Design by Techdesigns.co.uk.

באמת סליחה שאני נקבה

בערב פסח השנה לקחו אותי למסיבה של אוהדי הפועל במינוס 1. מסתבר שמדי רביעי במקום האפלולי הזה מסתתרת לה חגיגה מטריפת חושים ומהממת של אוהדי כדורגל חסרי מעצורים על עודף אלכוהול ועו"ד ארי שמאי סקסי אחד על הבר.  אני חייבת להודות שיותר מכך אינני מבינה בכדורגל. אוקי, אני גם יודעת שיש שער וקרן ודיוויד בקהאם לוהט. יתרה מכך, אני לא מאמינה במשפט "כשאני משחק פרו-אבולושן את סותמת את הפה שלך", אלא במשפט "כשאני משחק פרו-אבולושן את מרכינה את הראש ועדיף שזה יהיה סמוך לפלג גופי התחתון." רגע, פרו-אבולושן זה כדורגל, כן?

אניוואי, יס בימים אלה מפרסמים את הממיר החדש שלהם, YES MaxHD, באמצעות קמפיין מגניב שעוסק בהתנצלויות של שופטים למשחקי עבר ומטילים את האשמה בכך שלא היתה להם האפשרות לצפות במשחקים הללו ב-HD. האמת היא, שאני בסך הכל אשה, וזה לא אומר לי שום דבר. לכן, אני פונה בפניה נרגשת אל יס שיארגנו התנצלויות קצת יותר קונקרטיות לבנות מיני, למשל:

- התנצלות על מגישות טלויזיה שונות ומשונות, שעד עתה בטלויזיה רגילה נראו רזות וגרמו לי להרגיש חרא עם עצמי.

- בהמשך להנ"ל, התנצלות על זה שכשנינט ניצחה בכוכב נולד עוד לא היה HD, על כל צמיגוגיה ונמשושיה. (למען האמת היה, אבל מערכת עריכה לפורמט HD בזמנו עלתה פי 5 יותר מהתואר שלי, שאוכל את המפונקים מהבינתחומי בלי מלח.)

- התנצלות על כך שאת "שורדות בבית" כן אאלץ לראות ב-HD ביום מן הימים. לעזאזל, התנצלות על כך שאאלץ לראות את התכנית הזאת ביום מן הימים ב-HD או מפוקסל!

- התנצלות על כך שהקלטת הכחולה (או ליתר דיוק הירוקה) של פריס מעולם לא שודרה ב-HD בארץ. חייבת ללמוד כמה מובז ממנה (ועם כל הכסף שיש לה ב-רור שהקלטת צולמה בפורמט HD).

- התנצלות על כך שאת ערוץ הקניות ככל הנראה לא אזכה לראות ב-HD, פשוט נורא חשוב לי לראות בבירור את המטאטא-הרובוטי-שיבריק-לי-את-הבית-שקר-כלשהו לפני שאני רוכשת אותו.

- התנצלות על כך שאת דני הוליווד בשנות ה-60 נאלצנו לראות בטלויזיה רגילה ואילו את שנות ה-80 ב-HD, כי גם ככה כל הקטע הזה עם קפיצות בזמן טימטם אותי.

- התנצלות על כך שעם HD ניווכח לגלות עד כמה רוב משתתפי תוכניות הריאליטי לא עוברים מסך.

- התנצלות על כך שעד היום הטיפים של אודטה לא היו מספיק ברורים ללא HD, על אף הקלוז-אפים. היי, בזכותה למדתי שלכבס סוודר בתוך ציפית של כרית מונע את הריסתו ואיך כדאי לנעוץ מזלג בעגבניות שרי.

- התנצלות על כך ש-HD לא ניתן לשים בכיס וללכת לעשות אתו סיבוב שוויצים.

- התנצלות על כך שעדיין אין קמפיין ל-YES MaxHD עבור ערוץ E! (כי בואו נודה בזה בנות, אין באמת שום דבר מעניין בטלויזיה עבורנו מלבד הערוץ הזה).

מוכנה להצטלם לקמפיין של YES HD לערוץ E! בתנאי שהאולפן יהיה ורוד לחלוטין

מוכנה להצטלם לקמפיין של YES MaxHD לערוץ E! בתנאי שהאולפן יהיה ורוד לחלוטין. צילום מסך מתוך הקמפיין החדש של YES לממיר MaxHD.

Edited: יוני 30, 2009

48 דברים שלמדתי ב-48 שעות

משחלף שבוע מסיום פרויקט 48 שעות סיימתי לעכל את מה שעבר עלי באחד מהיומיים המטורפים שחוויתי בחיי.  למי שלא יודע, פרויקט 48 שעות הוא תחרות בינלאומית בה מתאגדים לצוותים ועל כל צוות לעשות סרט תוך 48 שעות - כתיבת תסריט, צילום הסרט, עריכה והגשה. את הפרויקט תחילה התעתדתי לעשות עם חברים מהלימודים, אבל מאחר שהתמהמהנו על שם קבוצה איחרנו את מועד ההרשמה. אי לכך, הצטרפתי לצוות של חברתי הטובה אליזרין - צוות זרוב. במהלך 48 השורות הבאות יתכן ותלמדו למה כדאי או לא כדאי לכם להשתתף בפרויקט הנ"ל בשנה הבאה:

1. פרויקט 48 שעות מהווה עילה מצויינת לפיטורין. במהלך 48 השעות הללו איבדתי את העבודה שלי.  (זה בסדר, נו הארם דאן)

בהזנקה - ורודות, חייכניות ועירניות.

