הבלוג של מיכל

I <3 TA

שוב אני בת"א, כרגע פוראבר (כלומר, עד אירופה). זו היתה עבורי חוויה עצומה לעבוד בצפון.

אני אתגעגע אליהן המון, וגם לכל שאר החבר’ה. היה לי לעונג לעבוד איתם ושיהיה לכולם המון המון בהצלחה.

סדקים ראשונים מתגלים במסע שלנו לצפון. היום חזרתי לעכו בשעות הצהריים ופגשתי במוקד את בורלא. כבר ידעתי שהלילה אני ישנה אצל שירי בחיפה ובורלא היה אמור לישון אצל שרון. הסדקים החלו להיראות על פני השטח כששרון החליטה שהיא דופקת לבורלא ברז ואצל רותם לא היה אפשר לישון. בשלב הזה התחלתי להיות פינוקי והסברתי שאני עובדת מחר 12 שעות ולכן לא נראה לי הגיוני שנישן שלושתנו באותה מיטה. (מיטה וחצי! כן, אותה גודל של אותה מיטה שבה אני תופסת-את-כל-המקום-וגונבת-את-כל-השמיכה, לא אני אמרתי, ההוא אמר.)
בשלב הזה בורלא התפרץ עלי שהוא יזכור לי את זה שהוא צריך לישון בשק שינה על הרצפה ולי יצא כל החשק שגם ככה לא היה גדול דיו להישאר בצפון והתחלתי להצטער שפספסתי את הרכבת האחרונה למרכז.  לקחתי את זה נורא אישית. בסוף הוא התנצל ואמר שזה בגלל שעובר עליו יום מסריח.

במהלך סוף השבוע יצא לי כמעט כל מצב הרוח מהצפון. פתאום הרגיש לי טוב להיות בבית. אני מאד מקווה שתהיה לי סיבה טובה לחתוך למרכז כבר ביום שלישי בערב. לפי מה שנשמע כרגע רוצים אותנו זמן נוסף בצפון. קשה לי להאמין שאמשיך לנסוע אם לא יתחילו לדאוג לי להחזרי נסיעות נורמליים (פר קבלה) או לפחות מגורים שפויים שלא כוללים היסחבות עם התיק ממקום למקום.

ההרגשה הכללית רומזת שכדאי לחזור למרכז בקרוב. לחזור לקום בצהרי היום. לחזור לאכול סושי.

בשורה מרה מאד לגמדות עם חוש אופנתי:
הגזרה הגבוהה חוזרת.
בשורה מרה פחות לגברת הלה מאי:
מישהו חשב על זה הרבה לפנייך.

בשורה מבאסת לאלה שבנו על גרביים וקרוקס החורף:
זה נגמר.
בשורה שמחה בשבילי:
סבלנות משתלמת.

בשורה מבורכת לעולם האופנה:
פריטי לבוש עם מספרים זה אאוט.
בשורה נעימה פחות עבורי:
הנה הלכה חצי מהמלתחה.

בשורה שבאה עלינו לטובה:
קבלה שיק זה סו פייב מינטס אגו.
בשורה מתריסה באימי:
לא הצלחת ולא הצלחת נה נה נה נה נה נה נה!!!

הבהרה

חשוב לי
להבהיר
שלא מדובר בקטע פואטי,
אני לא עד כדי כך
מסריחה.

אני מתפוצצת מאנרגיות. זה משהו מטורף. אנחנו כמו שלושה מטורללים על ההסעות לקריות. מדבריםמדבריםמדבריםמדברים לא סותמים ת’פה. ואנחנו צועקים ומתלהמים ומתחרפנים ומאבדים כל שמץ של יצוגיות בשניה שאנחנו עוזבים את הבניין של תקשוב. אל תתפלאו, אם היינו מקבלים שקל על כל פעם שאמרנו את המילה “פינג” מאד סביר שהיינו מרוויחים פי 3 משאנחנו מרוויחים כרגע עבור יום עבודה.

בורלא אמר לי היום שיומן זה דבר גאוני. כשיש לך יומן, הדבר היחיד שאתה צריך לזכור זה להביט בו. אפשר לשכח מכל השאר. ואז היה רגע קסם. ואז אמרתי לו “יאללה בוא.” ובאנו. זה היה רגע קסם.

בורלא ואני מפסידים המון בימים האחרונים. ענת כל הזמן גורמת לנו להפסיד ביחד והודענו לה שאם היא תגרום לנו להפסיד עוד פעם אחת או תשאל עוד פעמיים מה זה המשחק הזה, אנחנו משתפים אותה במשחק ומסבירים לה את החוקים (שיט, דוד, הפסדת!). בינתיים הכנסנו את רותם למשחק, הוא הפסיד פעם אחת.

