הוא אסף אותי מככר רבין. קמצן, חשבתי לעצמי, ככה כואב לו לבזבז דלק כדי להגיע עד חוף הים. אני מאמינה בגבר שלא מתקמצן על האשה שלו. גבר קמצן הוא גבר שנדון להישאר לבד לעד ובסוף להתפלא שהוא כזה. שלא תבינו לא נכון, מובן לי שהקמצן, בניגוד למנייאק, הוא לא מנייאק. הוא פשוט עוד גבר שלא מחשיב את עצמו כקמצן, אלא כגבר שלא צריך הרבה וכבדרך אגב יוצא מנקודת הנחה שגם האשה לא צריכה הרבה (אילו היה רק בודק את חיובי האשראי החודשיים שלה מהסופר-פארם…). על כל פנים, הוא המתין לי ברכב ליסינג, כך שהדלק אפילו לא היה על חשבונו. כנראה שהוא סתם עצלן. עצלנים הם גרועים כמעט כמו קמצנים; כשאת נכנסת להריון אתם תופחים ביחד, העניין הוא שאת תופחת 9 חודשים והוא 9 שנים ועוד ברוב חוצפתו הוא מתלונן שאשתו פרה שלא נותנת. הוא כל-כך עצלן שאפילו את הבגידות שלו הוא לא מצליח להסתיר היטב.
החלקתי למושב הקדמי שלו בזמן שהרהרתי זה דקות ארוכות במערכת היחסים שעומדת להירקם בינינו במרחק הדק שבין דייט כושל וחד פעמי ובין חיי נישואין באושר ועושר עד עצם יום הגירושין. הוא היה גבוה ממני ב-2 ראשים לפחות. הוא ראשית שאל אותי איפה הורוד, שכן עולם האינטרנט מכיר זה מכבר את אובססית הורוד שלי. הסברתי לו שהאמת שהתכוונתי ללבוש בגדים חומים אבל סבתא שלי אמרה לי לפני שיצאתי שהירכיים שלי שמנות ואף גבר לא ירצה אותי ככה. לכן מייד החלפתי לג'ינס בהיר וגופיה שחורה עם כיתוב ורוד-מסטיק וכדי להרשים אותו צבעתי גם את ציפורני הידיים והרגליים בורוד-פוקסיה. הוא היה לבוש בעירוב שבין הקז'ואל ללבוש הקיבוץ. הוא גם סיפר לי שגדל בקיבוץ ושהוא עובד בהייטק. אני באותם הרגעים תהיתי מה אני מעדיפה - ציוצי ציפורים באחו השלו או הטוויטר המצייץ פעם בדקה שמבשר על חברי הלא-מחויבים-המצייצים ברחבי הרשת.
עיצוב ישן. אוכל חדש.
הוא לקח אותי להדסון ברמת החי"ל. דעתי אט-אט החלה להשתנות. הוא סיפר לי שהוא מכיר היטב את איזור רמת החי"ל כיוון שעבד בו שנים רבות ומדובר במקום עם הרבה מאד חיי חברה ולילה. אני מאידך דבקתי בגרסתי הבלתי-משתנה שרמת החי"ל היא פיקציה תל-אביבית ולמעשה מהווה החלק העליז של בני ברק.
נכנסנו למסעדה שנבנתה על חורבתיה של "סנטה פה", מיד נזכרתי במסעדה הנפלאה הזו שיצא לי לאכול באילת לפני כ-5 שנים, הוא הסכים אתי שאכן המסעדה באילת נפלאה ולכן טרח וביקר בסנטה פה התל-אביבית וציין שהיתה אכזבה מהדהדת. הוא גם סיפר לי שהדסון כמעט ולא שינו את העיצוב והשאירו אותו כמו שהוא - ככל הנראה, עוד צעד נבון בניהול וחסכון הכסף.
כל העת הייתי עסוקה בלדבר על המודעות הגאוניות של הדסון שראיתי בטיים-אאוט, כגון הסטייק ששוחה בנהר רוטב פטריות ומעורר את בלוטות הריר באופן מיידי. פתחנו את השולחן בכוס מרלו ירדן בשבילו ו"סוויט בוסטון" - קוקטייל ירקרק ועטים למדי בהשארת מידורי-סוור עבורי. הוא שאל אותי מה אני לומדת, ואני עניתי בזמן שקשקשתי ברגליי המשולבות שאני בשנה הראשונה בלימודי קולנוע. מיד סיפר לי שגם הוא למד קולנוע, באונ' תל-אביב. אני השפלתי את מבטי כמי שכבר רגילה לשאלה שעתידה לבוא "אז איפה, גם בת"א?"