בהזנקה - ורודות, חייכניות ועירניות.

2. המורה שלי לעריכה, הקטור, מפרגן לי לאללה וחושב שאני עורכת תותחית. בכך הוא קנה אותי, ושנה הבאה אני ממשיכה ללמוד אצלו פוסט. האמת, טרם החלטתי אם זו הסיבה או שמא החגורה הורודה שלו שהוא מסרב להחליף איתי בעד פרט ורוד אחר. אם אשאר בקרבתו ואמשיך לנדנד לו בטוח אזכה בסוף לקבל אותה. הקטור, בחייך, זה כולה ברטר לחגורה, לא החלפת נדרים בחופה!

3.  קבעון מחשבתי מבחינה יצירתית עשוי להוליד סרט גרוע מאד. כמפיקה בחרתי לשמור על ראש קטן מבחינת התוכן ולתת לחבר'ה האחרים את השרביט על היצירתיות. בתוצר המוגמר (שהשתנה ללא הרף) הדיאלוגים היו שנונים. כל השאר פחות. מזל שהיה לנו עורך תותח (דן קשאני, א.ק.א איש השקית)

4.  אנשים שצעירים ממך ב-3 שנים אבל מנטלית מבוגרים ממך ב-50 יגרמו לך לרצות לדקור מישהו. תעשה איתם קולנוע רק אם הם צעירים ממך מנטלית ב-20 שנה ביחס לגיל הכרונולוגי שלך, ונמצאים בגיל המנטלי שלך. כלומר, גיל הנזלת המידלדלת.

5. כשאתה מקים תאורה של 7 נורות (משהו באיזור 10 קילו-ואט) במשך 7 שעות אל תתפלא שחם לך.

6. קשה לשלוט על ניצבים בנחמדות. צריך להיות כלבה, להטיל עליהם מרות ואימה, למרות שרוב הניצבים שגייסנו היו מקסימים ומדהימים וקשובים.

7. I get by with a little help from my friends. מעגל החברים שלי בהחלט הועיל לנו המון בלהוציא את הסרט הזה לפועל. תודה לבועז רימר, שמעון ראיצ'יק ורן גרינפלד שבאו ונתנו אחלה עבודה במשחק. לארתור מירוזיאן, ליאור בורלא ושירי כפתור שבאו בכוונה לעזור וניכוו ע"י סנוביות; אל תדאגו, זכיתם לקרדיט בסרט!

8. חמישה רדבולים ליום אכן מותירים אדם ער לזמן רב.

9. אוכל זה לא באמת דבר נחוץ, אפשר גם לחיות על אדרנלין.

10. במהלך התעסקות עם טופסולוגיה הייתי צריכה להחתים כל אחד ממשתתפי הסרט - אם ברמת הקאסט או ברמת הצוות, על טופס שמשחרר את החותם מכל זכות או דרישה כל שהיא כלפי הסרט. לחזור 50 פעמים על המשפט "הטופס שאתה עומד לחתום עליו, משמעותו שאין לך שום זכויות כלפי הסרט, לא תוכל לדרוש תשלום בעבור השתתפות בו ובמידה של פציעה לא תהיה לך שום דרישה כספית בעדה." גרם לי להתפלא איך למען השם אני חתמתי על הטופס הזה. שלושה אנשים דרשו לקרוא את המסמך עליו עמדו לחתום, אחת סירבה ולבסוף לא השתתפה בסרט.

11. אפרופו סירוב, מאחר ומדובר בצוות חברים קרוב, להבא מומלץ להשכיל שלא לדחוק לפינה אדם רק כדי שיסכים לבצע דבר מה. כמה חבר'ה נפלו עליה בנסיון לשכנע אותה לחתום לחתום לחתום בשיטות מכירה שלא יביישו חברת כבלים/סלולאר/פיננסים אכזרית. מיותר לציין שהסיפור הסתיים בדמעות והרבה רגשות מעורבים.

12. ספינינג זו דרך נפלאה להוציא אגרסיות ויאוש. ניצלתי שעות מתות לספינינג וקללות.

13. ע. הפקה זה דבר חשוב לבל יתואר. בן אשחר, עוזר ההפקה המאולתר שלי ליום הצילומים הראשון, עשה עבודה מדהימה. הרצתי ורוצצתי אותו ממקום למקום והוא לא התלונן אפילו פעם אחת. שאפו.

14. מפיקה שצריכה להתמודד עם ילדה בת 17, שלא תתפלא שהילדה שונאת אותה לפחות כמו את אימא שלה (במיוחד כשהמפיקה אומרת לה שבלי אישור מאימא היא לא יכולה להצטלם.)

15. שינה היא דבר מיותר. אפשר לחיות  על אדרנלין.

