבוש רבה בתחילת השבוע ונגמרת בזה שאני מגיעה בפיג’מה ביום שבת לעבודה.

התחילו להתעורר בי מחשבות לוותר על חדר הכושר. בורלא דיבר על לנסוע לירושלים אוטוטו. ענת ניסתה לדרבן אותי ללכת לחדר-כושר כי אם אני לא אלך אני אתבכיין אחרי זה. בסוף ויתרתי. נו. שלחנו את בורלא לעשות קניות ובינתיים ענת התחילה להרגיש ממש רע. אתמול בשופינג שרף לה הגרון, ככה אותי תקפה השפעת הזו שכולם חולים בה עכשיו. יש לי הרגשה שאחלה בה שוב.

כשבורלא חזר הוא התחיל לארוז לירושלים. לקחתי את המצפן שלו והבטתי בו בריכוז. הצפון לא באמת היה צפון והיתה לו נטיה להשתנות.

“המצפן שלך מקולקל.”
“שימי אותו על משטח ישר.”
הנחתי אותו על משטח ישר והבטתי שוב. המצפן הצביע על דרום.
“ענת, למה הוא אומר לי שצפון זה דרום?”
“תנסי להפוך אותו.”
הפכתי אותו לכיוון הנגדי.
“ואללה, ענת, עכשיו דרום באמת דרום.”
“בורלא, המצפן שלך מקולקל.” קבעה ענת.
“הוא לא מקולקל!” ביטל בורלא וניגש למצפן.
הוא הביט במצפן וראה שצפון הוא צפון.
“נו, מה הבעיה?!”
“תהפוך אותו.” בורלא הפך את המצפן.
“המממ…” אמר וטלטל את המצפן ובדק שנית. “טוב, המצפן הזה מקולקל.”
לומר לכם את האמת, אין לי מושג איך קוראים מצפן. תמיד הם היו מקולקלים לידי.

הרעב התחיל להציק לכולנו. החלטתי שאני הולכת לבשל לכולם. קפצנו אלי ועמלתי במטבח על פסטה, קלמרי, רוטב שמנת עם עגבניות ומוצרלה ורוטב עגבניות עם וודקה, מלח, פלפל, שום ובצל. כן, נשארה לי המון וודקה מהמסיבה. חייבים לנצל את זה איכשהו. יצא די מגניב.

אחרי כן התפתח דיון על הסדרה הירוז ומה לעזאזל כולם כל כך מתלהבים ממנה. אני שמעתי על הסדרה לראשונה מבועז. במקרה היו לי 2 פרקים על המחשב שעוד לא צפיתי בהם. חסרון מספר אחד עולה על כל היתרונות ביחד: זה נורא אמריקקי נוטף. העלילה מעניינת והדמויות גם הן מעניינות ודי מסקרן לדעת מה הסיפור שעומד מאחורי זה ואני משוכנעת שכל חובבי הז’אנר מתמוגגים מאושר, אבל זה נורא אמריקקי נוטף.

נפרדנו בסופו של דבר איש איש לדרכו אני לא חושבת שבורלא עדיין הגיע לירושלים, כי הוא שאל אותי מאיפה מורידים כתוביות של הירוז.

נראה לי שגם אני אלך להוריד עוד פרק או משו. (הצעד הבא הוא הסדרות החמות)
תרגישי טוב ענת!

למזלי סוף השבוע שלי התחיל מוקדם ויהיה ארוך מן הרגיל, עד יום ראשון אחרי-הצהריים. התפקיד החדש בעבודה יחסית מתיש, במיוחד כי אני עובדת המון בבקרים ומוצאת את עצמי על הרגליים כבר מ-6 בבוקר. אנשים שואלים אותי איך אני לא אוהבת לעבוד בבקרים, כי אחרי זה כל היום נותר לי - ואני שואלת אותם בחזרה: כן, אבל מה עם הלילות? השעות הנאות בעיני הפכו להיות שעות השינה שלי ואני לא אוהבת את זה. אני אוהבת את המחיה ההפוכה, כאילו בכוונה להרגיז את מי שברא אותי.

