מוקדש לקופאית השקרנית מהסופר-פארם

לעולם לא אבין את האידאולוגיה שעומדת מאחורי מוכרות הקוסמטיקה בסופר-פארם. ברמה העקרונית אני לא אוהבת לתקשר איתן כי הן מנסות להעמיס עלי מוצרים שאני לא צריכה. אני בחורה פשוטה. יחסית. יש לי שני סוגים של מייק אפ (שליכטה לאירועים מיוחדים ואויל פרי ליומיום), שני סוגים של פודרה (אדמה אינדיאנית למראה הבוגר וכתום זרחני למראה המפגר), שני סוגים של שפתונים (ורוד למצב רוח החיובי ואדום למראה הזנותי) ושני סוגים של אאוט-ליינרים (דק לגבות ועבה לעיניים). ובכל זאת מוכרות הקוסמטיקה בסופר-פארם תמיד מנסות לדחוף לי מייק-אפ סתם יקר שעשו איתו ניסויים בבעלי חיים או מסקרה שאין לי מה לעשות איתה ממש.

אתמול נגמר לי האאוט-ליינר הדק. באזל המלאי של אאוט-ליינר דק, גורלי ככל הנראה יהיה להתהלך בין בני האדם ללא גבות. יום אחד אולי יהיה זה טרנד, אבל עד שזה יקרה אעדיף לנסות להיות נורמלית ככל השאר. פחות או יותר. בסופר-פארם המתין לי גדוד של מוכרות שרק מחכות לסגור עלי עמלה, ובדר"כ אני לא אוהבת להתעסק איתן. בהיעדר הפירמה המועדפת עלי (שחשוב מכל - אינה עושה נסויים בבעלי חיים!) מצאתי את עצמי נאלצת להיעזר במוכרת שניחנה בכלים של רכיבה על הטמטום של הואגינה הבזבזנית. ניסיתי להסביר לה אודות הבעיה המיוחדת שלי, שבה נבצר ממני לשלוט על הדחפים שלי ממריטת שיער חוזרת ונשנית. עיניה קיבלו מבט עגל שכזה, מהסוג שאני מקבלת כשמדברים איתי על מיקומים גיאוגרפיים שנמצאים דרומית לקיבוץ גלויות וצפונית לצומת הסירה. או כשמדברים איתי בקיצורים צבאיים. או על מכוניות. או על כדורגל. ניסיתי לעורר בה רגש הזדהות, והשוויתי את הבעיה שלי לכסיסת ציפורניים. מיד נזכרה שלביתה בת ה-16 יש בעיה של כסיסת ציפורניים. ניסיתי לצחוק איתה ולומר לה שהבת שלה מבוגרת מספיק כדי שלא תפתח בעיה כמו שלי. עיני העגל תפסו את מקומן בחזרה.

בסוף היא שכנעה אותי לקנות עפרון יעודי לגבות, לראשונה בחיי הסכמתי להיכנע למוצר המוזר והמיותר לאנושות הזה (וכן, אני לא יכולה לחשוב על אנשים שבאמת צריכים מוצר שכזה, אפילו לא אני.) ובחשש מה שאינו עונה על הגדרות הריצוי של מוצרים קוסמטיים שהייתי רגילה לרכוש עד כה צעדתי לקופה. זו כמובן עקבה אחרי כמו זנב של לטאה שמסרב להתנשל כדי לוודא שאת ה-2 שקלים וחצי שלה עלי היא קיבלה, ובאותו הזמן הבטתי טוב טוב בקופאית ושמתי לב כי דבר מה אינו כשורה. תחילה הבטתי על גבותיה - כיווצתי את עיני כדי להיות בטוחה והבנתי שכמוני, גם היא בסוף היום חוזרת הביתה ומסירה את הפסים מעל עיניה באמצעות מסיר איפור. סקרתי את קרקפת ראשה למשך כמה שניות ונחרדתי לגלות את הקרחות אותן היא מנסה להסתיר ללא הצלחה וידעתי. ידעתי עמוק בפנים את מה שקולגות-עיני-העגל שלה אינן יודעות ואף לא מעלות בדעתן כי עיני-העגל שלהן עגליליות מדי מכדי לעכל.

"תגידי, אני יכולה לשאול אותך שאלה אשית?" פניתי אליה.

"כן?"

"לפני שאני קונה את העפרון, רציתי לדעת באיזה עפרון את משתמשת."

היא אפילו לא טרחה להביט בעיני כשענתה לי - "אני לא משתמשת בעפרון, אלה גבות אמיתיות." וידעתי שהיא משקרת לי מבלי להניד עפעף.

"באמת…? חשבתי ש…" עניתי במבוכה ואז עמדה באוויר שתיקה מביכה עוד יותר.

לעתים אני שוכחת שמה שהיה אצלי סוד כמוס מנשוא עד לפני 5 שנים, הוא עודו סוד עצום אצל שאר הבנות. לעתים אני מספרת "כבדרך-אגב" לבנות שאני מזהה אצלן את אותה הבעיה על הבעיה שלי, ואני רואה את הניצוץ שמתגנב לעיניהן - סוג של ניצוץ של הבנה שהן כנראה לא לבד בהפרעה המטופשת והמעיקה הזו. לעתים אני מנסה להוציא בכח מבנות את הבעיה בסוג של שיחת "שקיפות מלאה", אבל הן ממשיכות להכחיש בתוקף. מעולם לא פגשתי בחורה שמלבד אימיילים שקטים ודיסקרטיים בפייסבוק היתה מוכנה להודות שהיא אולי קצת משוגעת לכאורה, אבל חוצמזה היא נורמלית לחלוטין. אני מבינה את זה במבט של 5 שנים לאחור. אני לא מבינה את זה במבט של עולם שבו הפרעות התנהגותיות אחרות קיבלו סוג של ביטוי ולגיטימציה באמצעות האינטרנט, כמו אנורקסיה או OCD או תסמונת טורט. יודעים מה, אפילו סוגים שונים של דכאון.