16. בכל בניין בתל-אביב יש את השכן הדפוק, המרושע, המשוגע והמטומטם שהורס לכולם את החיים. בבניין בו גדלתי היה את ברקוביץ' מקומה ראשונה שהיה צועק עלי ועל אחיי בילדותינו והטיל בנו אימה עד כדי כך שלמדתי שאת דלת הכניסה אף פעם לא משאירים פתוחה ובחצר האחורית לא ניתן לשחק. בגיל ההתבגרות לימד אותי כי אין להתמזמז בכניסה לבניין, זה יעלה לי בשפריץ של מים, ולא בשפריץ רצוי אחר. בבניין בו צילמנו היה מדובר באשה מזדקנת בת 50 ומשהו לערך, מרוקאית עם ציצים נפולים שמגיעים לברכיים ויכולות התנסחות של חציל בשק תפוחי אדמה (וואו, זו המטאפורה הכי גזענית שהצלחתי להגות בחיי, וזה כולה ירקות). לה ולבעלה דוד, כל-כך כאב שקיבלנו את האישור לצלם במקלט של הבניין שהם עשו ככל יכולתם כדי להרוס לנו את הסט. ציצי-נפול שפכה עלינו מים במטרה שנתחשמל למוות, דוד ירד במדרגות והחליק על המים, החל לדמם וסרב לעזוב את הסט עד שוידא שכל אחד מאיתנו הודבק באיידס. ציצי-נפול איימה עלי ברצח, והגנים המזרחיים המזעריים מאד מאד מאד שלי (צאצאית של יוסף קארו וזה) החלו לזלוג עד כדי סינון "יו וואנט אה פיס אוף מי, ביץ'?", דוד שמר על שתיקה מופתית בכל פעם שהיה אקשן והתחיל לצרוח "יאללה יאללה יאללה עופו לי מהבניין" לאחר עשר שניות. אף אחד בצוות לא השכיל להבין שאם היינו פשוט מציעים להם להשתתף בסרט ככל הנראה הם היו סותמים את הפה. ניחא, הם בכל מקרה לא עוברים מסך.

17. על סט חשוב לעבוד עם אנשים טובים, שמבינים שלפעמים צריך לוותר קצת על האגו לרווחת כולם. למזלנו היו לנו כמה חבר'ה כאלה שנשארו מאחורי הקלעים (למשל, ענת וגיאר, שעזרה עם פרופס, הפקה וניהול הסט)  שיודעים איך כדאי וצריך להתנהל על סט. לא שוכחים אתכם, ומפגרנים המון.

18. "אני רוצה למות" הוא לא משפט גס, סיננתי אותו כל 5 דקות לערך.

19. כל הציוד היקר שבעולם, וכל הצוות המוכשר שבעולם לא יגרמו לסרט שלך בהכרח להיראות יותר טוב. נכון, הפריימים שלך אולי יראו מדויקים, התאורה שלך תיראה טבעית, לא יהיו לך דרופים בסאונד, אבל זה לא יעשה אותך פחות דיק-הד, וירגישו את זה בתוצר המוגמר.

20. המיטה של אחד הבמאים יותר נוחה מהמיטה שלי. 3 שעות שינה בין רביעי לחמישי חשפו זאת בפני.

21. חלק מהצוות שעבדנו איתו היה כל-כך אליסטיסטי, שהם אפילו לא הסריחו מזיעה אחרי הצילומים. חבל, זה סקסי לאללה. עכשיו הם גם אליטיסטיים וגם א-מיניים בעיני.

22. להתברבר 3 שעות וחצי על כך שחומרי הגלם שצולמו אמש ממש ממש גרועים, זה ממש ממש בזבוז זמן. סתמו את הפה, ובואו נמשיך לצלם.

23. לפרוש באמצע, ותבוסתנות ככלל, גורמים לי להרגיש כאילו אני גידלתי ביצים בעוד החבר'ה שפרשו גידלו פות. טיפ לעתיד: בגישה כזו, אל תתפלאו שמזיינים אתכם.

24. כשאת גם מפיקה, גם מצלמת וגם מביימת שחקנים שעושים כמיטב יכולתם להרוס לך את המשך צילומי הסרט, אל תתפלאי אם הסצנה יורדת מהעריכה. עדיף כך.

25. קשרים בתעשיה זה דבר נפלא. הודות לדורון צברי (במאי "מחוברות", התוכנית בה אליזרין משתתפת) התארגנו בשעה 23:00 על לוקיישן חדש אחרי שהלוקיישן הקודם נפל (שוב, צוות שפרש שעשה כמיטב יכולתו להרוס לנו את המשך צילומי הסרט), באולפני אדיט.

26. אולפני אדיט הם מקום מ-ד-ה-י-ם. אני רוצה לעבוד שם. רוצה רוצה רוצה. אוי אלוהים, אני כל-כך רוצה. מצידי שיתנו לי לנקות רצפות, משם הדרך לדיגיטציה, עריכה והשתלטות על העולם בטוח לא ארוכה.

סוג של פטיש

סוג של פטיש

27. רחוב לבונטין זה לא רחוב ברזילי.

28. כשאני עוטה לראשי מסכת ארנב ענקית אני כוסית הרבה יותר.

29. אם אין משפחתי לי, מי לי. ב-2 לפנות בוקר של ליל חמישי, עת התיישבנו לערוך את החומרים שצולמו עד כה, אימא שלי הרימה אלי טלפון בהול להגיע לאיכילוב. אבי חטף התקף אסטמה חמור ונאלצתי לבלות איתו את כל הלילה במסדרון מעופש בפנימית כ' (כושלאמא). אבא שלי, בניגוד לשאר המשפחה, הבין את המצב בו הייתי נתונה והחליף אתי - אני ישנתי במיטת החולה ואבי על הכורסא הלא נוחה.

30. האחיות והאחים של איכילוב בחדר המיון הם אנשים לא אדיבים. כשהגעתי לחדר המיון עוד הייתי בפאזת המפיקה. אבא שלי ביקש כוס מים, ואף אחד לא טרח להגיש לו אחת במשך 10 דקות כי כוווווולם היו עסוקים בלשבת בפייסבוק ולהביט בתמונות של איזו אחת שהשריצה לא מזמן ילד. רק אחרי שצרחתי עליהם שפייסבוק זה נורא נחמד, אבל יש להם עבודה לעשות, טרחו להחיש מים לאבי המשתנק.

