טוויטר
מדוע דודו טופז התאבד באמצעות כבל לקומקום שחימם לי מים לתה במסעדה בה אכלתי בחינם?
שתי הערות חשובות לפני שאתם מתחילים לקרוא את הפוסט:
1. דברים שאימא לימדה אותי: 95% מהמאמרים המתפרסמים בעיתונות הכתובה ומחדשות האקטואליה בטלוויזיה לא יהיו אובייקטיביות גם אם נראה שכן, ותמיד יהיו מוטות בגלל אינטרס כלכלי ו/או של דמות ציבורית.
2. כל מה שאתם הולכים לקרוא עכשיו משקף את דעת הקהל הרווחת ותחושות אישיות ולא מפנה אצבע מאשימה כלפי אף אדם או גורם וללא כוונה לפגוע או לייצר דבר דיבה/לשון הרע.
על דודו טופז, יונית לוי ומשפטי שדה תקשורתיים
אתמול דודו טופז הלך לעולמו. השמועה העיתונאית והשב"סית מספרת כי התאבד, ישנם אנשים שסבורים כי הוא למעשה נרצח. ישנה סוג של תמימות דעים בין אנשים רבים שצורכים אקטואליה בדיוק כמוני וכמוכם שאמנם אדם שנוטל את חייו הוא האחראי על כך, אך עם זאת סבורים שמי שדחף אותו למעשה גם לו חלק באחריות. לא, זהו אינו פוסט שיהלל וישבח את דודו טופז. הדרך שבה טופז נקט כדי להתמודד עם נפילתו ככוכב רייטינג אינה מקובלת. שימוש באלימות כנקמה הוא דבר שאינו מקובל ויש להוקיע אותו מהחברה וכמובן שיש למצות עמו את הדין.
הסיפור של דודו טופז הוא טלנובלה שמעולם עוד לא נכתבה, ויום אחד עוד תיכתב - אם בנושא או בהשראת הנושא. כששמעתי על הסיפור לראשונה לא האמנתי שמישהו מסוגל ליצר במציאות סיפור כזה שנוי במחלוקת ורחוק מן המציאות שבדר"כ זוכים לראות רק בטלנובלות - וגם אז, הדמיון לא פרוע כמו המציאות שדודו הצליח לייצר. טרם נתפס על מעשיו, אני משוכנעת שהיו מספיק אנשים ברחבי מדינתנו הקטנטונת ששמחו לאיד על הכאתם של אבי ניר ושירה מרגלית, שכן המכות שהם חטפו היו הנקמה האשית של צרכני הטלויזיה על כך שממלאים להם את השכל בחרא. האדם הממוצע משלם את אחת ממשכורותיו החודשיות (אם הוא נמנה בין 3/5 שכירי ארצנו שמרוויחים שכר מינימום, למשל) בשנה כדי שיסופקו לו תכנים טלוויזיוניים רלוונטיים אך ורק בין השעות 17:00 ל-23:00 וגם הם לכאורה מותאמים אך ורק למסעודה וחבריה משדרות. כשמציגים את זה בצורה כזו, איך אפשר שלא להרביץ לעצמך במצח ולשאול את עצמך "איך לעזאזל עכשיו התחברתי ל"נוט" עם התחייבות ל-50 מליון שנה?"
(הערת ביניים: יש סיבה שלכבלים קוראים כבלים, כובלים אתכם בשירות גרוע בעד מחיר מופרז מדי. התנתקו מהכבלים/הלווין, חברו את עצמכם לממיר דיגיטלי עצמאי עם ערוצים בסיסיים/חיבור לווייני בתשלום חד פעמי/תמנעו לחלוטין ותלמדו להשתמש באינטרנט - ונשמור על תקינות אז לא אדבר על הורדות, אלא על פורטלים באינטרנט כמו נענע 10, מאקו, וואי נט, רשת, יס וואלה וכו' שמספקים לכם וי.או.די כמעט לכל התכנים שמעניינים אתכם. זה יחסוך לכם המון כסף שנשפך סתם. סוגרת אוטוטו 4 שנים בלי טלויזיה ואמנם אין לי כסף אבל לפחות יש לי פחות-פחות כסף בזכות זה!)
בעבר כבר כתבתי פוסט על שידור האינטרנט בלייב של משפטו של דודו טופז. בסופו של דבר הסרתי אותו כי חששתי שהדבר יפגע בסיכויים שלי למצוא עבודה בתחום, ספציפית אצל אותו גוף ששידר את המשפט. אצטט בכל זאת את חלקו, שכן את הנעשה אין להשיב בשום צורה שהיא:
"אני צופה כעת בחדשות באינטרנט במשפט השדה התקשורתי של דודו טופז. אני מבולבלת. בהתחלה, כשנעצר טופז גיחכתי לעצמי שבוודאי גזר הדין שלו יהיה לככב בתכנית ריאליטי מתא הכלא שלו, שתשודר על חורבותיו של ערוץ 24 שהיה מיותר ונותר כזה. עכשיו זה נראה לי כמו דבר שאינו רחוק מן המציאות בכלל. הצפיה במשפטו של דודו טופז ראשית כל נעשית בצורה מאד חובבנית ומאד מביכה. באמת, סחה על האפשרות לשידור חי באינטרנט מחוץ לאולפן, בטח עלה כמו הסכום ששילם טופז כדי לפגוע באושיות כאלה ואחרות, אבל השידור נקטע ללא הרף, היכולת הטכנית מאכזבת מאד, והחדשות נראות כמו משהו שאסי עזר היה מגיש בערוץ נישה (ואסי עזר באמת בסדר, החדשות הן הגרועות).
