Feed me, @channel10

סבתא שלי אומרת שעליתי קילו או שניים. סבתא שלי הפולניה שמה לב לדקויות היטב. כל פעם שאני אכתוב על אוכל בבלוג שלי סבתא שלי תוזכר, למען כולם יראו ויראו מי מעודד אצלי את הפרעות האכילה. אילו סבתא שלי יודעת שביום ו' האחרון אכלתי כ-7 מנות אוכל (!) בשעה וחצי בודאי היתה מתפלצת וכורתת לי את האגודלים - כי בלי אגודלים אי אפשר להחזיק מזלג, צ'ופס או סתם לאכול כמו בהמה עם הידיים. בהזדמנות זו אבקש מסבתי היקרה שאינה יודעת למעשה מהו מחשב שלא תכרות את אגודליי החמדמדים שכן בלי אגודלים ככל הנראה לא אמצא חתן עשיר.

אפרופו חתן עשיר, במידה ואמצא כזה אין ספק שאבקש ממנו לקחת אותי לסיבוב נוסף ב"מאראבו" בה סעדתי ביום ו' האחרון. במסגרת התכנית "אליפות המסעדות" של ערוץ 10  נשלחו 8 בלוגרים מובילים, או סתם גרגרנים, לחוויה קולינרית במסעדת השף שמתחרה בגמר של התכנית מול השף טוד אינגליש (שחוץ מהמבטא לא כל-כך הבנתי אם הם הוא וסטפן יודעים להשתמש באוצר מלים שלא כולל קללות).

המסעדה ממוקמת באיזור הבורסה ברמת-גן (חו"ל), ז'בוטינסקי בואכה אבא-הלל סילבר, אולי השכירות זולה, אולי הויי-פיי מביא לשם ברוקרים עצבניים שתוקעים אחד לשני זנבות שרימפס בעיניים כשניירות הערך שלהם מאבדים את ערכם, אני לא יודעת. בכל מקרה האופניים שלי לא מגיעים לשם, וגם אם כן בוודאי בדרך הייתי זוכה בפנצ'ר ואין לי כסף לא לתקן פנצ'ר ולא לשלם על ארוחת שף (חתן עשיר עם רכב, רמז רמז).

חשוב לציין שהגעתי לארוחה הזו אחרי עבודה מטורפת על פרוייקט 48 שעות ביחד עם אליזרין (צוות זרוב), שלא כללה את מיטב הבופה ואחרי כמה עשבי תיבול הישר מהארון של החקלאי התל-אביבי, כך שמאד סביר שנהניתי הרבה הרבה הרבה הרבה יותר משאר הבלוגרים שחלקו איתי את הבר.  השף, ברנש בשם יואב בר, הוא אדם חביב ונעים הליכות שהרכיב תפריט מופלא שבחלקו אף הצליח להפתיע בטעמים שלא יכולתי להעלות על דעתי שישתלבו זה בזה היטב (טרם החלטתי אם היה זה המאנצ'יז או יואב, כך או כך אחד מהם צריך לעשות לי ילד.)

איתי צמיר (מנהל האינטראקטיב של ערוץ 10, הידוע גם בכינויו "זה עם הידיים הגדולות") הודיע לנו טרם פתיחת עונת הבליסה שבזמן הארוחות ניתן לעשות לייב טוויטינג אם מתחשק לנו, ואני הייתי מאד מוטרדת עקב העובדה שאין מסובים בשעת הסעודה, שלא לומר מטוויטים. למרות הכל, אני נותרת בהמה חסרת נימוסין, במיוחד אחרי שלא ישנתי קרוב לשבוע ולכן זה לא הפריע לי למרוח את ידיי השמנוניות מפטה כבד עוף עם בצלים מקורמלים אול-אובר המיני-לפטופ הסופר מדליק של אודי לוי  (המקלדת ממש קטנה, אני מקווה בשבילו שהידיים שלו לא גדולות כמו הידיים של איתי).