היום בורלא בא לישון אצל רותם גם. נראה לי שאימא של רותם, אילנה, מאושרת. היא מכינה לנו ארוחות ערב היסטריות ואין לי ספק שכשאני אחזור לתל-אביב הדבר היחיד שסבתא שלי תאמר הוא “אוי אברוך, עלית במשקל. תפסיקי לאכול כל כך הרבה.”

 אני שוקלת בחיוב גם להגיע לכאן בשבוע הבא. אימא.

בורלא משחק פלייסטיישן ואני כותבת בבלוג, ואנחנו צריכים ללכת לישון כי צריך לקום בעוד 6 שעות. הבטחתי לחברים בעבודה הצצה ראשונה למוקד החדש. הבטחתי וקיימתי. 

אתמול ב-12 בצהריים התבשרתי כי עלי לנסוע לצפון ולהצטרף אל בורלא וענת לעזור במוקד החדש. ביום שבת בערב ליוויתי אותם אל התחנה והתכוננתי לשבוע של לבד. בורלא וענת נוסעים לצפון, הלה מתכננת לעזוב את העבודה וכך אני נותרת לבד, מתאמללת בנסיעות לפתח-תקווה.

אתמול בערב הלה ואני עלינו על רכבת צפונה. כבר שנים לא הצפנתי ברכבת אחרי הרצליה, כבר שנים שלא עזבתי את תל-אביב לכל כך הרבה זמן. בזמן שארזתי את התיק, שאליו הייתי אמורה לדחוס חמישה ימים מחיי, קצת נכנסתי להיסטריה. חיפשתי תירוץ טוב שימנע ממני לנסוע. אני חושבת שאפילו דמיינתי שהתולעים שוב תוקפות אותי, הפעם בתחתונים.

ב-21:18 הגענו לחיפה. רותם והלה והלהקה שלהם הסתגרו בחדר חזרות ואני נרדמתי לשעתיים על הספה. אחרי שהתעוררתי ב-2 לפנות בוקר, יצאתי ב-7 לעבודה, חזרתי ב-4 אחרי הצהריים מצאתי את עצמי בעשר בלילה בכלל מעולפת על איזו ספה בחיפה. נהדר!

בסוף נרדמתי אצל רותם בערך ב-3 בלילה ובורלא העיר אותי בעשרה ל-7 בבוקר עם SMS חגיגי: “מתרגשת???”

כן. אני מאד מתרגשת. זה סוג של תהליך פנימי עצום בשבילי. משהו לא פשוט כלל. מאז שחזרתי לגור בתל-אביב (שלוש שנים אחורה כמעט למי ששכח) לא עזבתי את תל-אביב ליותר מלילה אחד, וגם במקרה הזה אפשר לספור 4 פעמים בירושלים, פעמיים ברעננה, פעם אחת בהרצליה ופעם אחת בשושנת העמקים (אל תשאלו אותי איפה זה…)

ופתאום אני צריכה להיות ארבעה לילות מחוץ לבית, רחוק רחוק מהבית למען האמת. אני שמחה שאני כאן, זה מרגיש לי כמו משהו שהייתי אמורה לעשות. משהו שפשוט הסתדר ברמת הקארמה. תוך 4 שעות מהרגע שביקשתי להצטרף לבורלא וענת קראו לי לבוא על חשבון אדם אחר ששלחו חזרה למרכז, הבנאדם הראשון שחשבתי ללון אצלו (ע”ע רותם) גר ממש מול נקודת האיסוף לעבודה, כאילו הכל מסתדר ברמה הקוסמית. כאילו זה מה שהיה אמור לקרות.

היום פגשתי את בורלא וענת בנקודת האיסוף בצומת צבר בשמונה ורבע. אחרי רבע שעה הגענו למוקד החדש. המוקד של תקשוב נמצא במן מקום כזה שעדיין לא הבנתי אם קוראים לו M המפרץ או שה-M מסמלת כמו הרבה Mים אחרים את Mקדונלדס. כל מה שיש שם מלבד המוקדים של תקשוב זה דלתא אאוטלט, מקדונלדס, ארומה והמוקדים של תקשוב. זה בהחלט סביר עבורי, תוסיפו סושי ואני שלכם לעד.