אני רוצה שהעולם יבין אותנו ויקבל אותנו באהבה, אבל לבד אני לא יכולה לשנות את העולם.

כשהתחלתי ללמוד קולנוע היה לי ברור שאחד מהסרטים שאצור יהיה דוקומנטרי, והוא ידבר על הבעיה הזו שאף אחת לא מוכנה לדבר עליה מלבדי. הוא יחקור את הבעיה וינסה להבין אותה, אבל הוא לא ימצא לה פתרון או תשובה לשאלה "למה", בדיוק כמו במציאות. שנת הלימודים שבה אצור את הסרט הזה נפתחת מחר. בעוד חצי שנה מכאן כולי תקווה שאוכל לממש את המלים האלה שנכתבות כאן ולגלות לעולם קצת יותר על הבעיה הזו שיש לה שם די ארוך ולא מובן -

טריכוטילומניה.

אחרי שזה יקרה, אני מקווה שאת, הקופאית השקרנית מהסופר-פארם, תוכלי לספר לי בפעם הבאה שאבוא לרכוש אצלך, מה עפרון הגבות האהוב עלייך ביותר.

(או שאולי דווקא - לא אצטרך לבוא ולשאול אותך בכלל.)

people like this post.

Like 

Edited: אוקטובר 25, 2009

הזוכה בבושם סקרלט ועוד כל מיני הרהורי שנה חדשה

ראשית עלי להתנצל, הבטחתי כי אכריז על הזוכה בבושם בסופ"ש אך לצערי הבחירה היתה מאד מאד קשה עבורי ולכן התעכבתי בנושא. בואו נגמור עם זה לפני שאחת מהבנות תאכל לי את הראש: הזוכה בבושם סקרלט היא לא אחרת מאשר לירי אמיר אשר השקיעה את נשמתה לתחרות ואף פירטה בהרחבה על הדואליות שבה! אני מודה לכל הבננות שהשתתפו בתחרות וכולן כמובן מקבלות דוגמית סקרלט במתנה.

לירי אמיר

אני לא נוהגת לאחל שנה טובה, אז אל תגלו לאף אחד שאיחלתי - אבל לכל הבנות ולכולם שנה טובה ומבטיחה שזה לא יגיע אליכם באס.אם.אס.

מלבד הבושם הפוסט הזה הולך להתעסק בשני עניינים הנוגעים לשנה החדשה. פשפוש קל במדפים המאובקים של קורקי העלה פוסט ישן שכתבתי ב-31/12/2005, בבלוג ז"ל שלי שאינני יודעת היכן בעולם הוא נמצא כיום. תוכנו היה כזה:

10 ציפיות לשנת 2006 - שנה בסימן רטרופסיבי

Saturday, 31 לDecember 2005

1. לטוס לאמסטרדם! - נכנס לרשימה גם בשנה שעברה ולא יצא לפועל.

2. לכתוב לעיתון/מגזין - הגיע הזמן להשתלב איפה שהייתי צריכה להשתלב כבר לפני.

3. לחזור לעשות ספורט.

4. לחזור לנגן בפסנתר - פרשתי לפני 6 שנים ויש לי חשק עז לחזור לנגן.

5. לחזור ללמוד פיתוח קול - ממש ממש בא לי.

6. ללמוד משהו חשוב בתחום המחשבים, אולי תיכנות - לא שכזה מתחשק לי ללמוד, אבל מתחשק לי לדעת ומתחשק לי לפתוח דלת לכסף טוב.

7. להקים מחדש את רדיו במה (שהיה דאז בעם) - התעוררו בי געגועים עזים לחזור לשדר וגם להקים מחדש את הפרויקט האדיר הזה, שהיה ממש כיף בפני עצמו.

8. לחזור לפסיכולוגית שלי - לא יצא לנו להיפגש הרבה, אבל היא באמת היתה נהדרת.

9. להישאר מרוצה ושמחה (באופן יחסי).

10. ללמוד להאמין באהבה. אמן.