לידי ישבה בחורינה עלמת חן, שמה קורל, צעירה מבריקה עם בלוג כל-כך פופולרי (5000 יוניקים ליום, יה-בה-יה!) שגרם לנו להרגיש כמו נובים מוחלטים לידה. קורל התקשתה לתפקד עם המנות שרובן היו בשריות, בעיקר פירות הים והחלקים הפנימיים למיניהם של חיות המשק. ניסיתי לשכנע אותה שזה בסדר לאכול את השקצים והפנימיים, שכן אם היינו חיים בעולם משולל ערכים וחוקים ככל הנראה מדי ערב היינו סועדים תינוק אדם בזיגוג ליקר קפה וטריאקי. לפני שאמנסטי עוצרים אותי וכולאים אותי בצינוק עד יומי האחרון חשוב לציין שנית - כשנאמר הדבר לא ישנתי קרוב לשבוע ימים.  וכן, עדיף לצלות את התינוק על הגריל. מדיום רייר. בבקשה.

על כל פנים, לפני שאתם מתחילים לרייר על בשר תינוק רך בן חודשיים עד ששה חודשים, אחזור לבשרים שהם כן רלוונטיים למאכל:

המנה השלישית שהוגשה לנו היתה פסטה פפרדלה עם טחינה, גרגרי חומוס, אריסה, לימון כבוש, פרמזן ושרימפס. לפני שאתם מזדעקים בקולות "וואט דה פאק וואט דה פאק וואט דה פאק", אני מודיעה שניתן לנשום לרווחה: המנה הזו היא בתבתבתבתבתבתבתבתבת זונה ברמות שלא ניתן לתאר בכלל. החיבור הערבי עם האגן הים תיכוני יצר מנה נפלאה, נימוחה, מרעננת ומפתיעה, וכן, יואב בר יכול לומר לעצמו בשקט על השידוך בין הערבי לאגן: שרימפסי, ילד שלי מושלם.

איכשהו תמיד בשלב הזה של הארוחה אני מוצאת את עצמי תוהה עם הקו הדק שבין קולניריות מופרעת ובין גסויות שלא אמורות לצאת מחדר המיטות, או במילים אחרות: סינטה מיושנת עם טורטליני במילוי ספריבס טלה. Need I say more?

מנה נוספת שהוגשה לנו היתה מנת חלומות בעיני - ניוקי כמהין (!). כמהין ידוע באיכותו הקולינרית וכך גם הורגש במנה הנפלאה הזו. הניוקי היה רך במידה הנכונה, הרוטב (שמנת ופטריות) ישב נהדר, ואני כבר כל-כך רטטתי מהנאה שיצאתי לסיבוב נוסף של עשבי תיבול. ש-ל-א י-ג-מ-ר ל-ע-ו-ל-ם!

המנה האחרונה היתה מנה שבוודאי האקס שלי, צחי, כפרה עליו, היה ככל הנראה חווה אורגזמה קטנה וחביבה ממנה - עוגת גבינת עזים עם שרבה אבטיח ופלחי פירות הדר. היה יאמי יאמי יאמי איי גאט לאב אין מיי טאמי לגמרי.  מאד נהניתי ממנה, אם כי לא כל כך הבנתי את פשר פלחי פירות ההדר.

על חלק מן המנות שקראתם עליהן כאן תוכלו לרייר ביום ד' הקרוב בשעה 21:00 בגמר של "אליפות המסעדות" - מסעדת מאראבו מול טוד אינגליש. עד אז, תריירו על צוות הבלוגרים של ערוץ 10:

Edited: יוני 22, 2009

בליינד דייט לוהט במסעדת הדסון

הוא אסף אותי מככר רבין. קמצן, חשבתי לעצמי, ככה כואב לו לבזבז דלק כדי להגיע עד חוף הים. אני מאמינה בגבר שלא מתקמצן על האשה שלו. גבר קמצן הוא גבר שנדון להישאר לבד לעד ובסוף להתפלא שהוא כזה. שלא תבינו לא נכון, מובן לי שהקמצן, בניגוד למנייאק, הוא לא מנייאק. הוא פשוט עוד גבר שלא מחשיב את עצמו כקמצן, אלא כגבר שלא צריך הרבה וכבדרך אגב יוצא מנקודת הנחה שגם האשה לא צריכה הרבה (אילו היה רק בודק את חיובי האשראי החודשיים שלה מהסופר-פארם…). על כל פנים, הוא המתין לי ברכב ליסינג, כך שהדלק אפילו לא היה על חשבונו. כנראה שהוא סתם עצלן. עצלנים הם גרועים כמעט כמו קמצנים; כשאת נכנסת להריון אתם תופחים ביחד, העניין הוא שאת תופחת 9 חודשים והוא 9 שנים ועוד ברוב חוצפתו הוא מתלונן שאשתו פרה שלא נותנת. הוא כל-כך עצלן שאפילו את הבגידות שלו הוא לא מצליח להסתיר היטב.

החלקתי למושב הקדמי שלו בזמן שהרהרתי זה דקות ארוכות במערכת היחסים שעומדת להירקם בינינו במרחק הדק שבין דייט כושל וחד פעמי ובין חיי נישואין באושר ועושר עד עצם יום הגירושין.  הוא היה גבוה ממני ב-2 ראשים לפחות. הוא ראשית שאל אותי איפה הורוד, שכן עולם האינטרנט מכיר זה מכבר את אובססית הורוד שלי. הסברתי לו שהאמת שהתכוונתי ללבוש בגדים חומים אבל סבתא שלי אמרה לי לפני שיצאתי שהירכיים שלי שמנות ואף גבר לא ירצה אותי ככה. לכן מייד החלפתי לג'ינס בהיר וגופיה שחורה עם כיתוב ורוד-מסטיק וכדי להרשים אותו צבעתי גם את ציפורני הידיים והרגליים בורוד-פוקסיה. הוא היה לבוש בעירוב שבין הקז'ואל ללבוש הקיבוץ. הוא גם סיפר לי שגדל בקיבוץ ושהוא עובד בהייטק. אני באותם הרגעים תהיתי מה אני מעדיפה - ציוצי ציפורים באחו השלו או הטוויטר המצייץ פעם בדקה שמבשר על חברי הלא-מחויבים-המצייצים ברחבי הרשת.

 

הוא לקח אותי להדסון ברמת החי"ל. דעתי אט-אט החלה להשתנות. הוא סיפר לי שהוא מכיר היטב את איזור רמת החי"ל כיוון שעבד בו שנים רבות ומדובר במקום עם הרבה מאד חיי חברה ולילה. אני מאידך דבקתי בגרסתי הבלתי-משתנה שרמת החי"ל היא פיקציה תל-אביבית ולמעשה מהווה החלק העליז של בני ברק. 

 

 

נכנסנו למסעדה שנבנתה על חורבתיה של "סנטה פה", מיד נזכרתי במסעדה הנפלאה הזו שיצא לי לאכול באילת לפני כ-5 שנים, הוא הסכים אתי שאכן המסעדה באילת נפלאה ולכן טרח וביקר בסנטה פה התל-אביבית וציין שהיתה אכזבה מהדהדת.  הוא גם סיפר לי שהדסון כמעט ולא שינו את העיצוב והשאירו אותו כמו שהוא - ככל הנראה, עוד צעד נבון בניהול וחסכון הכסף.

 

כל העת הייתי עסוקה בלדבר על המודעות הגאוניות של הדסון שראיתי בטיים-אאוט, כגון הסטייק ששוחה בנהר רוטב פטריות ומעורר את בלוטות הריר באופן מיידי. פתחנו את השולחן בכוס מרלו ירדן בשבילו ו"סוויט בוסטון" - קוקטייל ירקרק ועטים למדי בהשארת מידורי-סוור עבורי.  הוא שאל אותי מה אני לומדת, ואני עניתי בזמן שקשקשתי ברגליי המשולבות שאני בשנה הראשונה בלימודי קולנוע. מיד סיפר לי שגם הוא למד קולנוע, באונ' תל-אביב. אני השפלתי את מבטי כמי שכבר רגילה לשאלה שעתידה לבוא "אז איפה, גם בת"א?"