31. האחיות והאחים של איכילוב בפנימית כושלאמא גם לא נחמדים. כשהתעוררתי בבוקר יום ו' וידעתי שתוך שעה וחצי עלי לחזור לסט לצילום הסצנה האחרונה, וגיליתי שאין בכוונתו של אף אחד להגיע לבית החולים להחליף אותי, הגיעה התמוטטות העצבים. יש לי סצנת סיום לכתוב, לא עישנתי סיגריה קרוב ל-6 שעות ובאופן כללי הייתי מאד מאד עייפה (בתחילת אותו השבוע הכרתי בחור מהמם שהדיר שינה מעיני מידי לילה). כשהתחלתי לצרוח ולבכות על אימא שלי בטלפון ובאופן כללי על כל אדם שהיה ברדיוס ה-10 מטרים שלי, האחיות הפטירו שכנראה איני מבינה שאבי הוא זה שמאושפז, ולא אני. אבא שלי ציווה עלי להסתגר בשירותים ולעשות שאכטה לפני שאשתגע. אחרי שעישנתי סיגריה ונרגעתי כתבתי את סצנת הסיום הכי מגניבה בעולם.

32. איכילוב זה חור חור חור חור. עד שהבנתי איך יוצאים משם, הספקתי לעשן עוד 5 סיגריות.

33. הבית של זרוב מטונף כמו שלי. זה גרם לי להרגיש קצת יותר טוב.

34. ללבוש את אותם בגדים במשך יומיים, ספוגי זיעה ומחלות, זה לא כ-ז-ה נורא.

מביימת ניצבים

מביימת ניצבים

35. לפעמים לוקיישנים מדהימים נמצאים ממש מולך. מול הבית של זרוב בר"ג יש גבעה מגניבה, טיפסנו עליה והצילומים שם יצאו סופניים.

36. ספאנקים בטוסיק זה כיף, אבל את זה ידעתי גם לפני. תודה לך ניצב יקר!

37. טמבור יכול לשמש כאחלה פרופס לדם, במיוחד אם הדם ורוד. סצנת הסיום למעשה כללה את הוצאתה להורג של זרוב, באמצעות סקילה. סקילה זה נפלא. לה לה לה.

38. פרויקט 48 שעות בקיץ יכול לגרום לסרטן העור. חבל שחתמתי על מסמך שמשולל ממני כל אפשרות לתבוע ממישהו כסף.

39. לעצור ולנוח זה דבר נפלא. אחרי שסיימנו לצלם את הסצנה האחרונה קפצתי למאראבו, שם זכיתי לארוחה מפנקת על חשבון ערוץ 10.

40. עריכה זה דבר נורא. כל בישי-המזל בעולם יקרו לך בזמן העריכה. הדיגיטציה תמיד מתעכבת, הרינדור לוקח שנים, והאקספורט - הו האקספורט! המחשב תמיד יקרוס באמצע, זה יקח הרבה זמן וזה יגרום לך למרוט את כל שערות ראשך גם אם אתה לא סובל מטריכוטילומניה.

41. ביום ששי אחה"צ כבישי תל-אביב פתוחים. כל הפרובינציה סיימה לחפש חניה לשווא בתל-אביב, לעבור באור אדום בכל צומת אפשרי וללכת לאט בשינקין, מה שאפשר לנו להגיע לסינמטק בזריזות.

איזו התרגשות!

42. השנה לא זכיתי להינות מהרגע בו אני יושבת בחוץ אחרי ההגשה של הסרט ולהסתכל במפגרים כמוני שועטים בריצה לעבר תיבת ההגשה. מילא, אולי בשנה הבאה.

43. אם לא ישנת זמן רב, סביר להניח שתיתקל בחפצים. יש לי שטף דם בשלל צבעי הקשת כדי להזכיר לי שספות זה כואב.

44. בסינמטק יש בעית אוחצ'יזם קשה. רציתי לצלם את כל הטפסים של הפרויקט כדי שישאר לנו עותק מהכל, כשניגשתי למודיעין ישבה שם אחת היסטרית שהתעצבנה מזה ששואלים אותה כל הזמן שאלות. זרוב ואני עמדנו כעלמות חן חמודות והמתנו בסבלנות שיתפנה אלינו. כששם לב לקיומנו שאל בעצבים "מה אתן רוצות?!", הסברתי לו שלהיות אדיב לא יהרוג אותו וארשת פניו השתנתה מעט, כאילו הבין שהוא אכן מתנהג בצורה לא הולמת - בין אם כעובד של הסינמטק, או כבן-אדם באופן כללי. שאלתי אותו אם יש מכונת צילום בסינמטק, הוא אמר שהוא לא יודע ושנלך לשאול את אחראי המשמרת שיושב במזנון ואוכל פסטה. אף אחד לא אכל פסטה במזנון. האוחצ'ה פשוט שיקרה בלי להניד עפעף. איזה בת זונה אוכלת בתחת.

45. הסינמטק זה חרא בכל מקרה, אין להם פופקורן. מה זה השטויות האלה. אליטיזם אעלק.

46. גילה אלמגור אשה קטנה, אך מרשימה במציאות. מה היא עשתה בסגירת הפרויקט 48 שעות? אינני יודעת.