אז ככה; לטוס לאמסטרדם בסוף טסתי, זה היה בסתיו של 2007 בסופו של דבר ונסעתי ביחד עם קומץ, היג"כ בורלא, כוכבים מנצנצים עליו. לא אבלשט אף אחד ולא אסתיר את העובדה שיצא לי לעשן שם מלא סוגים שונים של גראס (והמופלא שבהם היה ההיידרו בגרין האוס שהעיף לנו את התחת עד כדי כך שלא רצינו לחזור לארץ ואכן כמעט פספסנו את הטיסה). בתקופה דאז, גם בארץ, הייתי מעשנת המון ושנאתי את זה. הרגשתי שאני ממש על האדג' של להיות ג'אנקי. אחד הדברים הטובים בעיקר שיצאו מאסמטרדם היה העובדה שבעקבות הנסיעה הפסקתי לעשן בכמויות של חמור בקאט-ניפ. מלבד זאת, באמסטרדם ספגתי את הפציעה הכי קשה שספגתי בחיי. אימא שלי לפני הנסיעה הזהירה אותנו שלא נשכיר אופניים, והיה זה חודש בדיוק אחרי שלמדתי איך רוכבים על המכשיר הדו-גלגלי הזה. אני כמובן התעקשתי על אופניים ורודים, אממה, אחד הברקסים מסתבר היה מקולקל. לא חלפו 15 דקות מהרגע ששכרנו אופניים וכל הפרצוף שלי כבר נמרח על אחד הגשרים של נהרות אמסטרדם. התוצאה: שפה פתוחה, פנס בעין ויד שיומיים לא יכולתי להזיז. במצב כזה הייתי יכולה לתבוע את הביטוח על הנסיעה, לקבל כסף וכו', אבל בגלל שכל כך פחדתי מהתגובה של אימא שלי העדפתי לסגור את הנושא בלקנות מייק אפ ממש ממש חזק (30 יורו, אסתי לאודר, המייק אפ הכי מדהים שהיה לי, כוסאמא של סופרפארם אין בארץ). בפארמיה באמסטרדם בה אחת הדיילות איפרה אותי, הסיפור נהיה יותר מביך כשהיא הבינה שהגבות שלי מאוירות וברחה כל עוד נפשה בה מההיסטריה ושלחה דיילת אחרת לטפל בי. הדיילת האחרת היתה מאד נחמדה וכיסתה לי את הפנס היפיוף שלי בזמן שהיה גדוד של לקוחות שהביט בנו כמות היינו מופע בקרקס. היה מופלא. שנים שמרתי את הסיפור הזה בסוד ולמעשה בורלא ואני סיפרנו לכולם שהרגזתי אותו אז הוא הכניס לי אגרוף.

הנה תמונה שמעולם לא נחשפה לציבור הרחב דקות מספר אחרי ההתרסקות עם האופניים:

לא בורלא, אל תרביץ לי!!!

שלושה ימים אחרי שהחופשה שלנו התחילה בורלא ואני באמת התחלנו להתרגז אחד על השני וכנראה המירכוז הבלתי נסבל של לבלות כל כך הרבה זמן זה בחברת זו נתן את אותותיו. אחרי שדרכנו נפרדו בת"א לא שוחחנו אחד עם השני שבועיים. בורלא כעת גר בצפון ואני עדיין בת"א. הרבה אנשים שואלים אותי אם אנחנו עוד בקשר (שכן בתקופותנו היפות היינו כמו בנאדם אחד). אנחנו משוחחים לעתים רחוקות בטלפון, בורלא אוהב לכבות את הטלפון לעתים תכופות אז לפעמים אני סתם משאירה לו הודעות מפגרות במשיבון ("בדיוק חשבתי עליך, ואז… אה… שיט, הפסדתי."). הקשר של בורלא ושלי הוא כה חזק שאנחנו מרגישים זה את זו נפשית. לא, אנחנו לא צריכים לדבר לעתים תכופות וגם לא להיפגש, אבל דואגים שכל מפגש שיש לנו יהיה מפגש קסם.

קומץ ואני משמינים הסורים בכרם החודש. קסם.

לכתוב בעיתון/מגזין - כמעט קרה, קבלתי את השוט שלי באחד המגזינים בארץ. הבעיה היא שהיום לא מחתימים כמעט כתבים כעובדי מערכת אלא כפרילנס ללא חוזה. הייתי צריכה לעשות את מה שהייתי צריכה לעשות, לא עשיתי, נכנעתי. אני בת זונה עצלנית (וסליחה אימא). בסוף נשארתי פה בבלוג, והבנתי שהכסף כאן אפילו גרוע פחות מהכסף בעיתון או מגזין.

לחזור לעשות ספורט - חזרתי גם חזרתי. מאז הספקתי להירשם 3 פעמים לחדר כושר, ללכת קצת ואז למכור את המנוי. גם כרגע הקשר היחיד ביני ובין חדר כושר הוא החיוב החודשי בכרטיס האשראי. וואלה, תכל'ס אני צריכה לחזור לעשות ספורט שוב.

לחזור לנגן בפסנתר - לפני שנה אבא שלי לקח את הקלידים האלקטרוניים שלי מגיל 4.5 (משנת 80-ופאקינג-9!) לתיקון והחזיר אותם חדש דנדש. היו לי כמה ערבי דכאון בהם הלחנתי כמה שירים עם ליריקה מטופשת ממש, אבל מעבר לזה הקלידים מקשטים יופי את הכסא בסלון.

לחזור ללמוד פיתוח קול - לא קרה, לא יקרה גם כנראה ונראה לי שגם במיטה הפסקתי להיות צווחנית בינתיים. תשאלו את האקסים שלי, השותפים שלהם לדירה ואף את השכנים שלהם - במיטה אני עושה יופי של סופרן, מצו ואלט.

ללמוד משהו חשוב בתחום המחשבים, אולי תיכנות - הסיבה אז היתה בגלל שהכסף טוב. אז לא הייתי בטוחה בכלל מה אני רוצה ללמוד ודי הדחקתי את עניין הקולנוע מטראומת הלימודים בתיכון. אז כן, בסוף הלכתי ללמוד קולנוע, ולא, הכסף לא טוב. השאיפה להייטק באה בעיקר מצד משפחתי הפולניה שאכן החדירה לי שכסף זה חשוב וכסף זה טוב, אבל בסופו של דבר אחרי מחשבה והבנה של מי אני ולאן הנפש שלי חותרת + כאבי בטן תכופים, הבנתי שבמשרד הייטקיסטי ויום עבודה של 9 שעות ומעלה אני כנראה לא אצליח להתמודד. אגב, העובדה שעבודה על סט בדר"כ ארוכה הרבה יותר מ-9 שעות ביום ויכולה לפעמים להגיע גם ל-14 שעות מבלי למצמץ לא מרתיעה אותי ו/או את כאבי הבטן שלי. יש דרייב וקסם שהוא פשוט שונה במהותו בעבודה על סט, במיוחד אם יוצא לי לחלק הוראות. חולת כח. כזו אני.