עיינו בתפריט המנות הראשונות ובחרנו בכמה מנות שנראו לנו מעניינות, בהמלצתה של המלצרית, גנה, שהיתה אמונה על סיפוק טעמינו האשי בתאוות הבשרים. פתחנו בלחם מגניב וטעים ללא שמרים עם חמאה מלוחה במיוחד, ואז גנה חזרה עם 3 צלחות בידה עמוסות בכל טוב.
טרטר טונה - זה הזכיר לי בחור שפעם יצאתי איתו.
טרטר טונה - עם אבוקדו ומחית וואסאבי-תפוחי עץ. הזכיר לי גבר נשכח שליקק לי פעם את גלגל העין במיטה.
המנה המגניבה להפליא הזו התהדרה ברוטב חמצמץ שהפך את הטונה לנימוחה בפה ומעקצקצת בלשון. תוספת האבוקדו נתנה למנה הזו נופח יפני משהו, שהזכיר סושי בלי האורז ובלי האצה. מעל ניצבה לה בגאווה קציפת וואסאבי ותפוחי עץ שאכן סקרנו אותי ואת הדייט שלי והתגלתה מאד תפוח-עצית ומעט וואסאבית. הטעם השונה והמשונה לא הלהיב אותי יתר על המידה (כלומר, היה טעים לאללה, אבל תשאירו את תפוחי-העץ שלי בגינה), אך בן זוגי לארוחה התלהב מאד וציין שזה מאד יוצא דופן ומוסיף קיק כל הקטע של תפוחי העץ.
שרימפס חמאה - נראה לי שיותר נחמד לו שם מאשר בים.
שרימפס בחמאה, שום ויין עם קולי פטרוזיליה. קולי נשמע ממש קול.
בן זוגי התגלה כהפך הגמור ממני בתחום פירות הים. בעוד אני מוכנה ללחך מולים, סרטנים וקלמרי במיוחד, השרימפס תמיד נתפש בעיני בעל המרקם הכי פחות מגניב - למרות שמעולם לא התנגדתי לכמה פיסות כפי שניתן לראות בתמונה. הדייט שלי מאידך, אמר שלא אוהב את שלל פירות הים פרט לשרימפס, אותו אוהב במיוחד. קולי פטרוזיליה, למי שתוהה, הוא שם מעודן למחית. גנה, המלצרית, אמרה שזה כמו הצליל באוזני אנשים כשאומרים להם שייטל וראמפ-סטייק. האמת שהיא צדקה. לא משנה כמה טבלתי והטבעתי את השרימפס למוות שנית, הרוטב לא הצליח להשתלט עליו. משסיימנו את הצלחת עברנו לשיטה הישראלית והגאונית בה לוקחים פיסת לחם וטובלים אותה בכל טוב. רק אז הורגש הרוטב באמת ואכן - היה נפלא, כפי שדייטי טען.
קרפצ'יו פילה - המנצח הגדול
כפרה-צ'יו
גם אני וגם הדייט לא יכולנו שלא להתמוגג אל מול המנה הנפלאה הזו. הרוטב שלה היה מדויק (אם כי לא מספיק ממנו לטענת הדייט), והיא בהחלט ניצבת בתור אחד הקרפצ'יויים המעולים שאכלתי בחיי. ליד ההדסון הקרפצ'יו-בר נראה חיוור, ובהחלט עומד ראש בראש מורם מול הקרפצ'יו של דיקסי שלא מפספס גם בטייק-אווייז. מנה ראשונה זו הוכתרה בעיני כמנת הפתיחה המושלמת לארוחה קרניבורית חסרת רחמים.
