שנת לימודים חדשה בפתח. שמחה לבשר שאני עומדת להתחיל את שנת הלימודים השניה שלי בלימודי הקולנוע ב"מנשר". אחרי אינספור שברוני לב כלכליים בעקבותם הייתי בטוחה שלא אוכל להתחיל את שנת הלימודים החדשה, החלטתי ללכת כנגד כל הסיכויים וכן להמשיך בלימודים. כן, המצב הכלכלי שלי עדיין בקאנטים. לא, הבנק עדיין לא מאשר לי הלוואה. כן, קיבלתי בסוף מלגה (10% שמהווים 2,500 שקלים, אבל גם זה משהו).
בזמן שאימי והבנק מנסים להניא אותי מלהמשיך לשנה נוספת (זו אומרת שעדיף לי לפרוש וללכת ללמוד שנה ב"רשת", אלה אומרים לי "את אולי בנאדם נחמד אבל לא נראה לנו שתוכלי להחזיר לנו את ההלוואה"), החלטתי, כאמור, שאני לא נכנעת לאינספור הלחצים שמופעלים עלי וכן להמשיך אם מה שברור לי שהוא המקום הנכון עבורי בעולם הזה - ומעטים הם המקומות שככה הרגשתי כלפיהם בחיים. הרי הפתרון הקל ביותר היה להרים ידיים, לחזור לחיי הרגילים, למצוא משרה מלאה עם שכר נהדר ולשכוח מחיי הסטודנטיאליים והמסריחים כמות לא היו. אני לא ממציאה את הגלגל, כמעט כל אדם בגילי יודע מה זה להיות סטודנט וכמה זה קשה.
לפני כמה שבועות עלה קמפיין חדש ל"דיסקונט סטודנטים" באמצעות הפייסבוק והטוויטר. אילו רק הייתי רוצה הייתי בקלילות ולסית יכולה לדלג אל תוך הקמפיין הזה ולקחת חלק ממנו ובכל זאת בחרתי שלא. עליית הקמפיין הגיעה במקביל עם סירובו של הבנק להיות נחמד אלי כבעבר. אם עד לפני חצי שנה הייתי נמנית בין האזרחים הבודדים בארץ שבחשבון העו"ש שלהם מופיעה המלה "יתרה" וששם משפחתם אינו "אריסון" או "דנקנר", כעת הרי המצב הפוך לחלוטין וכיאות למצב כך גם יחסו של הבנק אלי. תחושת ההשפלה שחשתי עם סירוב הבנק לתת לי הלוואה ובידי כך לתת את חותמתו על כך שמעניין לו את התחת אם אמשיך את הלימודים שלי או לא, היתה צורבת ברמות שחשתי פעמים מעטות בחיי (נקודת השפל הרגשית הנמוכה יותר מזו היתה כשגיליתי שהאקס שלי בגד בי וטרח לספר את זה לכל העולם מלבד האדם היחיד שבאמת היה אמור לספר לו את זה). כבר באותו היום לקחתי את עצמי בידיים והתחלתי לשלוח אינספור קורות חיים לעבודות הכי מסריחות במדינה, שהכי פחות רציתי לחזור אליהן (האוזניה + מיכל = ככל הנראה אהבת אמת) והכי קטנות למידות שלי, רק כדי שעוד כמה חודשים מכאן אוכל לבוא ולנפנף מול פניה של הבנקאית שלי בתלוש המשכורת שלי ולהודיע לה "כזה אתם לא מקבלים יותר, בטלו את האשראי, בטלו את החשבון, שלום שלום ואל תבואו לי בחלום". הנקמה המתוקה הזו בדמיוני גרמה לי ולו לכמה שעות לשכוח מכל הצרות שלי ואפילו להרגיש טוב עם עצמי.
אז כן, בסוף מצאתי עבודה, היא אמנם אינה תפורה למידותיי, ואני מקבלת אוזניה אישית ואני חוזרת למכור לאנשים חלומות בטלפון, אבל הכסף נהדר ואפשר לשלש אותו ביחס למשכורת הממוצעת שמרוויח סטודנט בימינו. בינתיים הכל מתקתק לפי התכניות. ובאשר לקמפיין של דיסקונט סטודנטים - ברגע שראיתי שדיסקונט סטודנטים התחילו לעקוב אחרי בטוויטר, הדבר הראשון שעלה במוחי, והרי ידיי מקלידות מהר משאני חושבת, היתה לספר להם בדיוק מה אני חושבת עליהם, וככה עשיתי. בעולם האינסטנט ובעולם בו חברות מסחריות לומדות איך לתפעל את עצמן פרסומית באמצעות הרשתות החברתיות, כמובן שפידבק על הפידבק שלי התקבל מהר יותר משתקבלו מענה אם תפנו לשירות הלקוחות או נציב תלונות הציבור (בפקס בלבד!) של חברה מסוימת. כן, להתלונן בטוויטר עובד - ורבים הם האנשים שמשתמשים בטוויטר שיוכלו להעיד שהדבר נכון. תוך זמן קצר עברתי לטיפול של נציג קשרי לקוחות בדיסקונט, שעמו ניהלתי שיחה ארוכה, אמיתית ובעלת שקיפות מוחלטת אודות כל הנושא ובינתיים זה הצליח להקל מעט על העלבון שחשתי בשבוע שקדם לשיחה. מצד אחד שמחתי שלתחת שלי הצלחתי לדאוג, מצד שני קצת התבאסתי עבור כל שאר בני האדם במדינה הזו שאינם מודעים לכח שטמון ברשתות החברתיות בהתמודדות מול חברות מסחריות, ולאו דווקא דיסקונט כמובן, אלא כל חברה מסחרית שמחליטה לפתוח קשר ישיר בינה ובין המשתמש/הלקוח באמצעות המדיה הזו.