להקים מחדש את רדיו במה (שהיה דאז בעם) - לא קרה, לא נורא. בזמנו הרעיון היה מקסים וכיפי בטירוף, נכון לימים אלה יהיה זה בזבוז זמן משווע. טוויטר הרג את כוכבי הרדיו.

לחזור לפסיכולוגית שלי - הגברת המקסימה הזו שהייתי אצלה מספר פגישות מועטות ועם זאת מילאה אותי בתובנות כל כך רבות לצערי נורא יקרה. יצא לי לפגוש עוד פסיכולוג מספר חודשים דרך קופ"ח, מי שקורא בקביעות יודע שהוא היה גרוע. יצא לי גם לפגוש פסיכיאטר כמה פעמים, הוא נחמד, הוא רוסי וכל פעם מחדש שואל אותי אם זו פעם ראשונה שלי, מה אני לומדת והאם אני רוצה להיות שחקנית. אה, ושלפני חודש-חודשיים-ושלושה הוא ראה את "ואלס עם באשיר" עם אשתו בקולנוע ובאמת שהיה מאד נחמד.

להישאר מרוצה ושמחה (באופן יחסי) - טוב, באופן יחסי עבד. בהמשך לדיבורי הפסיכיאטר מהסעיף הקודם אני חייבת להודות שמרוצה ושמחה באופן לא יחסי אלא מוחלט, הרבה יותר קל עם כדורים נוגדי דכאון. בדרך הלב שלי הספיק להישבר פעם אחת וראשונה מזה עשור (וזה בסעיף הבא), אז החלטתי להפסיק עם הכדורים כדי שאוכל להרגיש את הכאב כמו שצריך. אה, ועם כדורים נוגדי דכאון אין אורגזמות ובכל מקרה זה לא גרם לי להפסיק למרוט את השיער. מה החרא הזה.

ללמוד להאמין באהבה. אמן - קרה 8 חודשים אחרי שכתבתי את הפוסט ההוא. בסוף, נשבר לי הלב. וכו'.

חיפושי גוגל פופולריים - על הדבש ועל העוקץ?

במהלך החודשים האחרונים אני עוקבת באדיקות אחר חיפושי גוגל פופולריים שבסוף מובילים אלי לבלוג. לכבוד השנה החדשה אחלוק את העשרה הפופולריים שבהם ועל שום מה ולמה:

1. מיכל - ה-SEO הכמעט הכי חזק ברשת. לא מיכל ינאי, לא מיכל אמדורסקי. מיכל גרוסברג. תוצאה שלישית בגוגל. לפני מעטרות את התוצאות מיכל בת שאול (שאלוהים יודע מה היא עשתה בשביל שיהיה לה כזה SEO מטורף) ותחתיה בתת-חיפוש מיכל ניב ז"ל. אל תדאגו, אני אמשיך לכתוב פה מיכל (מיכל, מיכל, מיכל, מיכל) עד שאגיע למקום הראשון בגוגל. 57% מהמחפשים מעולם לא ביקרו כאן לפני שחיפשו.
2. מיכל גרוסברג - זו אני. 24, תל-אביב, סטודנטית לקולנוע, תפוסה. 30% מעולם לא ביקרו כאן לפני שחיפשו. 70% הנותרים הם למעשה אני שמחפשת את עצמי.
3. מוצצת לעצמה - כן, עד לא מזמן מקום ראשון בגוגל (עכשיו יש שם איזו קוקסינלית שמוצצת לעצמה), מוביל לפוסט האלמותי שמדבר על נשים שמוצצות לעצמן את הפטמות. ככל-הנראה מדובר באדם ספציפי שקורא באופן קבוע, לפי הסטטיסטיקות. אינני יודעת מי הוא, אינני יודעת מה הוא רוצה ממני, אבל אני מקווה שהוא לפחות נהנה וממליצה לו לשמור אותי בבוקמארקס במקום לחפש אותי בגוגל בכל פעם מחדש.
4. ציצים - פעם המילה ציצים היתה רצה פה הרבה ולכן הייתי במקום ה-23 והמכובד בגוגל תחת חיפוש זה. אין לי מושג איפה אני נמצאת היום, בטח הרחק מאחור, אבל לפי הסטטיסטיקות שמראות כי 94% מהמחפשים הם קוראים חדשים ושזמן הקריאה הממוצע עומד על 6 שניות, ככל הנראה ציצים הם לא מצאו כאן.
5. התנועה לקידום המשחק המקדים - טוב, לא באמת צריך להרחיב על זה יותר מדי. היתה תקופה שכולם רצו לדעת מיהן המטורללות מהשוק שצווחות על בסטיונרים שהן רוצות יותר מגע חושני בציצים.
6. הבלוג של מיכל - יש ברשת הרבה "הבלוג של מיכל", אני פשוט במקרה הפופולרי ביותר.
7. סקס - כן. טוב. כמעט מפליא שזה לא במקום הראשון.
8. www.supersexit.co.il - כן, זו הכתובת של הבלוג. לא ברור למה חיפשו את זה בגוגל במקום להקיש בשורת הדפדפן, אבל באמת שאני לא אתווכח. כל אחד ושיטות הגלישה שלו.
9. החתול והכלב - אדם הורוביץ צריך להודות לי על היח"צ חינם שאני מבצעת לו פה. אז מה אם אנחנו לא באמת מכירים. לעתים הוא מחייך אלי בחיוך ממזרי.
10. לצאת משוק הבשר - WTF.

people like this post.

