הבלוג של מיכל

אתם חושבים שבחורות עם שדיים גדולים מוצצות לעצמן את הפטמות לפעמים?

ענת אומרת שלא נראה לה.

“אני חושבת שדווקא כן.”

ענת לא מבינה.

“כלומר, אם לי היו שדיים גדולים בוודאי בזמן שהייתי מבלה מול המראה עירומה, הייתי בודקת איך מרגישה הפטמה שלי בפה שלי.”

ואני מסבירה: במדור בדיחות של בננה, (אל תשאלו) היתה תמונה של אישה עם שד גיגאנטי אחד בלבד כשהסתכלתי מרחוק. חשבתי לעצמי שזו אישה שעברה כריתת שד או משהו (תודה לאל שלא נחשפתי ליותר מדי מראות בחיים) ודי נגעלתי מהתמונה אז הסתכלתי מקרוב. אז גיליתי שבעצם השד השני שלה בפה שלה. חשבתי לעצמי; וואו, ציצים גדולים. מעניין. לי אין כאלה, אז אני לא יודעת איזה פעלולים אפשר לבצע איתם.

“רגע,” אני שואלת את ענת, “את לא היית מוצצת לעצמך את הפטמה אם היו לך שדיים גדולים?”

“אני לא יודעת.”

טוב, ענת בחורה ביישנית.

לעשות פונינט או לא לעשות פונינט? זו השאלה.

לא נראה לי שאתם יכולים לראות מה השעה אבל די מוקדם (טוב, 7). חזרתי עכשיו הביתה על קו 66 המיתולוגי (רק שני שליש גהינום!). בדרך על דיזנגוף חלק מבתי הקפה החלו להתעורר, בעיקר בנקיון יסודי וספונג’ה וכסאות הפוכים.

מישהו אמר משהו על זה שדיזנגוף חוזרת לחיים. בצפון כששי שאל אותי איפה כדאי לקנות בשינקין נעלי כלה, הסברתי לו שאולי עדיף לו לעשות סיבוב בדיזנגוף שבעיני הוא הרבה יותר מעין “שדרת כלות” משינקין. הם הריצו עלי קצת בדיחות ואמרו שאני לא מי יודע מה מבינה אבל בינתיים לא אני זו שמתחתנת. (הייתי אומרת שהבדיחה היא על שי, אבל אם אימא שלי או סבתא שלי קוראות את הבלוג הזה אין בדיחה על אף אחד.)

על כל פנים, כאשר יורדת החשכה, זה בדרך-כלל קורה לי אחרי קפיצה אקראית לג’פניקה, דיזנגוף נהיה רחוב דוחה. איכשהו לכל מי שמדדה (כן, הביטוי מדדה מתאים כאן) בפסג’ של פרישמן חסרה רגל. ככר דיזנגוף מזמן הפכה מקום הבילוי המועדף על ער”ן (בלי טיפה של זלזול, אני גדלתי שם בדיוק כמו כל עכברושי הסנטר), והאמת שכל מה שצפונית לגורדון כבר באמת חו”ל עבורי. אולי זה לא כזה חשוב.

אם היו שואלים אותי לפני שלושה חודשים היכן נמצא רחוב יהושע בן-נון, למשל, לא הייתי יודעת לעולם לענות את התשובה. אני חושבת שבקושי ידעתי עד שפגשתי את ענת איפה נמצא רחוב ארלוזרוב. הבעיה לא נעוצה בתל-אביביות שלי. כלומר, היא כן, אבל ברבדים מעט עמוקים יותר.

גאוגרפית אני יודעת מה קיים איפה שמוניות השירות נוסעות. מעבר לזה הכל חור שחור. מעולם לא ישבתי בצד שמאל במושב הקדמי של האוטו (אחלה נבר), לחצתי על הדוושה וחיפשתי באינסופיות מייאשת אחר חניה, ימינה ימינה ימינה ימינה. שבור שמאלה ינעל דינאק. אילו היה לי רשיון הייתי טורחת לזכור, אילו היה לי רשיון הייתי מתבכיינת שבתל-אביב אין שמאלה ולא מותירה את זה כהלצה יומיומית כגון רחל המשוררת על משאיות הזבל.

ובכלל. מה הקטע עם החרא הזה?

אני זוכרת שכשצחי ואני ראינו לראשונה את נתן זך על משאית זבל די נגנבנו. צילמנו וחשבנו שגילינו את אמריקה אז שלחנו לוואי נט אבל נראה שוואי נט לא ממש התרגשו מהממצא הכואב. כשסיפרתי על כך לאימא שלי, זו אמרה שהיא לגמרי מבינה את המטרה אליה העיריה חותרת - הרי משאיות זבל יש רק ב-6 בבוקר וב-6 בבוקר יש בחוץ אנשי קבע ושיכורים. אנשי קבע לא מאמינים בכלום, אז למה למען השם שיהיה אכפת להם אם יונה וולך מתהפכת בקברה בזמן ששירתה סובלת תולעי רקבון, ואילו השיכורים יוצאים מנקודת הנחה שמדובר באחלה הזיה, סו בי איט.