47. אחרי ההגשה ישבנו ברכב של מעיין וצפינו בסרט. דור היה מאוכזב מאד ואילו אני הייתי מאושרת עד הגג. התוצר המוגמר של עבודה מוטרפת של 48 שעות היה מופלא בעיני. אילו היה מדובר בתוצר מוגמר של 48 ימים, או אפילו 5 ימים - סביר להניח שהייתי מאוכזבת. יצא לנו סרט קליל, מצחיק, סקסי ו-ורוד במיוחד.

48. זו היתה אחת החוויות המדהימות בחיי. לא אשכח אותה בחיים. היה לי צוות מדהים לעבודה. כל אחד מצוות הגרעין - דור, זרוב ודן, הוא אדם רגיש ואינטליגנט ויצירתי. לא הייתי מחליפה את הצוות הזה בעד שום דבר בעולם. כל אחד נתן את הנשמה ו-200% מהאנרגיות שלו. היה לנו כיף מאד לעשות את הסרט הזה, והדבר ניכר בתוצר הסופי.

את אחורי הקלעים של הפרויקט הזה סביר להניח שתזכו לראות ב"מחוברות" בעוד זמן מה בהוט3, תזכו לגלות איך אנשים יפים מצליחים להתכער תוך 48 שעות של חוסר שינה, חוסר אוכל וחוסר מין.

את ההקרנה של הסרט שלנו, "הצינוק", יהיה ניתן לראות באתר "מאקו" החל מתחילת יולי וביום ד', ה-8.7 ב-20:00 בסינמטק תל-אביב. העלות 25 שקלים בלבד. אנחנו נהיה הסרט הרביעי שמוקרן. תבואו, יהיה ורוד.

Edited: יוני 25, 2009

Feed me, @channel10

סבתא שלי אומרת שעליתי קילו או שניים. סבתא שלי הפולניה שמה לב לדקויות היטב. כל פעם שאני אכתוב על אוכל בבלוג שלי סבתא שלי תוזכר, למען כולם יראו ויראו מי מעודד אצלי את הפרעות האכילה. אילו סבתא שלי יודעת שביום ו' האחרון אכלתי כ-7 מנות אוכל (!) בשעה וחצי בודאי היתה מתפלצת וכורתת לי את האגודלים - כי בלי אגודלים אי אפשר להחזיק מזלג, צ'ופס או סתם לאכול כמו בהמה עם הידיים. בהזדמנות זו אבקש מסבתי היקרה שאינה יודעת למעשה מהו מחשב שלא תכרות את אגודליי החמדמדים שכן בלי אגודלים ככל הנראה לא אמצא חתן עשיר.

אפרופו חתן עשיר, במידה ואמצא כזה אין ספק שאבקש ממנו לקחת אותי לסיבוב נוסף ב"מאראבו" בה סעדתי ביום ו' האחרון. במסגרת התכנית "אליפות המסעדות" של ערוץ 10  נשלחו 8 בלוגרים מובילים, או סתם גרגרנים, לחוויה קולינרית במסעדת השף שמתחרה בגמר של התכנית מול השף טוד אינגליש (שחוץ מהמבטא לא כל-כך הבנתי אם הם הוא וסטפן יודעים להשתמש באוצר מלים שלא כולל קללות).

המסעדה ממוקמת באיזור הבורסה ברמת-גן (חו"ל), ז'בוטינסקי בואכה אבא-הלל סילבר, אולי השכירות זולה, אולי הויי-פיי מביא לשם ברוקרים עצבניים שתוקעים אחד לשני זנבות שרימפס בעיניים כשניירות הערך שלהם מאבדים את ערכם, אני לא יודעת. בכל מקרה האופניים שלי לא מגיעים לשם, וגם אם כן בוודאי בדרך הייתי זוכה בפנצ'ר ואין לי כסף לא לתקן פנצ'ר ולא לשלם על ארוחת שף (חתן עשיר עם רכב, רמז רמז).

חשוב לציין שהגעתי לארוחה הזו אחרי עבודה מטורפת על פרוייקט 48 שעות ביחד עם אליזרין (צוות זרוב), שלא כללה את מיטב הבופה ואחרי כמה עשבי תיבול הישר מהארון של החקלאי התל-אביבי, כך שמאד סביר שנהניתי הרבה הרבה הרבה הרבה יותר משאר הבלוגרים שחלקו איתי את הבר.  השף, ברנש בשם יואב בר, הוא אדם חביב ונעים הליכות שהרכיב תפריט מופלא שבחלקו אף הצליח להפתיע בטעמים שלא יכולתי להעלות על דעתי שישתלבו זה בזה היטב (טרם החלטתי אם היה זה המאנצ'יז או יואב, כך או כך אחד מהם צריך לעשות לי ילד.)

אכלתי קרפציו שייטל ננסי על חשבון @channel10 ועכשיו אני אוכלת פטה כבד עם קרמל. השף אומר שאני לא טוחנת אוכל בקול רם. יאי!

אכלתי קרפצ'יו שייטל ננסי על חשבון @channel10 ועכשיו אני אוכלת פטה כבד עם קרמל. השף אומר שאני לא טוחנת אוכל בקול רם. יאי!