הפיאסקו התקשורתי עובר כל גבול בכל-כך הרבה מובנים. העיסוק בדודו טופז מדיף ריח חריף של נקמנות. ישנו גם מרדף בלתי נגמר אחרי הרייטינג. הערוץ הזה כל-כך צמא לרייטינג שהוא מרשה לעצמו לשחרר לאוויר עבודה כל-כך מביכה ולא מקצועית של חדשות. העם רוצה, אחלה, מסעודה משדרות נועלת נעלי בית פרוותיות ומרימה את רגליה על השולחן עת צופה בחדשות על דודו טופז עם טלויזית ה-42 אינץ' שיכלה להרשות לעצמה בגלל טיוח לאומי-כלכלי. נהדר.
ערוץ 2 טורחים לתת לדודו טופז את הבמה שהם כל כך נמנעו מלתת לו עד שנשברו כמה ארובות עיניים. למעשה, הגרוע מכל הוא שהעיסוק האובססיבי של הערוץ בטופז רק הופך את מעשיו למקובלים."
אחרי מהדורת החדשות של ערוץ 2 אתמול בערב, אשר סיקרה בהרחבה את התאבדותו של דודו טופז, כבר לא הרגשתי מבולבלת יותר. הרגשתי בחילה וגועל. הרגיש כאילו ערוץ הטלויזיה הגדול במדינה שלנו יודע מה דעת הציבור הרווחת - התקשורת היא זו שרצחה את דודו, ולערוץ 2 יש יד מאד גדולה בתבשיל הזה. האינטרס? מובן מאליו (ע"ע סעיף 1 בתחילת הפוסט אשר עוסק בשאלת האינטרס ע"י דמות ציבורית). אז הם בחשו ותיבלו ושמו יותר מדי מלח ופלפל וחריף, והסעודה הסתיימה בטעם רע למדי.
כדי לנסות ולשנות את אותה דעת ציבור רווחת, מהדורת החדשות של ערוץ 2 עשתה את כל הטעויות האפשריות ועוררה את חמתם של טוקבקיסטים רבים, לפיהם, יונית לוי לא התמודדה עם הנושא ברגישות הרצויה ויצאה קרה, כלבה ומבחילה במהלך הראיון עם עורך-דינו של טופז, אם זה בנסיון שלה להתרכז בהוקעת מעשיו של דודו טופז ולא הוא עצמו והתאבדותו, וכשאמרה את המשפט האלמותי והאירוני "מלים לא הורגות, אלות לפעמים כן."
מלבד זאת, טרחו להציג את כל רגעיו של דודו במהלך חייו בשואו-ביז, ובאופן שהאמת מעט אפילו הפתיע אותי, השתדלו להציג את כל רגעיו הנמוכים והמביכים של טופז, אפילו כאשר הרייטינג שלו נסק.
כל התחושות שהועברו במהלך המהדורה הזו התנקזו אל מקום אחד: מישהו מנסה לרחוץ את ידיו ממש חזק. במקום להצליח ולאמץ את אמפתיית הקהל למעשים האיומים שקרו לאלה שיושבים בחלונות הגבוהים של הזכייניות, התחושות הרווחות הן שאכן נעשה כאן לינץ' עיתונאי.
כמו שדוד אבוטבול אמר בפוסט שלו על דודו טופז, מרגיש כאילו מדובר בטריק שילמדו עליו עוד רבות בלימודי תקשורת. אני מסכימה ומוסיפה: לימודי תקשורת אשר אינם תלויים כלכלית בגופי הזכיניות.
בכוונתי לקחת חלק בשבעה של דודו טופז. כמובן שאינני מתכוונת להגיע לשבעת המשפחה או משהו כזה, אלא בצורה בה אני הייתי רוצה שיתאבלו אם לי היה קורה כזה דבר: השבוע לא אצפה בערוץ 2. אם אתם מרגישים הזדהות עם הדברים הנ"ל, סביר מאד להניח שהדרך המכובדת ביותר והשקטה ביותר להביע את מחאתכם היא לעשות אותו הדבר - ולא משנה כמה הפיגוריאליטי או תכניות התחקירים גורמות לכם לרייר.
רפרנס נוסף וחשוב שקיבל פרשתו של דודו טופז, הוא תרומת איבריו לאחר מותו לנזקקים כיוון שחתם על כרטיס אד"י. מחזקת ומוסיפה: תרומת איברים היא ככל הנראה הדבר הכי חשוב שתוכלו לעשות במהלך חייכם ומותכם כלפי העולם. הפסיקו להדחיק את הנושא בגלל סיבות כמו "אם אעשה כרטיס אד"י בוודאי אמות שבוע אחרי" או "מאמבל ג'אמבל חזון עצמות יבשות" או "לא רוצה לחשוב על המוות" או "סתם לא בזין שלי". לכו ותעשו משהו טוב עבור העולם, ותחתמו על כרטיס אד"י. אני חתמתי לפני שנתיים, בהסכמה לתרום הכל מלבד העיניים שלי - כיוון שאני סובלת מעיוורון כמעט מוחלט.