כל פעם שאני רואה משאית זבל עם שירה עליה בא לי להקיא. זה פוגע בי אישית.

שלשום אחרי הערבמה בועז ומיכה הצליחו לגרור אותי לברקפסט. הברקפסט נשאר אותו ברקפסט. יש את מר “אני אעשה את עצמי מה זה דואג לך עד השניה שתודיעי לי בחגיגיות שיש לך מישהו ואז אנטוש אותך לאנחות, אז מה אם את נחנקת מהסיגריות?” ויש את מר “היי, אני מחיפה ואת מתל-אביב, בא לך שאעשה לך סיבוב?” ויש את מר “אתה מכיר את הסרטים שלי? אוהב אותם? יש לך קוק?” (אני נותנת לכם שלושה ניחושים, הבן שלו היה שואל אתכם אותו הדבר בדיוק) ויש את גברת “אני שרמותה עוד מלפני שלמדתי לאיית את המילה ואני לא לובשת תחתונים!”.

אני לא בטוחה איזו גברת אני. בדרך-כלל אני משתדלת להישאר בפאסון של “אני יותר מדי טובה בשביל בכלל להסתכל על הקיום שלך” כי אני לא מכירה אף אחד ובעיקר סומכת על חוסר האחריות שלי שתביא אותי למצב של שוכרה-סימום מספק כדי לא לזכור על מה לעזאזל הטמבל ההוא שערך חצי תכנית ביס זיין לי את השכל בלילה לפני.

ווי אר אול מאדרפאקינג ניים-דרופרז, שלא יהיה לכם ספק ביצ’ז.

(חבר של ליפסקר פעם אמר באירוע מחווה לדודו גבע שאין בוהמה בתל-אביב, אז בחייאת רבאק אל תאמינו למילה ממה שאני אומרת)

I <3 TA

שוב אני בת"א, כרגע פוראבר (כלומר, עד אירופה). זו היתה עבורי חוויה עצומה לעבוד בצפון.

אני אתגעגע אליהן המון, וגם לכל שאר החבר’ה. היה לי לעונג לעבוד איתם ושיהיה לכולם המון המון בהצלחה.

סדקים ראשונים מתגלים במסע שלנו לצפון. היום חזרתי לעכו בשעות הצהריים ופגשתי במוקד את בורלא. כבר ידעתי שהלילה אני ישנה אצל שירי בחיפה ובורלא היה אמור לישון אצל שרון. הסדקים החלו להיראות על פני השטח כששרון החליטה שהיא דופקת לבורלא ברז ואצל רותם לא היה אפשר לישון. בשלב הזה התחלתי להיות פינוקי והסברתי שאני עובדת מחר 12 שעות ולכן לא נראה לי הגיוני שנישן שלושתנו באותה מיטה. (מיטה וחצי! כן, אותה גודל של אותה מיטה שבה אני תופסת-את-כל-המקום-וגונבת-את-כל-השמיכה, לא אני אמרתי, ההוא אמר.)
בשלב הזה בורלא התפרץ עלי שהוא יזכור לי את זה שהוא צריך לישון בשק שינה על הרצפה ולי יצא כל החשק שגם ככה לא היה גדול דיו להישאר בצפון והתחלתי להצטער שפספסתי את הרכבת האחרונה למרכז.  לקחתי את זה נורא אישית. בסוף הוא התנצל ואמר שזה בגלל שעובר עליו יום מסריח.

במהלך סוף השבוע יצא לי כמעט כל מצב הרוח מהצפון. פתאום הרגיש לי טוב להיות בבית. אני מאד מקווה שתהיה לי סיבה טובה לחתוך למרכז כבר ביום שלישי בערב. לפי מה שנשמע כרגע רוצים אותנו זמן נוסף בצפון. קשה לי להאמין שאמשיך לנסוע אם לא יתחילו לדאוג לי להחזרי נסיעות נורמליים (פר קבלה) או לפחות מגורים שפויים שלא כוללים היסחבות עם התיק ממקום למקום.

ההרגשה הכללית רומזת שכדאי לחזור למרכז בקרוב. לחזור לקום בצהרי היום. לחזור לאכול סושי.

בשורה מרה מאד לגמדות עם חוש אופנתי:
הגזרה הגבוהה חוזרת.
בשורה מרה פחות לגברת הלה מאי:
מישהו חשב על זה הרבה לפנייך.

בשורה מבאסת לאלה שבנו על גרביים וקרוקס החורף:
זה נגמר.
בשורה שמחה בשבילי:
סבלנות משתלמת.