איתי צמיר (מנהל האינטראקטיב של ערוץ 10, הידוע גם בכינויו "זה עם הידיים הגדולות") הודיע לנו טרם פתיחת עונת הבליסה שבזמן הארוחות ניתן לעשות לייב טוויטינג אם מתחשק לנו, ואני הייתי מאד מוטרדת עקב העובדה שאין מסובים בשעת הסעודה, שלא לומר מטוויטים. למרות הכל, אני נותרת בהמה חסרת נימוסין, במיוחד אחרי שלא ישנתי קרוב לשבוע ולכן זה לא הפריע לי למרוח את ידיי השמנוניות מפטה כבד עוף עם בצלים מקורמלים אול-אובר המיני-לפטופ הסופר מדליק של אודי לוי  (המקלדת ממש קטנה, אני מקווה בשבילו שהידיים שלו לא גדולות כמו הידיים של איתי).

לידי ישבה בחורינה עלמת חן, שמה קורל, צעירה מבריקה עם בלוג כל-כך פופולרי (5000 יוניקים ליום, יה-בה-יה!) שגרם לנו להרגיש כמו נובים מוחלטים לידה. קורל התקשתה לתפקד עם המנות שרובן היו בשריות, בעיקר פירות הים והחלקים הפנימיים למיניהם של חיות המשק. ניסיתי לשכנע אותה שזה בסדר לאכול את השקצים והפנימיים, שכן אם היינו חיים בעולם משולל ערכים וחוקים ככל הנראה מדי ערב היינו סועדים תינוק אדם בזיגוג ליקר קפה וטריאקי. לפני שאמנסטי עוצרים אותי וכולאים אותי בצינוק עד יומי האחרון חשוב לציין שנית - כשנאמר הדבר לא ישנתי קרוב לשבוע ימים.  וכן, עדיף לצלות את התינוק על הגריל. מדיום רייר. בבקשה.

מסבירה לקורל על קניבליזם ויוצאת מפגריזם

מסבירה לקורל על קניבליזם ויוצאת מפגריזם

על כל פנים, לפני שאתם מתחילים לרייר על בשר תינוק רך בן חודשיים עד ששה חודשים, אחזור לבשרים שהם כן רלוונטיים למאכל:

המנה השלישית שהוגשה לנו היתה פסטה פפרדלה עם טחינה, גרגרי חומוס, אריסה, לימון כבוש, פרמזן ושרימפס. לפני שאתם מזדעקים בקולות "וואט דה פאק וואט דה פאק וואט דה פאק", אני מודיעה שניתן לנשום לרווחה: המנה הזו היא בתבתבתבתבתבתבתבתבת זונה ברמות שלא ניתן לתאר בכלל. החיבור הערבי עם האגן הים תיכוני יצר מנה נפלאה, נימוחה, מרעננת ומפתיעה, וכן, יואב בר יכול לומר לעצמו בשקט על השידוך בין הערבי לאגן: שרימפסי, ילד שלי מושלם.

איכשהו תמיד בשלב הזה של הארוחה אני מוצאת את עצמי תוהה עם הקו הדק שבין קולניריות מופרעת ובין גסויות שלא אמורות לצאת מחדר המיטות, או במילים אחרות: סינטה מיושנת עם טורטליני במילוי ספריבס טלה. Need I say more?

מנה נוספת שהוגשה לנו היתה מנת חלומות בעיני - ניוקי כמהין (!). כמהין ידוע באיכותו הקולינרית וכך גם הורגש במנה הנפלאה הזו. הניוקי היה רך במידה הנכונה, הרוטב (שמנת ופטריות) ישב נהדר, ואני כבר כל-כך רטטתי מהנאה שיצאתי לסיבוב נוסף של עשבי תיבול. ש-ל-א י-ג-מ-ר ל-ע-ו-ל-ם!

המנה האחרונה היתה מנה שבוודאי האקס שלי, צחי, כפרה עליו, היה ככל הנראה חווה אורגזמה קטנה וחביבה ממנה - עוגת גבינת עזים עם שרבה אבטיח ופלחי פירות הדר. היה יאמי יאמי יאמי איי גאט לאב אין מיי טאמי לגמרי.  מאד נהניתי ממנה, אם כי לא כל כך הבנתי את פשר פלחי פירות ההדר.

על חלק מן המנות שקראתם עליהן כאן תוכלו לרייר ביום ד' הקרוב בשעה 21:00 בגמר של "אליפות המסעדות" - מסעדת מאראבו מול טוד אינגליש. עד אז, תריירו על צוות הבלוגרים של ערוץ 10:

אני שואלת את יואב השף מה דעתו על קרב חומוס ופרמזן בביקיני, הוא כבר לא בטוח איך לאכול אותי.

אני שואלת את יואב השף מה דעתו על קרב חומוס ופרמזן בביקיני, הוא כבר לא בטוח איך לאכול אותי.

Edited: יוני 22, 2009

בחיים יש ארבעה דברים חשובים: אלוהים, כסף, הצלחה וכוס. אמנות זה דבר משני.

אתמול קראתי את היומן האשי שלי מ-3 שנים האחרונות, כל הדברים שיושבים לי בלב ולא מגיעים לעיני הקוראים התנקזו לשם. בעיקר הייתי כותבת על האקס שלי ועל הטריכוטילומניה. לכאן או לכאן, אפשר לסכם את כל הדברים שכתבתי על לבי ב"מטומטמת, מטומטמת, מטומטמת."