Like 

Edited: ספטמבר 22, 2009

רק על עצמי לספר לא העזתי

אז כן, זה הזמן לקצת גילוי נאות: הפוסט הזה נכתב במסגרת פעילות תוכן, להשקת הבושם החדש של קשארל - "סקרלט". אולי זה לא מובן, אבל לא על כל מוצר חדש אני אכתוב אם מזמינים אותי, אלא אם יש לי חיבור אישי אליו. הרעיון שעומד מאחורי "סקרלט" במהות פעילות התוכן ברשת הוא קצת יותר מתוחכם מ"שיואו תראו איזה יופי צילמו אותי, שיואו הבושם הזה מריח כל כך טוב", ובא לדבר על הדואליות שבאשה, לכן התחברתי אליו כל כך מעומק לבי. התמונות המקצועיות להפליא שקשארל השקיעה בי מציגות עולם מתוק וורוד ועולם סקסי ונועז, שלכאורה היו אמורים ליצור ניגוד זה מול זה. אצלי הדיסוננס הוא לא בין התמונות, הרי בסופו של יום זה רק משחק - יש צלם שאומר לי לפלרטט עם המצלמה, לחייך עם העיניים ומרטש אותי אחר-כך בפוטושופ קמעה. הדיסוננס בא לידי ביטוי בפער של מי שאני מציגה את עצמי כלפי חוץ - כבחורה חזקה, בעלת בטחון עצמי עם הרבה סטריטוויז ולא סופרת אף אחד אל מול מישהי שלאו דווקא הכל אצלה כל-כך מושלם, וכן יש לה מה להגיד על העולם ומשתמשת בדרכה האקסהביציוניסטית להעביר את המסר.

לפעמים אני ילדה טובה...

את מרבית חיי העברתי ככונפינונת אל מול מסך המחשב. כיאות לאותה נערה עם האף הנשרי, הישבן הלא מחוטב, הגשר בשיניים, הטריכוטילומנית במסווה וזו שמרגישה שכולם יודעים משהו שהיא לא, ניסיתי להתמקד בעובדה שאני אינטליגנטית. כן, אם את מכוערת לפחות תהיי חכמה. בעבר כתבתי פוסט על "סוכנות שחקנים ודוגמנים שקר כלשהו" שהוסר גם הוא אחרי שנתתי לאבי לקרוא אותו, וזה הודיע לי חגיגית שככל הנראה תביעת הדיבה תהיה בדרך. בכל זאת היו שם כמה נקודות שנגעו לעולמי האשי בצורה שבה אני רואה את עצמי בעבר, ולכן אצטט חלקים לא-לשון-הרע שבו:

כשהייתי בת 12 בערך איש אחד עצר אותי ברחוב ואמר לי שאני יפה מאד ושהוא סוכן דוגמנות ושהוא יעשה לי בוק. כילדה מאד כונפינית ותמימה האמנתי לו בקלות יתרה ואצתי רצתי הביתה כדי לשכנע את אמי להשקיע מיטב כספה בעתידי כדוגמנית על. הויכוח עם אמי הגיע לטונים מאד גבוהים שכן אמי סרבה בכל תוקף להאמין לנוכל הזה שבטח יקח את כספנו ויברח. אמי החליטה לבחון את הנושא כדי להוכיח לי שמדובר ברמאות לשמה וצילמה אותי מספר תמונות מחמיאות ככל שיכלו להיות. הן לא היו מחמיאות במיוחד שכן קרחת יפהפיה עיטרה את קדמת ראשי מאז כיתה ד'. עד כיתה ד' אמי היתה מכריחה אותי להרכיב על הראש פוני מטופש כשכל שאר הבנות בצופים הסתובבו עם רעמה נאה בקדמת הראש, וככל הנראה כצעד מחאה במקום לגדל את הפוני לשיער ארוך, בחרתי לתלוש אותו באופן אכזרי ובכל פעם ששיערות חדשות צמחו הייתי תולשת אותן מפאת היותן קצרות יותר מהשאר. הנקודה היא לא התלישות שלי, לשם שינוי ולא אדוש יתר על המידה בכל הנוגע לשורש השערה והבעיה. את התמונות אמי שלחה לסוכנות, יתכן והיתה זו סוכנות לוק, יתכן שאחרת - אבל זו היתה סוכנות אמינה בכל מקרה. לאחר המתנה של שבועיים לתשובה שלא הגיעה, יחדיו עם הבוק שלא נוצר מעולם כך גם התרסקה ונמעכה ונכתשה כל פיסה של בטחון עצמי שגם ככה לא היתה פיסה עבה במיוחד.

ולפעמים אני לא...