באופן הכי אובייקטיבי-ועם-זאת-מעורב-רגשית, אני יכולה לומר על דיסקונט שבין כל ים האיקסים שהצליחו לגרום לי לסמן עליהם בשבועות האחרונים, וי אחד הם כן הצליחו לגרום לי לסמן עליהם ולזעום עליהם קצת פחות.
שי רינגל לפני מספר ימים צייץ בטוויטר על איך סטודנטים מוכרים את נשמתם בעבור כמה מרשרשים לקמפיינים שרצים עכשיו ברשתות החברתיות עבור הבנקים ותכניות הסטודנטים שלהם. בעיני הוא צודק לחלוטין. במקום להילחם בעושק של הבנקים על גבם הם רצים ומקדמים אותם. כאמור, בקלילות הייתי יכולה לקחת חלק באחד מהקמפיינים ועם זאת בחרתי שלא - בין אם זה בגלל הזעם האשי שלי, או בין אם זה בגלל העקרון של לשתף פעולה עם מי שנוטה להביא לך את הסעיף עבור התמודדות על מלגה של 5000 ש"ח / לפטופ / חופשה בצימר / כמה מאות שקלים שכר על השתתפות בפעילות תוכן כבאזזר.
אני, מיכל גרוסברג, כן, זו שכתבו עליה ש"מדובר במישהי שתהיה מוכנה לכתוב בבלוג על כל קונדום שיזרקו לכיוונה כל עוד יזרקו אותו בחינם" (לא נעלבתי, לא זרקו עלי קונדום ואת הגלולות שלי אני קונה לבד, תודה), למעשה לא הולכת וכותבת על כל דבר שיזרקו עלי בחינם, וגם לא בכסף. ואגב, את הכסף האמיתי שלי הייתי יכולה להרוויח אילו היו לי את הסבלנות והזמן ללכת ולתבוע את כל מי שכתב עלי דברים כאלה ברשת שהיו רחוקים מן המציאות (ומי שכתב עלי שאני גבר מאונן בן 40, אני גם יודעת מי אתם). אני בסופו של דבר אדם שמאמין שכל אחד לוקח, מקבל ונותן את מה שמגיע לו ולאחרים.
ובחזרה מהירה לקמפיינים של הבנקים הגדולים שרצים בימים אלו ברשתות החברתיות - דיסקונט, לאומי והפועלים. בתור מישהי שלשם שינוי דעתה אינה משוחדת בעבור כמה מטלטלים, חשוב לי לומר שצריך לקחת הכל בערבון מוגבל. מי שרוצה לקחת חלק בקמפיינים האלה באופן אקטיבי או פאסיבי, עלא כיפאק - אין לי שום מילה רעה לומר עליכם. כל אחד פה רוצה להקל על חייו מבחינה כלכלית במדינה הקשה מדי הזו ואין לגיטימי מזה. אני גם לא מאמינה בביטוי "למכור את הנשמה" - חשוב לזכור שנית שאנחנו חיים בעולם אינסטנט; חוץ מגוגל מחר אף אחד לא יזכור מה עשיתם ומה לא עשיתם. כולנו בני אדם שמורכבים מאלפי פריטים ומשתנים ותחושות שלעתים מציבים את הגבול של עד כמה נהיה מוכנים למכור את עצמנו. העיקר שתשאלו את עצמכם עד כמה הדברים האלה שווים את הזמן ו/או האינטגריטי שלכם, וכל מה שמעבר לזה, אל תשימו ז*ן על מה שאחרים חושבים עליכם.
(נ.ב. אחרי שבדקתי לעומק את כל שלושת הקמפיינים אגב, מבלי שאף אחד שכנע אותי או שילם לי כסף על כך, הגעתי למסקנה שאם כבר ללכת בשבי אחר אחד הקמפיינים, באופן אשי הייתי הולכת ופותחת חשבון סטודנטים אצל "בנק לאומי", שנראה שהכי פחות מבלבלים לנו את השכל בפייסבוק/טוויטר, ועם זאת מציעים לנו הכי הרבה בפתיחת חשבון סטודנטים אצלם. אה, ט.ל.ח. וזה, כן.)
(נ.ב.2. פוסט זה לא גרם לי להתגבר ולו במעט על המינוס בבנק, וסביר להניח כי לא יתרום לי לכך בעתיד, הידד!)
Edited: אוקטובר 24, 2009
טוויטר