בשורה מבורכת לעולם האופנה:
פריטי לבוש עם מספרים זה אאוט.
בשורה נעימה פחות עבורי:
הנה הלכה חצי מהמלתחה.

בשורה שבאה עלינו לטובה:
קבלה שיק זה סו פייב מינטס אגו.
בשורה מתריסה באימי:
לא הצלחת ולא הצלחת נה נה נה נה נה נה נה!!!

הבהרה

חשוב לי
להבהיר
שלא מדובר בקטע פואטי,
אני לא עד כדי כך
מסריחה.

אני מתפוצצת מאנרגיות. זה משהו מטורף. אנחנו כמו שלושה מטורללים על ההסעות לקריות. מדבריםמדבריםמדבריםמדברים לא סותמים ת’פה. ואנחנו צועקים ומתלהמים ומתחרפנים ומאבדים כל שמץ של יצוגיות בשניה שאנחנו עוזבים את הבניין של תקשוב. אל תתפלאו, אם היינו מקבלים שקל על כל פעם שאמרנו את המילה “פינג” מאד סביר שהיינו מרוויחים פי 3 משאנחנו מרוויחים כרגע עבור יום עבודה.

בורלא אמר לי היום שיומן זה דבר גאוני. כשיש לך יומן, הדבר היחיד שאתה צריך לזכור זה להביט בו. אפשר לשכח מכל השאר. ואז היה רגע קסם. ואז אמרתי לו “יאללה בוא.” ובאנו. זה היה רגע קסם.

בורלא ואני מפסידים המון בימים האחרונים. ענת כל הזמן גורמת לנו להפסיד ביחד והודענו לה שאם היא תגרום לנו להפסיד עוד פעם אחת או תשאל עוד פעמיים מה זה המשחק הזה, אנחנו משתפים אותה במשחק ומסבירים לה את החוקים (שיט, דוד, הפסדת!). בינתיים הכנסנו את רותם למשחק, הוא הפסיד פעם אחת.

היום בורלא בא לישון אצל רותם גם. נראה לי שאימא של רותם, אילנה, מאושרת. היא מכינה לנו ארוחות ערב היסטריות ואין לי ספק שכשאני אחזור לתל-אביב הדבר היחיד שסבתא שלי תאמר הוא “אוי אברוך, עלית במשקל. תפסיקי לאכול כל כך הרבה.”

 אני שוקלת בחיוב גם להגיע לכאן בשבוע הבא. אימא.

בורלא משחק פלייסטיישן ואני כותבת בבלוג, ואנחנו צריכים ללכת לישון כי צריך לקום בעוד 6 שעות. הבטחתי לחברים בעבודה הצצה ראשונה למוקד החדש. הבטחתי וקיימתי. 

אתמול ב-12 בצהריים התבשרתי כי עלי לנסוע לצפון ולהצטרף אל בורלא וענת לעזור במוקד החדש. ביום שבת בערב ליוויתי אותם אל התחנה והתכוננתי לשבוע של לבד. בורלא וענת נוסעים לצפון, הלה מתכננת לעזוב את העבודה וכך אני נותרת לבד, מתאמללת בנסיעות לפתח-תקווה.

אתמול בערב הלה ואני עלינו על רכבת צפונה. כבר שנים לא הצפנתי ברכבת אחרי הרצליה, כבר שנים שלא עזבתי את תל-אביב לכל כך הרבה זמן. בזמן שארזתי את התיק, שאליו הייתי אמורה לדחוס חמישה ימים מחיי, קצת נכנסתי להיסטריה. חיפשתי תירוץ טוב שימנע ממני לנסוע. אני חושבת שאפילו דמיינתי שהתולעים שוב תוקפות אותי, הפעם בתחתונים.

ב-21:18 הגענו לחיפה. רותם והלה והלהקה שלהם הסתגרו בחדר חזרות ואני נרדמתי לשעתיים על הספה. אחרי שהתעוררתי ב-2 לפנות בוקר, יצאתי ב-7 לעבודה, חזרתי ב-4 אחרי הצהריים מצאתי את עצמי בעשר בלילה בכלל מעולפת על איזו ספה בחיפה. נהדר!

בסוף נרדמתי אצל רותם בערך ב-3 בלילה ובורלא העיר אותי בעשרה ל-7 בבוקר עם SMS חגיגי: “מתרגשת???”