Enough foreplay - Let's get dirty
משסיימנו לסקר את מרבית מיטב שרשרת המזון היבשתית והימית החלטנו שהגיע הזמן להפסיק לשחק ב-1-2-3 דג מלוח, והחלטנו שהגיע הזמן להזכיר לעצמנו ארוחת שחיתות מהי. מתוך עיון בתפריט העיקריות והבשר נתקלנו בשאלות רבות שכלל לא נגעו למוסר (נפשי או ימי) והתפתח ויכוח קל על טיב המנות העיקריות. שנינו הסכמנו פה אחד על סטייק אנטריקוט 350 ג', אך באשר למנה השניה דעותינו היו חלוקות. בי התעורר עניין לריזוטו פירות ים בעוד הדייט חשב שיהיה חבל לפספס את מנת הדגל שאף היא מתנוססת במודעות הידועה גם בשמה "סלופי ג'ו". אחרי התערבותה של גנה בנושא, המליצה לנו ללכת על מנת "ים-יבשה", או בשמה המלא פילה בקר ופירות ים. גנה לא טעתה והצליחה למצוא את עמק השווה בינינו.
פילה בקר ופירות ים - באי הטמלה יש עצי בוקצ'וי
פילה בקר ופירות ים - הישרדות, איי הטמלה
המנה הזו הגיעה ברוטב ציר טבעי של פילה הבקר ופירות הים והתגלתה כנפלאה ויוצאת מגדר הרגיל. בשר הפילה היה נימוח ללא טיפת שומן אחת, כיאות וכראוי. תחילה לא הצלחנו להבין את מהות הטמלה. טמלה הוא בעצם סוג של מנת קמח תירס שמזכירה במראה פירה ובמרקם קוסקוס. לא כל כך הצלחנו להבין את טיב התוספת עד שנשנשנו אותה עם הבוקצ'וי, שהפכה את כל העסק למוצלח ממש. פירות הים, באופן מאכזב למדי הרגישו לא קשורים. המנה הזו היתה מושלמת עם קצת יותר בשר ובכלל-לא פירות-ים. מעבר לכך, מנה מהנה מאד. היה על הכיפאק.
אנטריקוט 350 ג' - הו כן, דבר אלי גסויות!
אנטריקוט 350 ג' - מלח גס עושה לי את זה
חסל סדר קשקשת ברשת. הגיע הזמן לדבר ברצינות. הוגש לנו סטייק נראה מראה של 350 ג' דק למדי ועם זאת הוכן ברמת מדיום בצורה מושלמת. על הצלחת נח לו ירק (ומי לעזאזל יכול להאמין בו כשיש לך בשר על הצלחת) ששחה ברוטב טריאקי. הסטייק היה נהדר, על אף שלטענת הדייט היה עליו יותר מדי פלפל. אני דווקא אהבתי את זה. הסטייק כנטורל, ללא תוספות של רטבים היה מעולה, והמפגש עם הטריאקי היה מעט מאכזב. בואו נשאיר את הטריאקי להתמוסס אל תוך כל המנות בטייק-אוואי של ג'פניקה, שמותיר אותן דביקות, בסדר? גם קיבלנו רטבי צ'ימצ'ורי ושמנת-חרדל שאותם הדייט לא ניסה, אבל אני ניסיתי בחדווה. לצערי, רוטב הצ'ימצ'ורי היה המחריד ביותר שטעמתי בחיי. הוא היה חריף מדי והשתלט על כל הטעם של הבשר. מאידך, רוטב השמנת-חרדל, שגם הגיע חם, הפך את הבשר לפונגי שכזה ואז כבר היתה לי חגיגה שלמה על הלשון. רוטב הצ'ימצ'ורי בעיני היה המכה הכי צורבת בארוחה - מזל שרוטב הוא בסך-הכל רוטב.
כתוספת קיבלנו הום פרייז. כאן דעתי עם דייטי היתה חלוקה - שנינו אמנם לא אהבנו את המנה, הוא בגלל התיבול המופרז (שבעיני היה אחלה) ואני בגלל תפוחי האדמה עצמם שהגיעו עם הקליפה ופגעו בטעם. אני בסה"כ מחפשת את מי שינצח את דיקסי בהכנת הום-פרייז, בינתיים אף אחד לא הצליח.