על אוכל חינם, מבקרי מזון וחששותיה של העיתונאות הכתובה הקורסת
כמו כן, אתמול פורסמה בהעיר כתבה שכותרתה "כמה זה יוצא, לאכול חינם?". הכתבה עוסקת בבלוגרים שכותבים ביקורות על מסעדות בתמורה לסעודה בחינם. בין הבלוגרים שרואיינו, גם השתתפה עבדתכם הנאמנה. 2 תמונות ורודות וגדולות שלי מעטרות את המאמר באורך 3 עמודים, שזה בהחלט הרבה יותר מדי ביחס לעובדה שנכתבו עלי 9 שורות בדיוק. אתמול הבלוגספרה רחשה אודות הגוון המריר מאד בו הוצגו הבלוגרים בכתבה הזו, בעוד אני עסקתי בשאלה האם יצאתי שמנה מדי בתמונות. והרי, למה לי להיות מוטרדת מתוכן הכתבה בסופו של דבר אם בסה"כ מדובר בכמה אלפי מלים שעד השבוע הבא ישמשו כמצע להשתנה של גורי כלבים/עטיפת מוצרים שבירים/כיסוי חלונות ראווה של חנויות שפשטו רגל?
מדגימה עצם מתפשט במרחב ובזמן, אבל בלבוש מלא
העיתונאות הכתובה קורסת. לכתבה הזו אולי יש 50,000 קוראים בסופ"ש הזה, אבל אף אחד לא יזכור את זה בשבוע הבא. לפוסט הזה אולי יהיו 300 קוראים בסופ"ש הזה, אבל גם אם האקרים לבנוניים יפילו את האתר, הוא מופיע באר.אס.אס לפחות בעוד מספר מקומות באינטרנט, וכך יוותר אי שם כעוד ערימת ספרות בינאריות עד השמדת העולם. דקארט אמר שמוח האדם הוא מיוחד במינו, כיוון שהמחשבה האנושית היא עצם שתופס מקום במרחב ובאותו הזמן לא. הרטוריקה בעיתונות הכתובה מממשת את האימרה הזו, אך עם זאת הופכת את אותו עצם מתפשט לבר חלוף. לעומת זאת, הבלוגספרה משדרגת את אימרתו של דקארט והופכת את המחשבה לעצם שתופס מקום גם במרחב וגם בזמן.
בגדול, הכתבה עוסקת במסעדות שפונות אל בלוגרים כדי שיכתבו ביקורת על המסעדה בחינם. בעיני, מדובר בדיל לא רע. אני אוהבת לאכול ארוחות במסעדות יקרות, אבל לא יכולה להרשות את זה לעצמי, אפילו לא לעתים רחוקות כיוון היותי סטודנטית. באופן כמעט ודאי, אם אני מוזמנת למסעדה יוקרתית - אני ככל הנראה אהנה מהארוחה. התמורה שלי לארוחה יוקרתית בחינם? לכתוב על זה כאן בבלוג. הכתבה כמו כן עוסקת בשאלה האתית - האם המסעדה בצורה זו קונה את הבלוגר ולמעשה מסרסרת אותו כדי לכתוב ביקורת אוהדת? הכתבה, שמנסה לכאורה להתמודד עם הנושא באופן אובייקטיבי, טוענת שכן.
דניאל רוגוב, מבקר המסעדות של עיתון "הארץ" קרא לי זונה. ("…וברגע שאתה אוכל חינם אתה זונה.") אז מר רוגוב, תודה על המחמאה, אבל מהבחינה הזו אני כנראה שרלילה אמיתית כי זונה מקבלת כסף, ואני מוכנה לאכול בחינם וכמה שיותר. כמו כן הצטערתי שלא הוכנס המשפט הרלוונטי שלי (שככל הנראה לא הוכנס כי אז הוא היה מחדד את המודעות של הבלוגר להבדל בין ביקורת של בלוגר וביקורת של עיתונאי, ולא רק מציג את ה"מודעות" של מבקרי מזון בתשלום) שבלוגר אינו עיתונאי, ובלוגר שחושב שהוא כן עיתונאי, אז הוא טמבל רציני.
אקורד הסיום שעולה מהכתבה הזו היא שהבלוגרים אינם מקצועיים ואינם אובייקטיביים. שכל העסק הזה בקשר שבין המסעדה לבלוגר אינו אתי ועולה ממנו ריח מסריח, וגם שאני זונה. העובדה שמתפרסם מאמר בטון כזה באותה עיתונאות כתובה שקורסת, היא הוכחה לכך שלמישהו יש אינטרס. כן, אותו אינטרס כלכלי מסעיף 1.
Edited: אוגוסט 21, 2009