יכול להיות שאני באמת מטומטמת - חודש וחצי שאני לבד ואני מרגישה כאילו הפסדתי עולם שלם. כאילו ישנתי באיזו קונכיה משנת 2006 והתעוררתי לעולם שהוא לא כל-כך שונה מבעבר, אבל בעיקר יותר דוחה. בחודש וחצי האחרונים למדתי דברים על החיים כמו שלא למדתי ב-3 שנים האחרונות. החיים שלי השתנו מהקצה אל הקצה, בזמן שאני נוצרת בלבי את הכאב על האיש הדו-פרצופי אתו ביליתי בשנים האחרונות, אני מאגדת את הכלים שרכשתי במהלך חיי כדי לשרוד. אני מגיעה לנקודה המטופשת הזו בה עלי להבין מה אני עושה עם חיי ואיך אני בונה אותם בצורה כזו שאדע לשלב בין הסיפוק האשי להצלחה חברתית. אני לא רואה את עצמי בתור האשה שיושבת בגיל 35 בעבודת  המשרד החלקית משמונה בבוקר כדי לרוץ ב-13:00 לאסוף את הילד מהגן, משתינה איזה 2000 שקלים מחורבנים בחודש לכלכלת הבית. היו פעמים שדמיינתי את עצמי מפרפרת למוות מאובר-דוז בגיל יחסית צעיר, אבל לא סביר שזה יקרה. סמים קשים מפחידים אותי. אני רואה את עצמי ככל פולניה טובה מוצאת גבר עשיר שיתן לי את הספייס שלי לעשות את האמנות שלי ולהפוך את הילד הפוטנציאלי שלי לילד הכי מגניב בעולם. פנטזיה לחוד ומציאות לחוד. אני חיה בהרבה סרטים, אבל שם אני עדיין לא.

האקס שלי חושב שהבעיה שלי היא שאין לי תכנית מסודרת לחיים. הוא לא משכיל להבין שהעובדה שהתכנית שלי לחיים מאד מבולגנת אולי, אבל היא טומנת בחובה אספקטים שהם לאו-דווקא חומרניים כמו אצלו. (צ'ק ליסט: קריירה מצליחה + ביטוח מנהלים 35,000 שקל, רכב עם חלונות כהים, בית גדול עם נוף פנורמי, אשה בורגנית עם שלושה כרטיסי אשראי, מנקה עם אשרה ועיניים מלוכסנות, כמה ילדים שמתרוצצים בחצר - אבל לא סביבו, לאמץ כלב ולקרוא לו בוקי - שיהיה לילדים עם מי לשחק, הרבה כסף, הרבה הרבה כסף, הרבה הרבה הרבה כסף מטונף, משבר גיל העמידה, להסניף קוקאין מפטמות של זונות, בוקי מתפגר ונוסעים לקבור אותו באפולוניה, להחליף את הג'יפ הגדול לפורשה קטנה ואדומה, לעזוב את האשה לטובת צעירה בת 22, להביא אותה לארוחת ערב משפחתית וכמעט לדקור את הבן הבכור כשהוא מפלרטט אתה, להזדקן בשיבה טובה, פנסיה שמנה, לצייר ציורי שמן של פירות בקערה, לפנק את הגרושה ביאכטה על חשבון רגשות האשם, למצוא חלקת קבר שווה לכל המשפחה, להוריש את הכסף המטונף לילדים המתרוצצים-לא-סביבו-שהגרושה-הבורגנית-חינכה-להצלחה-כלכלית-בלתי-מתפשרת, לשבת על כס מלכים בגן-עדן בעירום עם רגליים פשוקות ולאכול מלא ענבים וסטייק אנטריקוט.)

אני יכולה להבין למה השיר הזה לא נכתב עלי. בעצם, אני מה-זה שמחה שהוא לא נכתב עלי.

אתמול הייתי בים עם דימה והתיישב לידנו איזה בחור אמריקאי צעיר. קוראים לו גקו (ע"ש יעקב) ויש לו קעקוע של לטאה על היד, מעל היה רשום GEKKO ומתחת ללטאה היה רשום ACHIM. הוא שר לנו את משנותיו הפילוסופיות בראפ וציפה שהתגובה שלנו תהיה קצת יותר מ"גוד פור יו" וטען שהוא לומד פילוסופיה בהרוורד והחברה שלו לומדת אסטרו-פיזיקה והיא כנראה הרבה יותר חכמה ממנו. היה חשוב לו להדגיש כל הזמן כמה הוא עשיר ומוצלח, וכמה הוא עושה ימבה כסף. גקו מניו-יורק טען שהוא מפעיל חברה בשם ACHIM שעושה משהו שקשור ליהודים ומכניסה כמה מאות אלפי דולרים בשנה.

הוא שאל אותנו אם אנחנו מכירים את אפלטון וסוקרטס וכשהשבנו בחיוב הוא אמר "אוקי, אז עכשיו תרצו לי עליו", ואני עניתי - מה כבר יש לומר על כמה חבובים שמתו לפני הרבה זמן ביוון כשיש לנו את קאנט, שהוא רלוונטי הרבה יותר לעולם הדפוק שאנחנו חיים בו (רגע של סאבטקסט: ש-א-ת-ה חי בו).  גקו שתק. הוא מיהר לשנות נושא והתחיל לדבר על אלוהים וביאת המשיח. דימה שאל את גקו אם הוא חושב שהוא המשיח. אני אוהבת את השאלה הזו כי חוסר הכנות בתשובה מצביעה על העולם הפנימי המעוות של הסובייקט - "זה אתה אמרת, לא אני." אם הייתי מקבלת שנקל על כל פעם ששמעתי מישהו עונה את התשובה הזו לשאלה הנ"ל, היה לי מספיק כסף למארז גדול של במבה-נוגט.