בגיל 19 גם גיליתי שאני דבה. בהתחלה חשבתי שזה רק החזה שלי והירכיים שלי שקיבלו צורה של אשה, ואחרי תמונות שצולמו בחופשה באילת, הבנתי שאלו לא רק החזה והירכיים אלא גם כל מה שמסביב. מיד פצחתי בדיאטה שתחילה החלה לאט, בתשעה חודשים הסרתי שבעה ק"ג, ואז נרשמתי גם לחדר הכושר והרבצתי את שבעת הק"ג הנוספים בחודש וחצי. איך לעזאזל בן-אדם מוריד 7 ק"ג בחודש וחצי? התשובה פשוטה. הפרעות אכילה. החוקים היו ברורים: ארוחה ראשונה של היום הייתי אוכלת אחרי 13 שעות מהרגע שהתעוררתי, כשהייתי אוכלת גם אז היה מדובר במנה קטנה, שכן אסור לצרוך יותר מ-700 קלוריות ביום, לחדר הכושר הייתי הולכת 3-4 פעמים בשבוע, ורק במקרים האלה היה לי מותר לאכול ארוחה מלאה בטווח שהוא פחות מ-13 שעות מהרגע שהתעוררתי. לא אוכלת בשר אדום, ואם כן בשל הנימוסין, לועסת את הבשר ויורקת בהיחבא, כל בוקר וכל ערב עולה על המשקל וכמה עשרות פעמים ביום חשוב לוודא שהיקף החזה לא עולה על 82 ס"מ, היקף המתניים על 62 ס"מ והיקף הישבן על 86 ס"מ. אם בגד במידה 32 (שזה פחות ממידה 0) לא היה עולה עלי, הייתי יוצאת מדעתי. המחזור שלי הפסיק פעמיים, בכל פעם שהצלחתי לרדת לגבול ה-41 ק"ג ומטה. לא מדובר בסוד גדול, הייתי מאד גאה בהפרעות שלי ואף הייתי נותנת לחברות שלי טיפים איך להיות רזה כמוני, טיפים שלא היו מביישים בלוגרית פרו-אנא בישראבלוג. לפני שנתיים, קצת פחות, הפרעות האכילה שלי חלפו. התחלתי לעבוד בטלמרקטינג ובשביל למכור צריך אנרגיה, אז לא היתה לי ברירה אלא להתחיל לאכול ארוחת צהריים. לאט לאט גם התחלתי לעלות במשקל, בסופו של דבר הוספתי חמישה ק"ג לשלד המהלך שהייתי ומאז אני פחות או יותר בסדר עם עצמי. במבט לאחור אני לעתים מאד מתגעגעת להפרעות האכילה שלי - קיימת בהפרעת אכילה סוג של הגשמה. העובדה שהצבתי לעצמי מטרה ועמדתי בה גרמה לי לתחושת אושר גדולה. הבעיה בהפרעות התנהגותיות מסוג אנורקסיה וטריכוטילומניה (הפרעה התנהגותית בה האדם לא מסוגל לשלוט על מריטת שיער ממקומות שונים בגוף, הראש בפרט), היא שלמי שסובל מובן לחלוטין שהוא מזיק לעצמו, על אף שיש איזה באג בראש שאומר שאם הבטן שלי לא תהיה שטוחה, או אם השערה המסולסלת הזו תישאר על ראשי, ככל הנראה לא אהיה מושלמת. היום אני כבר יודעת: אני לא מושלמת, לא הייתי מושלמת ולא אהיה מושלמת ודווקא בגלל זה אני מושלמת. החשיבות בטיפול בבעיות מהסוג הזה היא גדולה מאד, והנזק שאת עושה לעצמך הוא בסופו של דבר אך ורק לעצמך.

לצערי, על הטריכוטילומניה לא הצלחתי להתגבר מעולם ועברתי אינספור טיפולים, מטיפול פסיכו-דרמתי לטיפול קוגנטיבי-התנהגותי, תרופות, שינוי התפריט, כוח רצון עז מאין כמוהו וכלום פשוט לא עזר. בשנה הבאה בלימודים עלי לעשות סרט דוקומנטרי קצר, אינני יכולה להימנע מלעשות את הסרט הדוקומנטרי שלי על הבעיה הזו כדי שהעולם יוכל להבין, כשהוא מדבר מאחורי גבי על הגבות המאוירות שלי, שזה לא עניין של סגנון שלא עובד, אלא כי פשוט אינני יכולה לשלוט על כך. וכן, אפשר לשאול אותי "למה?" אני מצטערת, לא תהיה לי תשובה. לפני זמן מה כתבתי פרק לספר שעתיד לצאת בקרוב בארה"ב שעוסק בבעיית הטריכוטילומניה, גם שם אגב, בארץ כל האפשרויות והפתרונות, לא תמצאו את התשובה - לא ממני ולא מאף אמריקאית שחובשת פאות והייר-באנגלז, כמו שהן אוהבות לקרוא לזה. ומדוע התשובה אינה קיימת? פשוט מאד, כי התרופה אינה קיימת. אין לנו תרופה, נדונו להתבוסס עם המחלה הזו ועם עצמנו בתקווה שיום אחד נירפא.

אין אצלי "ילדה טובה" ו"ילדה רעה" בנפרד, אני מיש-מש אחד גדול של הכל ביחד, סוג של כאוס קיומי שמנסה להשתלב בהרמוניה עם הקיום של הכאוס (כן, לפעמים קצת פואטיקה לא תזיק). אי אפשר להפריד אותי בשתי תמונות, לא באמצעות בגדים או מבט משוחק. אולי אפשר לאפיין אותם בין מי שאני ביום ומי שאני בלילה - ביום בחורה צעירה שמנסה להשיג את הצלחתה העסקית, ובערבים נערת מסיבות פרועה ומשוחררת. בתמונה הורדרדה אני מיכל, בתמונה הכחלחלה אני גם מיכל. פשוט בתמונות אני מישהי משוללת משריטות, הכל שם בתמונות האלה כל כך מושלם שהייתי רוצה לתלות אותן על הקיר ולחיות לפי המנטרה הויזואלית שלהן מדי יום תוך השתחוות לאלילי המיכל.  הסקרלט שבי היא זו שמחוץ לסט הצילומים, לבד בבית מול המחשב, ששוקלת אם לתת לכם הצצה כל-כך גדולה לעולם הפנימי שלה.

