לא נראה לי שאתם יכולים לראות מה השעה אבל די מוקדם (טוב, 7). חזרתי עכשיו הביתה על קו 66 המיתולוגי (רק שני שליש גהינום!). בדרך על דיזנגוף חלק מבתי הקפה החלו להתעורר, בעיקר בנקיון יסודי וספונג‘ה וכסאות הפוכים.
מישהו אמר משהו על זה שדיזנגוף חוזרת לחיים. בצפון כששי שאל אותי איפה כדאי לקנות בשינקין נעלי כלה, הסברתי לו שאולי עדיף לו לעשות סיבוב בדיזנגוף שבעיני הוא הרבה יותר מעין ”שדרת כלות“ משינקין. הם הריצו עלי קצת בדיחות ואמרו שאני לא מי יודע מה מבינה אבל בינתיים לא אני זו שמתחתנת. (הייתי אומרת שהבדיחה היא על שי, אבל אם אימא שלי או סבתא שלי קוראות את הבלוג הזה אין בדיחה על אף אחד.)
על כל פנים, כאשר יורדת החשכה, זה בדרך-כלל קורה לי אחרי קפיצה אקראית לג‘פניקה, דיזנגוף נהיה רחוב דוחה. איכשהו לכל מי שמדדה (כן, הביטוי מדדה מתאים כאן) בפסג‘ של פרישמן חסרה רגל. ככר דיזנגוף מזמן הפכה מקום הבילוי המועדף על ער“ן (בלי טיפה של זלזול, אני גדלתי שם בדיוק כמו כל עכברושי הסנטר), והאמת שכל מה שצפונית לגורדון כבר באמת חו“ל עבורי. אולי זה לא כזה חשוב.
אם היו שואלים אותי לפני שלושה חודשים היכן נמצא רחוב יהושע בן-נון, למשל, לא הייתי יודעת לעולם לענות את התשובה. אני חושבת שבקושי ידעתי עד שפגשתי את ענת איפה נמצא רחוב ארלוזרוב. הבעיה לא נעוצה בתל-אביביות שלי. כלומר, היא כן, אבל ברבדים מעט עמוקים יותר.
גאוגרפית אני יודעת מה קיים איפה שמוניות השירות נוסעות. מעבר לזה הכל חור שחור. מעולם לא ישבתי בצד שמאל במושב הקדמי של האוטו (אחלה נבר), לחצתי על הדוושה וחיפשתי באינסופיות מייאשת אחר חניה, ימינה ימינה ימינה ימינה. שבור שמאלה ינעל דינאק. אילו היה לי רשיון הייתי טורחת לזכור, אילו היה לי רשיון הייתי מתבכיינת שבתל-אביב אין שמאלה ולא מותירה את זה כהלצה יומיומית כגון רחל המשוררת על משאיות הזבל.
ובכלל. מה הקטע עם החרא הזה?
אני זוכרת שכשצחי ואני ראינו לראשונה את נתן זך על משאית זבל די נגנבנו. צילמנו וחשבנו שגילינו את אמריקה אז שלחנו לוואי נט אבל נראה שוואי נט לא ממש התרגשו מהממצא הכואב. כשסיפרתי על כך לאימא שלי, זו אמרה שהיא לגמרי מבינה את המטרה אליה העיריה חותרת - הרי משאיות זבל יש רק ב-6 בבוקר וב-6 בבוקר יש בחוץ אנשי קבע ושיכורים. אנשי קבע לא מאמינים בכלום, אז למה למען השם שיהיה אכפת להם אם יונה וולך מתהפכת בקברה בזמן ששירתה סובלת תולעי רקבון, ואילו השיכורים יוצאים מנקודת הנחה שמדובר באחלה הזיה, סו בי איט.
כל פעם שאני רואה משאית זבל עם שירה עליה בא לי להקיא. זה פוגע בי אישית.
שלשום אחרי הערבמה בועז ומיכה הצליחו לגרור אותי לברקפסט. הברקפסט נשאר אותו ברקפסט. יש את מר ”אני אעשה את עצמי מה זה דואג לך עד השניה שתודיעי לי בחגיגיות שיש לך מישהו ואז אנטוש אותך לאנחות, אז מה אם את נחנקת מהסיגריות?“ ויש את מר ”היי, אני מחיפה ואת מתל-אביב, בא לך שאעשה לך סיבוב?“ ויש את מר ”אתה מכיר את הסרטים שלי? אוהב אותם? יש לך קוק?“ (אני נותנת לכם שלושה ניחושים, הבן שלו היה שואל אתכם אותו הדבר בדיוק) ויש את גברת ”אני שרמותה עוד מלפני שלמדתי לאיית את המילה ואני לא לובשת תחתונים!“.
אני לא בטוחה איזו גברת אני. בדרך-כלל אני משתדלת להישאר בפאסון של ”אני יותר מדי טובה בשביל בכלל להסתכל על הקיום שלך“ כי אני לא מכירה אף אחד ובעיקר סומכת על חוסר האחריות שלי שתביא אותי למצב של שוכרה-סימום מספק כדי לא לזכור על מה לעזאזל הטמבל ההוא שערך חצי תכנית ביס זיין לי את השכל בלילה לפני.
ווי אר אול מאדרפאקינג ניים-דרופרז, שלא יהיה לכם ספק ביצ‘ז.
(חבר של ליפסקר פעם אמר באירוע מחווה לדודו גבע שאין בוהמה בתל-אביב, אז בחייאת רבאק אל תאמינו למילה ממה שאני אומרת)
