טריכוטילומניה היא כמו מינוס בבנק. לפני כמה חודשים קראתי כתבה על מנהלת תיקי לקוחות VIP באיזה בנק שניהלה את תיקי הלקוחות של חברים שלה וככה היתה גונבת מהם מליונים. הם מצדם היו במינוס תמידי, ומי כמוכם יודע, אזרחי ישראל עניים שכמותכם שככל שהמינוס גואה ככה יותר מהר אתם דוחסים את הפתקית באשפונית.
טריכוטילומניה היא ממש כמו מינוס בבנק. לכן אני לא כותבת עליה יותר. הו, הפרעה התנהגותית יקרה שלי, מה ארוך הוא הזמן שלא דיברנו עת יצרתי קרחות נאות על קרקפתי ווידאתי הריגה לכל שערות עפעפיי. הו.
לאחרונה יותר ויותר שואלים אותי אודות הגבות המאוירות שלי. נראה לי שזה המייק אפ כי בפייסבוק הפרצוף שלי גם ממש מבריק לאחרונה. גברים אפילו לעתים מחמיאים ואני מנסה להבין איפה לעזאזל הם שכחו את המשקפיים שלהם או לחילופין מה הם מנסים לעשות עלי צחוק. כששואלים בתמיהה מה קרה לגבות שלי אני בקצרה עונה סוג של או.סי.די ובדר”כ מקבלת סוג של הבעה לא מבינה, האם אני משוגעת או שמא חובבת פינצטות אשר רוכבת בעיקר על הטרנד (שהוא אגב ממש פאסה). פעם אחת השתוללתי במקלחת וציירתי לעצמי גבות עם תוחם השפתיים. אם אי פעם אהפוך בטעות לג’ינג’ית אני יודעת שגם לזה יש פתרון. וואו. עכשיו אני נשמעת בכלל מטורללת.
לפני שנה הלכתי לפסיכולוג. רופאת המשפחה נתנה לי הפניה וזרקה אותי אל מעמקי ספר הרופאים הלא נודע והותירה לי את עבודת הבחירה המחוריינת. הרופא היחיד שהיה בסביבת מגורי וגם זה כלל 25 דקות רכיבה באופניים בעליותיה הנפלאות של מזרח העיר כל הדרך עד גבעתיים שבאמת רצופה עליות ונפלאות, טען שריפא בחרורות כמוני. יא אללה. תולשות שהפסיקו לתלוש. המממ. חלום רטוב. הפסיכולוג שלי היה כמו פקיד שומה מחורבן שחותם עוד חשבונית מס בדרך למטופל הבא. שנאתי אותו והוא סיפר לי שהוא אוהב לקלף את כפות הרגליים שלו בנסיון להזדהות איתי בצורה מעוותת כזו או אחרת. אילו רק הפרעותי הכפייתיות היו כוללות קילוף כפות רגליים, הייתי יכולה להסתירן, הידד!
בפגישה הראשונה קיבלתי משימה לרשום כל שערה שאני תולשת ולהדביק אותה ליד. המטרה הפסיכולוגית המהוללת שמתחבאת מאחורי המעשה היא שבעצם אגעל מעצמי, כמו מי אשר מנסה להפסיק לעשן ואוסף את הבדלים לתוך צנצנת ובסוף היום מסניף אותה. אז בסדר, זה עבד חלקית, אבל זה בעיקר היה בזכות הדרבון.
בפגישה השניה כבר ויתרנו על העבודה הסיזיפית של להדביק את השעות כי גמרתי את כל הסלוטייפ בעבודה והסתפקנו בתיעוד קר כאילו היה רישומי שעות מוות של הרוגי תאונות דרכים. גם הוצעו פתרונות כגון כדור גומי עם מלא פטמות קטנות שאוכל למשוך ולדמיין כאילו אני תולשת שיערות ואף לדמות את הצליל הענוג של זקיק שערה שעוזב את הקרקפת. יודעים מה? טאף לאק. זה לא באמת נתלש, לא יוצא זקיק ואת הזקיק הדמיוני הזה אי אפשר לאכול. אז איפה כל הכיף?
בפגישות הבאות הוצעו שלל עונשים שעלי לבצע על כל שערה שאני תולשת, החל בהכאה עצמית באמצעות הברזל של הגומיה על היד ועד כפיפות בטן נסתרות בשירותי המשרד. יש לציין ששום דבר מהדברים הנ”ל לא עבד מכמה סיבות פשוטות:
- הפסיכולוג שלי היה חרא.
- הפסיכולוג שלי היה כל כך חרא שהוא לא השכיל להבין שקראתי 50 אלף פעם באינטרנט את כל הפתרונות האלה והשכלתי להבין כי אלו הכלים בהם עלי להשתמש.
- לא היה לי מספיק אכפת ככל הנראה.