בישרו לנו בתחילת השבוע שסוגרים את המוקד בסוף דצמבר. סביר מאד שהעסק יפול כבר הרבה לפני כי לאף אחד מהעובדים לא באמת אכפת, הם אומרים לעצמם - מה כבר יעשו לי, יפטרו אותי? ואני קצת לא מבינה את האנשים האלה, די סביר שלא טוב להם בעבודה הזו והסיבה היחידה שהם מחזיקים את עצמם הוא הקנס על התחייבות לשנת עבודה. אני כבר סגרתי את ההתחייבות שלי מזמן ואני עדיין שם ויש את העליות ויש את המורדות אבל בשורה התחתונה אני מצרה על סגירת המועדון באופן סופי כי אני יודעת שזה ינחית מכת אנושה על קשרים חברתיים עם אנשים מקסימים.

הבטיחו לנו בעבודה שלכל אחד ימצאו עבודה, אבל ממה שעל הניר ועד מה שבפועל יש מרחק עצום. בינתיים היה לי ראיון למשרה ניהולית בתוך החברה ויש לי ראיון לתפקיד דומה בחברת אינטרנט אחרת ביום ראשון. בראיון אמרו לי שיחזרו אלי עם תשובה, יחסית בטון חיובי, אבל ככל שהזמן עובר אני מתחילה לחשוב שזה היה בסגנון דונט קול אס, ווי קול יו עם חיוך מובלח. לא שמפריע לי, אני צריכה באמת סיבה טובה להישאר בעבודה שרחוקה מהבית. הסיבה היחידה גם שאני הולכת לראיון בחברה השניה היא מתוך נסיון לסחוט מהם שכר גבוה יותר. אם ההצעות לא יבואו לטובה על אף צד אני לא אצטער כי אני מעדיפה להרוויח שכר מינימום אבל לעבוד בתל-אביב.

לפני חודש חזרתי לגור לבד. אני די מרוצה מהעסק. החזרתי את הסלון שלי למקומו ואני מאד משתדלת לדאוג לנקיון וסדר מופתי. עשיתי מסיבה בשבוע שעבר (מצורפת תמונה ממצה בתחתית) ונראה לי שאנשים די נהנו. אני חושבת שאני אעשה עוד אחת בחודש הבא. יהיו צחוקים.

החלטתי היום סופית שאני מוותרת על שיעורי היידיש. לא שאין לי זמן, אבל זה נהיה סוג של מועקה כי השיעורים לא מועברים בצורה מוצלחת. אני לומדת בבית לייוויק ליד ברחוב דב הוז והשיעורים די זולים, אבל הרמה שלהם בהתאם. אני חושבת שלמדתי יותר יידיש בשיעורי העשרה בכיתה ג’ מאשר שאני לומדת בשיעורים האלו. סוג של חוסר עקביות בין שיעור לשיעור, קופצים בין נושאים בסיסיים לנושאים כבדים ואני איפשהו הולכת לאיבוד. אוי אַברוך.

מעל לכל, קשה לי שקשה לו. כואב לי לראות איך הוא נע בין חוסר שינה לחוסר נעימות עם השותף לדירה לחוסר הנאה כללית מהחיים לאחרונה ואיפשהו לפעמים זה יוצא עלי. אני מקבלת וקוברת, אני יודעת שזו לא אני ולא בגללי. הלוואי רק שהייתי יכולה לעזור. לא קיים אדם בעולם שהייתי רוצה להיות שם יותר בשבילו מאשר הוא. כואב לי לפעמים שהנוחות שלו היא בריחוק.

ועוד שני דברים אחרונים וחביבים:

1. שלשום שודר בארה”ב הפרק ה-12 בעונה השניה של הסדרה Weeds (א.ק.א הדשא של השכן), צפיתי בו אתמול ואני חייבת להודות, כמה שהסדרה הזו גאונית וכמה שהתסריטים שם אדירים ושנונים, הפרק האחרון היה התעלות של ממש. היתה הרגשה של פרק אחרון לעונה, האמת היא שאין לי מושג אם זה באמת היה הפרק האחרון, אבל עוד לא נראה כזה פרק של ווידס על המרקע, מי שעוד לא צפה לרוץ ולראות - מי שלא יודע על מה שאני מדברת שיירה לעצמו בפיקה של הברך למה הוא טמבל רציני.

2. להקה חדשה שגיליתי, עושה רוק אלקטרוני מקפיץ ומגניב עם כוסיות ברזילאיות כאלה (לא מהסוג שרואים בקרנבל, מהסוג המגניב באמת) עם שם שחנוני מחשבים יאוננו עליו - CSS. הלהקה הינה הורה גאה לאלבום Cansei de ser Sexy והוא ממש ממש מגניב. מומלץ טונות.

הגרסא המטונפת של “איפה אפי?”