 המוקד הזה הנו מוקד זמני עד שיסגר המוקד שלנו סופית בתחילת ינואר ואז הם יעברו לעבוד בנשר. הוא שונה לחלוטין ממה שדמיינתי אותו, הוא שונה לחלוטין מהמוקד שלנו. בכל עמדה יש טלפון חיזר-שנות-ה-5000-זה-כאן עם שפופרת, אוזניה, מסך LCD דק, מחשב וארונית. אצלנו יש לך מזל גדול באמת אם אתה מגיע ב-5 אחרי הצהריים ואתה מוצא שפופרת תקינה אחרי שטחנו את כל האוזניות עד דק. שיטת הארכיטקטורה המשרדית הנקראת “אופן ספייס” חדלה מלהתקיים במוקד הזה, המוקד הזה מושתת על משרדי שנות האלפיים: לכולם יש קשר עין עם כולם.  

הנציגים שם אנשים מקסימים אחד אחד. חבר’ה צעירים עם הרבה מוטיבציה ומעט מאד הבנה בתשתית הכבלים. מסתבר שכמעט רבע ממה שעלינו לדעת כתומכים טכניים הם לא עברו ורובם לא מבינים כלל במחשבים. יום העבודה מתחיל ב-9 בבוקר ומסתיים ב-8 וחצי בערב. לא יושבים בכלל, כל היום רק מסתובבים בין הנציגים ותומכים בהם. פה ושם לוקחים שיחות מנהל על דברים ממש מגוחכים (אחת שראתה את האתר של הוט הפוך ולא הבינה למה אנחנו לא מוכנים לתמוך בה, ג’יזס!) ובעיקר עושים הכל בהמון אהבה. בסוף היום יש לנו שיחת סיכום עם נקודות שחשוב להאיר.

אני מרגישה שמה שאני עושה בא ממקום אמיתי. אני יודעת שמבחוץ זה נראה כמו “כולה ללכת להדריך באיזה מוקד מעפן של הוט” אבל בשבילי מקום העבודה במהלך השנה האחרונה היה סוג של משפחה. יש לו משמעות עצומה מבחינתי והייתי רוצה להשאיר את החותם שלי כשהוא ימשיך הלאה בלי המשפחה הזו וזה סוג של קלוז’ר שאין שמחה ממני שהוא קורה לי עם בורלא וענת.

אני בסוג של הלם תרבות. הערבי מהמוקד החדש אמר לי שאני כמו תיירת יפנית, כל הזמן מדברת ומחפשת סושי. אתמול בלילה הייתי לראשונה בחיי בקריות, היום הייתי לראשונה בחיי בעכו. מחר אנחנו מתכוונים לצאת לשתות.

אני יודעת שתמיד חושבים שאם אצא מת”א אני עשויה להינמס והאמת היא שברוב המקרים בהם אני יוצאת מת”א אני באמת נכנסת לחרדה אבל נראה לי שזה בסך-הכל נחמד. חופשה בתשלום. סוג של.

בינתיים כמה תמונות, מבטיחה שאוסיף עוד בימים הקרובים.

(אני מוכיחה להלה שהיא יכולה לקבל תמונות בפלאפון ובטעות שולחת את התמונה לעודד)

(אני מדגמנת קפיטליזם לארוחת צהריים)

(עוד יום שגרתי של “אחראית” בשירות הטכני של הוט)

התעוררתי הבוקר שוב אצל בורלא, כשצעדתי הביתה התחילה לאפוף אותי הרגשה שלא היתה שם כבר כמה שנים. אני לא בטוחה איזו הרגשה בדיוק אבל היא לא היתה חיובית.

מרגיש כאילו שינויים גדולים יקרו בחיים. יש הרבה דברים שאני פוחדת מהם, אני חושבת שאחד מהם הוא להיות לבד. אף אחד לא רוצה להיות לבד, ומרגיש כאילו הכל יתפרק בקרוב. אוטוטו לבורלא יש את האינסייט שאחריו הוא יחליט סופית אם הוא עוזב לירושלים או לאו, הרבה אנשים יעלמו מחיי ברגע שהעבודה תגמר. אנשים נפלטים מחיי. אני לא יודעת מה יקרה אחרי כן ולאן יפנו פני. בראיונות עבודה שואלים אותי איפה אני רואה את עצמי בעוד 5 שנים, הל, אפילו עוד חודש וחצי אין לי מושג מה יקרה. כרגע יש לי מספיק מאמץ בלחפש לשאלה הזו תשובה.
“בעוד 5 שנים אני רואה את עצמי הורגת מישהו בטעות. באימאשל’י שזה יהיה בטעות.” לא, אני לא חושבת שזה משפט טוב לענות.
אולי אנסה לנסח זאת יותר טוב; עומד מולי איש עסקים שזה עתה נולד לו בן, זה הכי קל בעולם: “עוד 5 שנים? משפחה וילדים. מה, לא?”