כן. אני מאד מתרגשת. זה סוג של תהליך פנימי עצום בשבילי. משהו לא פשוט כלל. מאז שחזרתי לגור בתל-אביב (שלוש שנים אחורה כמעט למי ששכח) לא עזבתי את תל-אביב ליותר מלילה אחד, וגם במקרה הזה אפשר לספור 4 פעמים בירושלים, פעמיים ברעננה, פעם אחת בהרצליה ופעם אחת בשושנת העמקים (אל תשאלו אותי איפה זה…)

ופתאום אני צריכה להיות ארבעה לילות מחוץ לבית, רחוק רחוק מהבית למען האמת. אני שמחה שאני כאן, זה מרגיש לי כמו משהו שהייתי אמורה לעשות. משהו שפשוט הסתדר ברמת הקארמה. תוך 4 שעות מהרגע שביקשתי להצטרף לבורלא וענת קראו לי לבוא על חשבון אדם אחר ששלחו חזרה למרכז, הבנאדם הראשון שחשבתי ללון אצלו (ע”ע רותם) גר ממש מול נקודת האיסוף לעבודה, כאילו הכל מסתדר ברמה הקוסמית. כאילו זה מה שהיה אמור לקרות.

היום פגשתי את בורלא וענת בנקודת האיסוף בצומת צבר בשמונה ורבע. אחרי רבע שעה הגענו למוקד החדש. המוקד של תקשוב נמצא במן מקום כזה שעדיין לא הבנתי אם קוראים לו M המפרץ או שה-M מסמלת כמו הרבה Mים אחרים את Mקדונלדס. כל מה שיש שם מלבד המוקדים של תקשוב זה דלתא אאוטלט, מקדונלדס, ארומה והמוקדים של תקשוב. זה בהחלט סביר עבורי, תוסיפו סושי ואני שלכם לעד.

 המוקד הזה הנו מוקד זמני עד שיסגר המוקד שלנו סופית בתחילת ינואר ואז הם יעברו לעבוד בנשר. הוא שונה לחלוטין ממה שדמיינתי אותו, הוא שונה לחלוטין מהמוקד שלנו. בכל עמדה יש טלפון חיזר-שנות-ה-5000-זה-כאן עם שפופרת, אוזניה, מסך LCD דק, מחשב וארונית. אצלנו יש לך מזל גדול באמת אם אתה מגיע ב-5 אחרי הצהריים ואתה מוצא שפופרת תקינה אחרי שטחנו את כל האוזניות עד דק. שיטת הארכיטקטורה המשרדית הנקראת “אופן ספייס” חדלה מלהתקיים במוקד הזה, המוקד הזה מושתת על משרדי שנות האלפיים: לכולם יש קשר עין עם כולם.  

הנציגים שם אנשים מקסימים אחד אחד. חבר’ה צעירים עם הרבה מוטיבציה ומעט מאד הבנה בתשתית הכבלים. מסתבר שכמעט רבע ממה שעלינו לדעת כתומכים טכניים הם לא עברו ורובם לא מבינים כלל במחשבים. יום העבודה מתחיל ב-9 בבוקר ומסתיים ב-8 וחצי בערב. לא יושבים בכלל, כל היום רק מסתובבים בין הנציגים ותומכים בהם. פה ושם לוקחים שיחות מנהל על דברים ממש מגוחכים (אחת שראתה את האתר של הוט הפוך ולא הבינה למה אנחנו לא מוכנים לתמוך בה, ג’יזס!) ובעיקר עושים הכל בהמון אהבה. בסוף היום יש לנו שיחת סיכום עם נקודות שחשוב להאיר.

אני מרגישה שמה שאני עושה בא ממקום אמיתי. אני יודעת שמבחוץ זה נראה כמו “כולה ללכת להדריך באיזה מוקד מעפן של הוט” אבל בשבילי מקום העבודה במהלך השנה האחרונה היה סוג של משפחה. יש לו משמעות עצומה מבחינתי והייתי רוצה להשאיר את החותם שלי כשהוא ימשיך הלאה בלי המשפחה הזו וזה סוג של קלוז’ר שאין שמחה ממני שהוא קורה לי עם בורלא וענת.

אני בסוג של הלם תרבות. הערבי מהמוקד החדש אמר לי שאני כמו תיירת יפנית, כל הזמן מדברת ומחפשת סושי. אתמול בלילה הייתי לראשונה בחיי בקריות, היום הייתי לראשונה בחיי בעכו. מחר אנחנו מתכוונים לצאת לשתות.

אני יודעת שתמיד חושבים שאם אצא מת”א אני עשויה להינמס והאמת היא שברוב המקרים בהם אני יוצאת מת”א אני באמת נכנסת לחרדה אבל נראה לי שזה בסך-הכל נחמד. חופשה בתשלום. סוג של.

בינתיים כמה תמונות, מבטיחה שאוסיף עוד בימים הקרובים.

(אני מוכיחה להלה שהיא יכולה לקבל תמונות בפלאפון ובטעות שולחת את התמונה לעודד)

(אני מדגמנת קפיטליזם לארוחת צהריים)

(עוד יום שגרתי של “אחראית” בשירות הטכני של הוט)