עיינו בתפריט המנות הראשונות ובחרנו בכמה מנות שנראו לנו מעניינות, בהמלצתה של המלצרית, גנה, שהיתה אמונה על סיפוק טעמינו האשי בתאוות הבשרים. פתחנו בלחם מגניב וטעים ללא שמרים עם חמאה מלוחה במיוחד, ואז גנה חזרה עם 3 צלחות בידה עמוסות בכל טוב.

 

טרטר טונה - זה הזכיר לי בחור שפעם יצאתי איתו.

 

המנה המגניבה להפליא הזו התהדרה ברוטב חמצמץ שהפך את הטונה לנימוחה בפה ומעקצקצת בלשון. תוספת האבוקדו נתנה למנה הזו נופח יפני משהו, שהזכיר סושי בלי האורז ובלי האצה. מעל ניצבה לה בגאווה קציפת וואסאבי ותפוחי עץ שאכן סקרנו אותי ואת הדייט שלי והתגלתה מאד תפוח-עצית ומעט וואסאבית. הטעם השונה והמשונה לא הלהיב אותי יתר על המידה (כלומר, היה טעים לאללה, אבל תשאירו את תפוחי-העץ שלי בגינה), אך בן זוגי לארוחה התלהב מאד וציין שזה מאד יוצא דופן ומוסיף קיק כל הקטע של תפוחי העץ.

 

 

שרימפס חמאה - נראה לי שיותר נחמד לו שם מאשר בים.

 

 

בן זוגי התגלה כהפך הגמור ממני בתחום פירות הים. בעוד אני מוכנה ללחך מולים, סרטנים וקלמרי במיוחד, השרימפס תמיד נתפש בעיני בעל המרקם הכי פחות מגניב - למרות שמעולם לא התנגדתי לכמה פיסות כפי שניתן לראות בתמונה. הדייט שלי מאידך, אמר שלא אוהב את שלל פירות הים פרט לשרימפס, אותו אוהב במיוחד. קולי פטרוזיליה, למי שתוהה, הוא שם מעודן למחית. גנה, המלצרית, אמרה שזה כמו הצליל באוזני אנשים כשאומרים להם שייטל וראמפ-סטייק. האמת שהיא צדקה. לא משנה כמה טבלתי והטבעתי את השרימפס למוות שנית, הרוטב לא הצליח להשתלט עליו. משסיימנו את הצלחת עברנו לשיטה הישראלית והגאונית בה לוקחים פיסת לחם וטובלים אותה בכל טוב. רק אז הורגש הרוטב באמת ואכן - היה נפלא, כפי שדייטי טען.

 

קרפצ'יו פילה - המנצח הגדול

 

גם אני וגם הדייט לא יכולנו שלא להתמוגג אל מול המנה הנפלאה הזו. הרוטב שלה היה מדויק (אם כי לא מספיק ממנו לטענת הדייט), והיא בהחלט ניצבת בתור אחד הקרפצ'יויים המעולים שאכלתי בחיי. ליד ההדסון הקרפצ'יו-בר נראה חיוור, ובהחלט עומד ראש בראש מורם מול הקרפצ'יו של דיקסי שלא מפספס גם בטייק-אווייז. מנה ראשונה זו הוכתרה בעיני כמנת הפתיחה המושלמת לארוחה קרניבורית חסרת רחמים.

 

 

 

Enough foreplay - Let's get dirty

משסיימנו לסקר את מרבית מיטב שרשרת המזון היבשתית והימית החלטנו שהגיע הזמן להפסיק לשחק ב-1-2-3 דג מלוח, והחלטנו שהגיע הזמן להזכיר לעצמנו ארוחת שחיתות מהי. מתוך עיון בתפריט העיקריות והבשר נתקלנו בשאלות רבות שכלל לא נגעו למוסר (נפשי או ימי) והתפתח ויכוח קל על טיב המנות העיקריות. שנינו הסכמנו פה אחד על סטייק אנטריקוט 350 ג', אך באשר למנה השניה דעותינו היו חלוקות. בי התעורר עניין לריזוטו פירות ים בעוד הדייט חשב שיהיה חבל לפספס את מנת הדגל שאף היא מתנוססת במודעות הידועה גם בשמה "סלופי ג'ו". אחרי התערבותה של גנה בנושא, המליצה לנו ללכת על מנת "ים-יבשה", או בשמה המלא פילה בקר ופירות ים.  גנה לא טעתה והצליחה למצוא את עמק השווה בינינו. 