אמרתי לגקו שזה ממש טוב שהוא בא, כי במקרה אני מחפשת חתן ועדיף שיהיה אמריקאי ועשיר. הוא אמר שאין בעיה שנתחתן אבל קודם כל כדאי שנתייחד, ואם בא לי יש לו שעה וחצי פנויה ואפשר לקפוץ לחדר שלו בדיוויד אינטרקונטיננטל. סירבתי בנימוס כדי לא לנטוש את דימה על החוף. גקו אמר שדימה יכול לבוא גם, שהוא יזמין אותו לכמה משקאות על הבר שהוא רוצה בזמן ההתייחדות. נושא החברה של גקו די הטריד אותי ביחס לעובדה שזה עתה הזמין אותי לקוויקי בדיוויד אינטרקונטיננטל אבל אני סבבה עם פוליגמיה וגם לאברהם היו שתי נשים. באיזשהו שלב של השיחה הוא גם אמר לי שאני לא מוצלחת ואינטליגנטית פחות ממנו (כי אני לא מאמינה באלוהים ואין לי מספיק כסף כדי לאכלס את המקרר במשהו שלא נראה כמו עטלף מת), יאפ, זו בדיוק הדרך להגיע לתחתונים שלי. כשגקו הבין שאני לא מתכוונת להחליף את הסטטוס שלי מפוסי-פאוור לפוסי-קראמפס הוא שילם לנו על המשקאות ולקח את הטלפון שלי. שיניתי את הספרה הששית מ-3 ל-5.

דברים כאלה לא קרו לי מאז 2006.

על כל פנים, הדבר הזה נשגב מבינתי. אני לא חושבת שאצליח להבין אי פעם את המירוץ המטורף הזה אחרי הצלחה חברתית. אחרי הסטטוס הנכסף, ויותר מהכל איך אנשים מצליחים לחיות עם עצמם בצורה כזו. אני לא מכחישה, אני משת"פית, ולעתים בצורה המכוערת ביותר שניתן. בניגוד למאן דהוא, יש לי קשיים להירדם בלילות בגלל זה ונראה לי שעדיף לשרוד את היום מאשר את הליל. מתי כבר חורף גרעיני?

Edited: יוני 14, 2009

Welcome to Life

Edited: יוני 12, 2009

"אוכלת עבור שניים" - ספר ביכורים

בשעה טובה הוצאתי את ספר השירה הראשון שלי - "אוכלת עבור שניים", אוסף של 16 שירים שכתבתי במהלך 5 השנים האחרונות. למעוניינים, מוכרת אותו כרגע במהדורה מצומצמת במחיר עלות של עשרה שקלים בלבד.
מי שרוצה לרכוש מוזמן לשלוח אלי מייל או להגיב כאן - ניתן לרכוש אותו במזומן או באמצעות פייפאל והספר ישלח לביתכם או לחילופין יזכו בפגישה מהממת אתי על שירה ובירה.

כן כן, מזל טוב לי וזה.

אוכלת עבור שניים / מיכל גרוסברג

אוכלת עבור שניים / מיכל גרוסברג

Edited: יוני 10, 2009

יאי! עזרתם למיכל לזכות בחופשה בתל-אביב!

מי היה מאמין! המתמודדת היחידה בתחרות על החופשה בתל-אביב זכתה! אני רוצה להודות לאבא ולאימא ולצ'וצ'ו ולכל מי שעזר לי להגיע עד הלום.

עכשיו רק נותר לי לבחור מי יצטרף אלי לחופשה הלוהטת ויזכה לדגדוגים בכפות הרגליים וחצי קילו מולים בשמנת וחמאה (כבר הבנתי איך זה עובד, אני קובעת עובדות בשטח וזה באמת מה שקורה בסופו של דבר, תודה ערוץ 10!).  כאות לרוח ימינו, סביר להניח שעכשיו כשקניתי מצלמת וידאו, אני עוד עשויה להפוך את זה למיני-ריאליטי (אני מתחננת בפני עצמי להימנע ממעשים מטופשים אבל את מה שלא ימנע לא יהיה ניתן להשיב).

וזהו. נתראה בבלוק!

Edited: יוני 7, 2009

עזרו למיכל לצאת לחופשה בתל-אביב, פרק 3

הידד, היאח. הנה עוד מישהי שהיתה רוצה להצטרף איתי לחופשה בבלוק!

אנחנו צריכות מסג' דחוף.

אנחנו צריכות מסג' דחוף.

לארוחת ערב נאכל צעיפים עם קינואה, זה דיאטתי.

לארוחת ערב נאכל צעיפים עם קינואה, זה דיאטתי.

מה את אומרת, כדי לנו לצאת לבלות?

מה את אומרת, כדאי לנו לצאת לבלות?

לא לשכוח גודביי קיס כשנגמר

לא לשכוח גודביי קיס כשנגמר

כל התמונות צולמו ע"י נעמן סתוי, כפרה עליו, ותמונות נוספות שצילם הנ"ל ודור גרבש ניתן לראות כאן, התמונות צולמו במסיבת המפלצות בשבוע שעבר במחוגה. היה לוהט.

Edited: יוני 5, 2009

עזרו למיכל לצאת לחופשה בתל-אביב, פרק 2

סרטון קצרצר שיוכיח לערוץ 10 שאני המועמדת המתאימה לחופשה מפנקת בתל-אביב באחת מהדירות המתחרות ב"בלוק". להלן גם מספר מועמדים פוטנציאלים להצטרפות לחופשה:

תודה לאור דהן על העזרה בצילומים!

Edited: יוני 2, 2009