זה לא פוסט מדכא כלל, אל תתבלבלו. זה פוסט שמדבר על יופי פנימי וחיצוני כך או כך. לא משנה איך את נראית - תמיד בעולם הזה יהיה לפחות אדם אחד שיאהב אותך בדיוק כמו שאת (ולא קוראים לו אימא, אימא שלך לא אוהבת אותך כמו שאת עד שאת מוצאת חתן ועושה ילדים), עם כל השריטות, כל הבעיות, כל הדפקטים החיצוניים ומה לא. את יכולה לשבת ולהתחבא מאחורי מסך מחשב ואת יכולה לעמוד מול מצלמה ולעשות פוזות כאילו אין מחר, בסופו של דבר מה שיוצא ממך תלוי רק בך, וככל שהוא עמוק ונכון יותר, כך יותר אנשים יוכלו להתחבר למי שאת באמת.

ושום מילה על הבושם עצמו, את זה אתן מוזמנות לבדוק בעצמכן בדרכים הבאות:

1. כתבי על הסקרלט שבך בבלוג שלך ותוכלי לזכות בבושם במתנה. יש לי בושם אחד לחלק במתנה לגמרי לגמרי לאחת מן הקוראות שמרגישה שהיא מזדהה עם מה שכתבתי. מה צריך לעשות? פשוט וקל - ואפילו כיף. יש לך בלוג? נהדר. אין לך? לא נורא, תוכלי להשתתף בתחרות גם דרך הנוטס בפייסבוק או לפתוח בלוג פה אצלנו על קורקי.נט. כל שעלייך לעשות הוא לצלם את עצמך ב-2 תמונות, כפי שמופיע פה אצלי מעל - האחת שתציג את הצד הרך, הנעים והתמים שלך, והשניה שתציג את הצד השובב, הנועז והאורבני שבך. כמו כן כתבי מדוע לדעתך 2 התמונות האלה מייצרות את ההבדל המהותי ביופייך הפנימי, ומה עושה אותך לנערת סקרלט. כמו כן הוסיפי את הלוגו של סקרלט לפוסט שלך (שמופיע כאן בצד). לסיום, קשרי את הפוסט לכאן עם כתובת אימייל כדי שאוכל לדעת שהשתתפת בתחרות. הפוסט שאמצא אותו הכי אותנטי והכי אמיתי, יזכה את הכותבת שלו בבושם במתנה. ההנאה שלך מובטחת. שיהיה המון בהצלחה!

2. תוכלי לקבל דוגמית סקרלט מתנה ובושם בהנחה מיוחדת - סמסי את המלה סקרלט ל-6070.

people like this post.

Like 

Edited: אוגוסט 30, 2009

בחיים יש ארבעה דברים חשובים: אלוהים, כסף, הצלחה וכוס. אמנות זה דבר משני.

אתמול קראתי את היומן האשי שלי מ-3 שנים האחרונות, כל הדברים שיושבים לי בלב ולא מגיעים לעיני הקוראים התנקזו לשם. בעיקר הייתי כותבת על האקס שלי ועל הטריכוטילומניה. לכאן או לכאן, אפשר לסכם את כל הדברים שכתבתי על לבי ב"מטומטמת, מטומטמת, מטומטמת."

יכול להיות שאני באמת מטומטמת - חודש וחצי שאני לבד ואני מרגישה כאילו הפסדתי עולם שלם. כאילו ישנתי באיזו קונכיה משנת 2006 והתעוררתי לעולם שהוא לא כל-כך שונה מבעבר, אבל בעיקר יותר דוחה. בחודש וחצי האחרונים למדתי דברים על החיים כמו שלא למדתי ב-3 שנים האחרונות. החיים שלי השתנו מהקצה אל הקצה, בזמן שאני נוצרת בלבי את הכאב על האיש הדו-פרצופי אתו ביליתי בשנים האחרונות, אני מאגדת את הכלים שרכשתי במהלך חיי כדי לשרוד. אני מגיעה לנקודה המטופשת הזו בה עלי להבין מה אני עושה עם חיי ואיך אני בונה אותם בצורה כזו שאדע לשלב בין הסיפוק האשי להצלחה חברתית. אני לא רואה את עצמי בתור האשה שיושבת בגיל 35 בעבודת  המשרד החלקית משמונה בבוקר כדי לרוץ ב-13:00 לאסוף את הילד מהגן, משתינה איזה 2000 שקלים מחורבנים בחודש לכלכלת הבית. היו פעמים שדמיינתי את עצמי מפרפרת למוות מאובר-דוז בגיל יחסית צעיר, אבל לא סביר שזה יקרה. סמים קשים מפחידים אותי. אני רואה את עצמי ככל פולניה טובה מוצאת גבר עשיר שיתן לי את הספייס שלי לעשות את האמנות שלי ולהפוך את הילד הפוטנציאלי שלי לילד הכי מגניב בעולם. פנטזיה לחוד ומציאות לחוד. אני חיה בהרבה סרטים, אבל שם אני עדיין לא.