 

פילה בקר ופירות ים - באי הטמלה יש עצי בוקצ'וי

המנה הזו הגיעה ברוטב ציר טבעי של פילה הבקר ופירות הים והתגלתה כנפלאה ויוצאת מגדר הרגיל. בשר הפילה היה נימוח ללא טיפת שומן אחת, כיאות וכראוי. תחילה לא הצלחנו להבין את מהות הטמלה. טמלה הוא בעצם סוג של מנת קמח תירס שמזכירה במראה פירה ובמרקם קוסקוס. לא כל כך הצלחנו להבין את טיב התוספת עד שנשנשנו אותה עם הבוקצ'וי, שהפכה את כל העסק למוצלח ממש. פירות הים, באופן מאכזב למדי הרגישו לא קשורים. המנה הזו היתה מושלמת עם קצת יותר בשר ובכלל-לא פירות-ים. מעבר לכך, מנה מהנה מאד. היה על הכיפאק.

אנטריקוט 350 ג' - הו כן, דבר אלי גסויות!

חסל סדר קשקשת ברשת. הגיע הזמן לדבר ברצינות. הוגש לנו סטייק נראה מראה של 350 ג' דק למדי ועם זאת הוכן ברמת מדיום בצורה מושלמת. על הצלחת נח לו ירק (ומי לעזאזל יכול להאמין בו כשיש לך בשר על הצלחת) ששחה ברוטב טריאקי. הסטייק היה נהדר, על אף שלטענת הדייט היה עליו יותר מדי פלפל. אני דווקא אהבתי את זה. הסטייק כנטורל, ללא תוספות של רטבים היה מעולה, והמפגש עם הטריאקי היה מעט מאכזב. בואו נשאיר את הטריאקי להתמוסס אל תוך כל המנות בטייק-אוואי של ג'פניקה, שמותיר אותן דביקות, בסדר? גם קיבלנו רטבי צ'ימצ'ורי ושמנת-חרדל שאותם הדייט לא ניסה, אבל אני ניסיתי בחדווה. לצערי, רוטב הצ'ימצ'ורי היה המחריד ביותר שטעמתי בחיי. הוא היה חריף מדי והשתלט על כל הטעם של הבשר. מאידך, רוטב השמנת-חרדל, שגם הגיע חם, הפך את הבשר לפונגי שכזה ואז כבר היתה לי חגיגה שלמה על הלשון. רוטב הצ'ימצ'ורי בעיני היה המכה הכי צורבת בארוחה - מזל שרוטב הוא בסך-הכל רוטב.

כתוספת קיבלנו הום פרייז. כאן דעתי עם דייטי היתה חלוקה - שנינו אמנם לא אהבנו את המנה, הוא בגלל התיבול המופרז (שבעיני היה אחלה) ואני בגלל תפוחי האדמה עצמם שהגיעו עם הקליפה ופגעו בטעם. אני בסה"כ מחפשת את מי שינצח את דיקסי בהכנת הום-פרייז, בינתיים אף אחד לא הצליח.

בזמן הזה גם הוגש לנו משקה הבית של ההדסון, היה ויכוח ארוך בינינו ובין גנה האם המשקה ורוד. הסברתי להם שהוא אדום - היה לו סוג של גוון שני, ואילו גנה אמרה שזה ורוד פוקסיה. מיד שלפתי את ציפורני שהכנתי מבעוד מועד ודחפתי אותן לפרצופה. "לא! זה ורוד פוקסיה!". אחרי המעשה הנ"ל היא הפסיקה להתווכח אתי. כנראה שיש לה עסק עם ממדרת ורודים בררנית. הקוקטייל היה, למען האמת, לא משהו בכלל. הוא היה לחלוטין קוקטייל כוסיות, אבל כנראה שכוסיות לא היו בשולחן.