“תואר ראשון” היא תשובה בעיתית. “במה?” מיד ישאלו.
“משהו מגניב.”  התשובה הזו לא תתפוס.

אתמול צחקתי עם ידיד שלי שכשכל התקופה הזו תעבור אני אחתום אבטלה ואני אפתח את דמות הוובסלב שלי. נראה לי שגם צחקנו על זה בשנה שעברה, קצת לפני שכל העסק עם הוט התחיל. הזמן שלי נגמר ודי ניתקנו קשר.

הייתי מייחלת לעצמי שהשינויים יגיעו מהר. יכו בי עכשיו ויפסיקו להימשך כמו מסטיק על פני הזמן.

כשמתחילים לזיין לך את השכל על חנוכה כבר בתחילת נובמבר, אתה מעכל שאתה כבר לא ילד. לא עוד טבלות ייאוש ביומן עד חופש סוכות, חנוכה, פסח והחופש הגדול. עכשיו היומן שלי בעיקר מאכלס מספרי מנוי של לקוחות. ניסיתי לחשוב מה מבדיל אותי הילדה מאותי המבוגרת. האם זו העובדה שאני לא שמה קצוץ על העמלה החודשית שיוצאת לי בכרטיסי האשראי כשאני לא מגהצת מספיק כסף? העובדה שאני מקפידה לשטוף כלים מדי יום? האם זה בגלל שאני באמת מצליחה להוציא את עצמי מהמיטה בבוקר לעבודה במקום לדפוק ברזים בימי בית הספר העליזים?

הספאם האינסופי שאני ניזונה בו מהעבודה ומעלוני כרטיסי האשראי על הנחות ומבצעים במיוחד בשביל הילדים שאין לי לפסטיגל הקרוב גורמים לי לחשוב לפעמים שאולי הזמן מתקתק, כאילו אין לי מספיק על הראש, רחמנא ליצלן, את אימא-סבתא-פולין-זה-כאן.

“מיכל, אולי תתחתני?”
-”אימא, דברי איתי עוד 6-7 שנים.”
“אבל אני רוצה להיות סבתא עכשיו.”
-”ביי אימא.”

וזו בודאי תקופה חולפת אבל לעתים אני נהנית לחשוב על תינוק. הוא לא באמת שלי והוא לא כל כך גדל אבל הוא רק יוצא ממני. ואני יכולה להבין ואני רוצה להרגיש איך זה ליצור בשר ודם. אבל פנטזיה ומציאות לחוד, סימני מתיחה, כאילו? באמת לעבור את הסיוט הזה יותר מפעם אחת?

ילדים אולי הם שמחה, אבל באמת אינני מבינה כיצד אפשר לגדל ילד וכהורה לא לרצות להתאבד ארבע-חמש-שש-עשרים-ושבע-מליון פעמים. אם אני הייתי ההורים שלי והייתי צריכה לגדל אותי ואת אחיי הייתי כבר מזמן עולה על נוסחא גאונית כמו להתקלח עם מצנם שמחובר לחשמל.

כן הייתי רוצה לתמוך כלכלית בילדי עד יומי האחרון. לעתים צר לי שאין לי את העזרה הכלכלית מהורי (ודירה בירושה זה באמת לא נחשב, זה לא כאילו שמישהו משלם על זה, אלא קיבלתי פשוט דירה בלי שאף אחד היה צריך למות בשביל זה). כואב לי קצת שההורים שלי לא תמרנו ואפילו במעט מבחינה כלכלית כדי לדאוג לעתיד האקדמי שלי או לחתונה או חס וחלילה אם יקרה לי פתאום משהו רע. אם אני אצטרך באמת לאמוד עצמי בסכום אני לא חושבת שאני שווה יותר מ-14 אלף שקלים, 20 וחצי אם אתם גם כוללים בדרך את מסגרת האשראי שלי בבנק.

ואני, לייק מאדר לייק דוטר, אני לא יודעת לחסוך כסף. מה שיש לי אני מוציאה בלי ראות לעתיד. ובאימאשלי, היא אף פעם לא לקחה אותי לפסטיגל.