האקס שלי חושב שהבעיה שלי היא שאין לי תכנית מסודרת לחיים. הוא לא משכיל להבין שהעובדה שהתכנית שלי לחיים מאד מבולגנת אולי, אבל היא טומנת בחובה אספקטים שהם לאו-דווקא חומרניים כמו אצלו. (צ'ק ליסט: קריירה מצליחה + ביטוח מנהלים 35,000 שקל, רכב עם חלונות כהים, בית גדול עם נוף פנורמי, אשה בורגנית עם שלושה כרטיסי אשראי, מנקה עם אשרה ועיניים מלוכסנות, כמה ילדים שמתרוצצים בחצר - אבל לא סביבו, לאמץ כלב ולקרוא לו בוקי - שיהיה לילדים עם מי לשחק, הרבה כסף, הרבה הרבה כסף, הרבה הרבה הרבה כסף מטונף, משבר גיל העמידה, להסניף קוקאין מפטמות של זונות, בוקי מתפגר ונוסעים לקבור אותו באפולוניה, להחליף את הג'יפ הגדול לפורשה קטנה ואדומה, לעזוב את האשה לטובת צעירה בת 22, להביא אותה לארוחת ערב משפחתית וכמעט לדקור את הבן הבכור כשהוא מפלרטט אתה, להזדקן בשיבה טובה, פנסיה שמנה, לצייר ציורי שמן של פירות בקערה, לפנק את הגרושה ביאכטה על חשבון רגשות האשם, למצוא חלקת קבר שווה לכל המשפחה, להוריש את הכסף המטונף לילדים המתרוצצים-לא-סביבו-שהגרושה-הבורגנית-חינכה-להצלחה-כלכלית-בלתי-מתפשרת, לשבת על כס מלכים בגן-עדן בעירום עם רגליים פשוקות ולאכול מלא ענבים וסטייק אנטריקוט.)

אני יכולה להבין למה השיר הזה לא נכתב עלי. בעצם, אני מה-זה שמחה שהוא לא נכתב עלי.

אתמול הייתי בים עם דימה והתיישב לידנו איזה בחור אמריקאי צעיר. קוראים לו גקו (ע"ש יעקב) ויש לו קעקוע של לטאה על היד, מעל היה רשום GEKKO ומתחת ללטאה היה רשום ACHIM. הוא שר לנו את משנותיו הפילוסופיות בראפ וציפה שהתגובה שלנו תהיה קצת יותר מ"גוד פור יו" וטען שהוא לומד פילוסופיה בהרוורד והחברה שלו לומדת אסטרו-פיזיקה והיא כנראה הרבה יותר חכמה ממנו. היה חשוב לו להדגיש כל הזמן כמה הוא עשיר ומוצלח, וכמה הוא עושה ימבה כסף. גקו מניו-יורק טען שהוא מפעיל חברה בשם ACHIM שעושה משהו שקשור ליהודים ומכניסה כמה מאות אלפי דולרים בשנה.

הוא שאל אותנו אם אנחנו מכירים את אפלטון וסוקרטס וכשהשבנו בחיוב הוא אמר "אוקי, אז עכשיו תרצו לי עליו", ואני עניתי - מה כבר יש לומר על כמה חבובים שמתו לפני הרבה זמן ביוון כשיש לנו את קאנט, שהוא רלוונטי הרבה יותר לעולם הדפוק שאנחנו חיים בו (רגע של סאבטקסט: ש-א-ת-ה חי בו).  גקו שתק. הוא מיהר לשנות נושא והתחיל לדבר על אלוהים וביאת המשיח. דימה שאל את גקו אם הוא חושב שהוא המשיח. אני אוהבת את השאלה הזו כי חוסר הכנות בתשובה מצביעה על העולם הפנימי המעוות של הסובייקט - "זה אתה אמרת, לא אני." אם הייתי מקבלת שנקל על כל פעם ששמעתי מישהו עונה את התשובה הזו לשאלה הנ"ל, היה לי מספיק כסף למארז גדול של במבה-נוגט.

אמרתי לגקו שזה ממש טוב שהוא בא, כי במקרה אני מחפשת חתן ועדיף שיהיה אמריקאי ועשיר. הוא אמר שאין בעיה שנתחתן אבל קודם כל כדאי שנתייחד, ואם בא לי יש לו שעה וחצי פנויה ואפשר לקפוץ לחדר שלו בדיוויד אינטרקונטיננטל. סירבתי בנימוס כדי לא לנטוש את דימה על החוף. גקו אמר שדימה יכול לבוא גם, שהוא יזמין אותו לכמה משקאות על הבר שהוא רוצה בזמן ההתייחדות. נושא החברה של גקו די הטריד אותי ביחס לעובדה שזה עתה הזמין אותי לקוויקי בדיוויד אינטרקונטיננטל אבל אני סבבה עם פוליגמיה וגם לאברהם היו שתי נשים. באיזשהו שלב של השיחה הוא גם אמר לי שאני לא מוצלחת ואינטליגנטית פחות ממנו (כי אני לא מאמינה באלוהים ואין לי מספיק כסף כדי לאכלס את המקרר במשהו שלא נראה כמו עטלף מת), יאפ, זו בדיוק הדרך להגיע לתחתונים שלי. כשגקו הבין שאני לא מתכוונת להחליף את הסטטוס שלי מפוסי-פאוור לפוסי-קראמפס הוא שילם לנו על המשקאות ולקח את הטלפון שלי. שיניתי את הספרה הששית מ-3 ל-5.

דברים כאלה לא קרו לי מאז 2006.

על כל פנים, הדבר הזה נשגב מבינתי. אני לא חושבת שאצליח להבין אי פעם את המירוץ המטורף הזה אחרי הצלחה חברתית. אחרי הסטטוס הנכסף, ויותר מהכל איך אנשים מצליחים לחיות עם עצמם בצורה כזו. אני לא מכחישה, אני משת"פית, ולעתים בצורה המכוערת ביותר שניתן. בניגוד למאן דהוא, יש לי קשיים להירדם בלילות בגלל זה ונראה לי שעדיף לשרוד את היום מאשר את הליל. מתי כבר חורף גרעיני?

people like this post.

Like 

Edited: יוני 14, 2009

עו"ש הקרקפות

people like this post.

Like 

Edited: אוקטובר 15, 2008