"מאמי, נראה לי שאכלתי יותר מדי"

 

שיכורה מבשר, בשלב זה הדייט שלי כבר נראה לי אחרת לגמרי. הוא התגלה כאינטליגנט ביותר, לא קמצן כלל (עוד מעט תראו את החשבון) ובכל מה שנוגע לפינוי מרחב בקיבתו (והוא איש גרום וצנום!) כלל לא מדובר בגבר עצלן. טרם ידעתי איך הערב יגמר אבל היה לי ברור שלא אתן לו לחמוק בקלות. בשלב זה כבר בקושי נשמתי, וידעתי שעוד כברת דרך ארוכה בפנינו - הקינוחים. נתנו לגנה לבחור עבורנו קינוחי הפתעה. בכלל, אחד מהדברים האהובים עלי במסעדה הן מנות הפתעה. קיבלנו לשולחן קרם ברולה מעוצב פרי סטייל על מצע קרפצ'יו אגסים שיכורים ועוגת גבינה עם תותים נוטפים. עוגת הגבינה היתה מורכבת מגבינת פילדלפיה הידועה באחוזי השומן הגבוהים והטובים.  אני בשלב זה כבר לא יכולתי יותר להכניס כמעט דבר לקיבתי וכן הסתפקתי בתשיעית מעוגת הגבינה. הדייט לא התבלבל ובלע את כל השאר במחית עין. הוא ממש השתגע על העוגה ואמר ששווה לחזור להדסון רק בשבילה. אני מאמינה שגבינה צריכה להיות רק עם עגבניות ובצק ולכן לא השתגעתי עליה, אבל קרם הברולה היה מעולה ומהנה מאד גם בלי שטיח האגסים שהחזיק אותו שפוי. 

 

הודעתי לדייט שאני כבר לא יכולה לאכול יותר, שלא לדבר על ללכת או לנשום והחלטנו להזמין חשבון. משהגיע החשבון חשכו עיני הסטודנטיאליות. הדייט אמר שזה בסדר לגמרי, בכל מקרה ערוץ 10 מממנים את העסק.

חזרנו לרכב והדייט התחיל להתלונן שהוא עדיין רעב. הוא היה משוכנע שאני אוכל רק חסה ואשאיר את כל השאר לו, ולא תיאר לעצמו שאני מסוגלת לאכול כמו מקסיקני בתחרות אכילת בוריטוס. הגענו חזרה לככר רבין ועמדתי לעזוב את הרכב. רציתי מאד לנשק אותו, אבל כבר התחלתי להעלות גיהוקים בארומת פרה. נפרדתי ממנו לשלום והוא אמר שהוא מאד נהנה אבל הוא לא חושב שזב יעבוד בינינו כי הוא נשוי ולי יש חבר. 

עליתי לביתו של בן-זוגי זה 3 שנים. הוא שאל אותי איך היה הדייט, אמרתי לו שהיה חלומי למרות שהוא לא רוצה לצאת אתי שנית. בן-זוגי התמלא בכעס רב כשראה שחזרתי רק עם קבלה ביד, ואמר לי שהוא מאד פגוע. מה לעזאזל חשבתי לעצמי כשלא הבאתי לו שאריות בטייק-אוואי.

 

לחוויות דייטי המופלא אתם מוזמנים להקליק כאן: מיומנו של פסיכופת מתורבת - טמיר כהן.

מסעדת הדסון, הברזל  27, רמת החי"ל, החלק העליז של בני-ברק.

אליפות המסעדות, יום חמישי ב-21:00, ערוץ 10.

(נ.ב. אשתו של טמיר מתבקשת לא לרדוף אחרי עם מקל, אני רצה לאט.)

Edited: אפריל 27, 2009