בזמן הזה גם הוגש לנו משקה הבית של ההדסון, היה ויכוח ארוך בינינו ובין גנה האם המשקה ורוד. הסברתי להם שהוא אדום - היה לו סוג של גוון שני, ואילו גנה אמרה שזה ורוד פוקסיה. מיד שלפתי את ציפורני שהכנתי מבעוד מועד ודחפתי אותן לפרצופה. "לא! זה ורוד פוקסיה!". אחרי המעשה הנ"ל היא הפסיקה להתווכח אתי. כנראה שיש לה עסק עם ממדרת ורודים בררנית. הקוקטייל היה, למען האמת, לא משהו בכלל. הוא היה לחלוטין קוקטייל כוסיות, אבל כנראה שכוסיות לא היו בשולחן.
"מאמי, נראה לי שאכלתי יותר מדי"
ניו יורק צ'יז קייק - ים של תותים בשתי עיני
שיכורה מבשר, בשלב זה הדייט שלי כבר נראה לי אחרת לגמרי. הוא התגלה כאינטליגנט ביותר, לא קמצן כלל (עוד מעט תראו את החשבון) ובכל מה שנוגע לפינוי מרחב בקיבתו (והוא איש גרום וצנום!) כלל לא מדובר בגבר עצלן. טרם ידעתי איך הערב יגמר אבל היה לי ברור שלא אתן לו לחמוק בקלות. בשלב זה כבר בקושי נשמתי, וידעתי שעוד כברת דרך ארוכה בפנינו - הקינוחים. נתנו לגנה לבחור עבורנו קינוחי הפתעה. בכלל, אחד מהדברים האהובים עלי במסעדה הן מנות הפתעה. קיבלנו לשולחן קרם ברולה מעוצב פרי סטייל על מצע קרפצ'יו אגסים שיכורים ועוגת גבינה עם תותים נוטפים. עוגת הגבינה היתה מורכבת מגבינת פילדלפיה הידועה באחוזי השומן הגבוהים והטובים. אני בשלב זה כבר לא יכולתי יותר להכניס כמעט דבר לקיבתי וכן הסתפקתי בתשיעית מעוגת הגבינה. הדייט לא התבלבל ובלע את כל השאר במחית עין. הוא ממש השתגע על העוגה ואמר ששווה לחזור להדסון רק בשבילה. אני מאמינה שגבינה צריכה להיות רק עם עגבניות ובצק ולכן לא השתגעתי עליה, אבל קרם הברולה היה מעולה ומהנה מאד גם בלי שטיח האגסים שהחזיק אותו שפוי.
הודעתי לדייט שאני כבר לא יכולה לאכול יותר, שלא לדבר על ללכת או לנשום והחלטנו להזמין חשבון. משהגיע החשבון חשכו עיני הסטודנטיאליות. הדייט אמר שזה בסדר לגמרי, בכל מקרה ערוץ 10 מממנים את העסק.
חזרנו לרכב והדייט התחיל להתלונן שהוא עדיין רעב. הוא היה משוכנע שאני אוכל רק חסה ואשאיר את כל השאר לו, ולא תיאר לעצמו שאני מסוגלת לאכול כמו מקסיקני בתחרות אכילת בוריטוס. הגענו חזרה לככר רבין ועמדתי לעזוב את הרכב. רציתי מאד לנשק אותו, אבל כבר התחלתי להעלות גיהוקים בארומת פרה. נפרדתי ממנו לשלום והוא אמר שהוא מאד נהנה אבל הוא לא חושב שזב יעבוד בינינו כי הוא נשוי ולי יש חבר.
עליתי לביתו של בן-זוגי זה 3 שנים. הוא שאל אותי איך היה הדייט, אמרתי לו שהיה חלומי למרות שהוא לא רוצה לצאת אתי שנית. בן-זוגי התמלא בכעס רב כשראה שחזרתי רק עם קבלה ביד, ואמר לי שהוא מאד פגוע. מה לעזאזל חשבתי לעצמי כשלא הבאתי לו שאריות בטייק-אוואי.
לחוויות דייטי המופלא אתם מוזמנים להקליק כאן: מיומנו של פסיכופת מתורבת - טמיר כהן.
מסעדת הדסון, הברזל 27, רמת החי"ל, החלק העליז של בני-ברק.
אליפות המסעדות, יום חמישי ב-21:00, ערוץ 10.
(נ.ב. אשתו של טמיר מתבקשת לא לרדוף אחרי עם מקל, אני רצה לאט.)
Edited: אפריל 27, 2009
טוויטר