רגעי קסם הם רגעים ששמורים לי ולקינמונים (ענת ובורלא, שלו יש רגעי קסם עם כולם, המשתרלל) ואתמול היה ערב קסם. לא יודעת איך הם נמשכו כל כך הרבה זמן אבל נראה לי שהם עוד התחילו אחרי-הצהריים. בדרך לחדר כושר עצרתי אצל יהודה והקינמונים כדי להביא לבורלא כסף. בורלא עוד ישן וענת הייתה סוג של תזזית מבעד לזכוכית המחוספסת של הדלת. הפקדתי את הכסף בידיים של יהודה והתכוונתי ללכת. נכנסתי לומר שלום לענת ואז בורלא יצא עם ליפה של “הרגע ישנתי מלאאאאאאאא” ותחתונים. הודיתי ליהודה ששמר לי על הכסף לדקותיים

ענת התכוננה לעבודה במרץ, היא לבשה את החצאית והמגפיים החדשים שהיא קנתה אתמול (אני קניתי שמלה!) בשופינג עם הרשקו. נראה שבאופן כללי יחסית לעוד יום עבודה היא השקיעה די הרבה. אף פעם לא הבנתי את האנשים שלובשים מיד את הבגדים החדשים שהם קנו. גם רות ככה. ללבוש ביום למחרת את הפריט החדש לעבודה. אני צריכה סוג של אירוע מיוחד בשביל זה. בשביל סתם להשקיע יום ראשון מספיק. תמיד מידת ההשקעה שלי בלבוש רבה בתחילת השבוע ונגמרת בזה שאני מגיעה בפיג’מה ביום שבת לעבודה.

התחילו להתעורר בי מחשבות לוותר על חדר הכושר. בורלא דיבר על לנסוע לירושלים אוטוטו. ענת ניסתה לדרבן אותי ללכת לחדר-כושר כי אם אני לא אלך אני אתבכיין אחרי זה. בסוף ויתרתי. נו. שלחנו את בורלא לעשות קניות ובינתיים ענת התחילה להרגיש ממש רע. אתמול בשופינג שרף לה הגרון, ככה אותי תקפה השפעת הזו שכולם חולים בה עכשיו. יש לי הרגשה שאחלה בה שוב.

כשבורלא חזר הוא התחיל לארוז לירושלים. לקחתי את המצפן שלו והבטתי בו בריכוז. הצפון לא באמת היה צפון והיתה לו נטיה להשתנות.

“המצפן שלך מקולקל.”
“שימי אותו על משטח ישר.”
הנחתי אותו על משטח ישר והבטתי שוב. המצפן הצביע על דרום.
“ענת, למה הוא אומר לי שצפון זה דרום?”
“תנסי להפוך אותו.”
הפכתי אותו לכיוון הנגדי.
“ואללה, ענת, עכשיו דרום באמת דרום.”
“בורלא, המצפן שלך מקולקל.” קבעה ענת.
“הוא לא מקולקל!” ביטל בורלא וניגש למצפן.
הוא הביט במצפן וראה שצפון הוא צפון.
“נו, מה הבעיה?!”
“תהפוך אותו.” בורלא הפך את המצפן.
“המממ…” אמר וטלטל את המצפן ובדק שנית. “טוב, המצפן הזה מקולקל.”
לומר לכם את האמת, אין לי מושג איך קוראים מצפן. תמיד הם היו מקולקלים לידי.

הרעב התחיל להציק לכולנו. החלטתי שאני הולכת לבשל לכולם. קפצנו אלי ועמלתי במטבח על פסטה, קלמרי, רוטב שמנת עם עגבניות ומוצרלה ורוטב עגבניות עם וודקה, מלח, פלפל, שום ובצל. כן, נשארה לי המון וודקה מהמסיבה. חייבים לנצל את זה איכשהו. יצא די מגניב.

אחרי כן התפתח דיון על הסדרה הירוז ומה לעזאזל כולם כל כך מתלהבים ממנה. אני שמעתי על הסדרה לראשונה מבועז. במקרה היו לי 2 פרקים על המחשב שעוד לא צפיתי בהם. חסרון מספר אחד עולה על כל היתרונות ביחד: זה נורא אמריקקי נוטף. העלילה מעניינת והדמויות גם הן מעניינות ודי מסקרן לדעת מה הסיפור שעומד מאחורי זה ואני משוכנעת שכל חובבי הז’אנר מתמוגגים מאושר, אבל זה נורא אמריקקי נוטף.

נפרדנו בסופו של דבר איש איש לדרכו אני לא חושבת שבורלא עדיין הגיע לירושלים, כי הוא שאל אותי מאיפה מורידים כתוביות של הירוז.

נראה לי שגם אני אלך להוריד עוד פרק או משו. (הצעד הבא הוא הסדרות החמות)
תרגישי טוב ענת!