טוויטר
בחיים יש ארבעה דברים חשובים: אלוהים, כסף, הצלחה וכוס. אמנות זה דבר משני.
אתמול קראתי את היומן האשי שלי מ-3 שנים האחרונות, כל הדברים שיושבים לי בלב ולא מגיעים לעיני הקוראים התנקזו לשם. בעיקר הייתי כותבת על האקס שלי ועל הטריכוטילומניה. לכאן או לכאן, אפשר לסכם את כל הדברים שכתבתי על לבי ב"מטומטמת, מטומטמת, מטומטמת."
יכול להיות שאני באמת מטומטמת - חודש וחצי שאני לבד ואני מרגישה כאילו הפסדתי עולם שלם. כאילו ישנתי באיזו קונכיה משנת 2006 והתעוררתי לעולם שהוא לא כל-כך שונה מבעבר, אבל בעיקר יותר דוחה. בחודש וחצי האחרונים למדתי דברים על החיים כמו שלא למדתי ב-3 שנים האחרונות. החיים שלי השתנו מהקצה אל הקצה, בזמן שאני נוצרת בלבי את הכאב על האיש הדו-פרצופי אתו ביליתי בשנים האחרונות, אני מאגדת את הכלים שרכשתי במהלך חיי כדי לשרוד. אני מגיעה לנקודה המטופשת הזו בה עלי להבין מה אני עושה עם חיי ואיך אני בונה אותם בצורה כזו שאדע לשלב בין הסיפוק האשי להצלחה חברתית. אני לא רואה את עצמי בתור האשה שיושבת בגיל 35 בעבודת המשרד החלקית משמונה בבוקר כדי לרוץ ב-13:00 לאסוף את הילד מהגן, משתינה איזה 2000 שקלים מחורבנים בחודש לכלכלת הבית. היו פעמים שדמיינתי את עצמי מפרפרת למוות מאובר-דוז בגיל יחסית צעיר, אבל לא סביר שזה יקרה. סמים קשים מפחידים אותי. אני רואה את עצמי ככל פולניה טובה מוצאת גבר עשיר שיתן לי את הספייס שלי לעשות את האמנות שלי ולהפוך את הילד הפוטנציאלי שלי לילד הכי מגניב בעולם. פנטזיה לחוד ומציאות לחוד. אני חיה בהרבה סרטים, אבל שם אני עדיין לא.
האקס שלי חושב שהבעיה שלי היא שאין לי תכנית מסודרת לחיים. הוא לא משכיל להבין שהעובדה שהתכנית שלי לחיים מאד מבולגנת אולי, אבל היא טומנת בחובה אספקטים שהם לאו-דווקא חומרניים כמו אצלו. (צ'ק ליסט: קריירה מצליחה + ביטוח מנהלים 35,000 שקל, רכב עם חלונות כהים, בית גדול עם נוף פנורמי, אשה בורגנית עם שלושה כרטיסי אשראי, מנקה עם אשרה ועיניים מלוכסנות, כמה ילדים שמתרוצצים בחצר - אבל לא סביבו, לאמץ כלב ולקרוא לו בוקי - שיהיה לילדים עם מי לשחק, הרבה כסף, הרבה הרבה כסף, הרבה הרבה הרבה כסף מטונף, משבר גיל העמידה, להסניף קוקאין מפטמות של זונות, בוקי מתפגר ונוסעים לקבור אותו באפולוניה, להחליף את הג'יפ הגדול לפורשה קטנה ואדומה, לעזוב את האשה לטובת צעירה בת 22, להביא אותה לארוחת ערב משפחתית וכמעט לדקור את הבן הבכור כשהוא מפלרטט אתה, להזדקן בשיבה טובה, פנסיה שמנה, לצייר ציורי שמן של פירות בקערה, לפנק את הגרושה ביאכטה על חשבון רגשות האשם, למצוא חלקת קבר שווה לכל המשפחה, להוריש את הכסף המטונף לילדים המתרוצצים-לא-סביבו-שהגרושה-הבורגנית-חינכה-להצלחה-כלכלית-בלתי-מתפשרת, לשבת על כס מלכים בגן-עדן בעירום עם רגליים פשוקות ולאכול מלא ענבים וסטייק אנטריקוט.)
אני יכולה להבין למה השיר הזה לא נכתב עלי. בעצם, אני מה-זה שמחה שהוא לא נכתב עלי.
אתמול הייתי בים עם דימה והתיישב לידנו איזה בחור אמריקאי צעיר. קוראים לו גקו (ע"ש יעקב) ויש לו קעקוע של לטאה על היד, מעל היה רשום GEKKO ומתחת ללטאה היה רשום ACHIM. הוא שר לנו את משנותיו הפילוסופיות בראפ וציפה שהתגובה שלנו תהיה קצת יותר מ"גוד פור יו" וטען שהוא לומד פילוסופיה בהרוורד והחברה שלו לומדת אסטרו-פיזיקה והיא כנראה הרבה יותר חכמה ממנו. היה חשוב לו להדגיש כל הזמן כמה הוא עשיר ומוצלח, וכמה הוא עושה ימבה כסף. גקו מניו-יורק טען שהוא מפעיל חברה בשם ACHIM שעושה משהו שקשור ליהודים ומכניסה כמה מאות אלפי דולרים בשנה.
הוא שאל אותנו אם אנחנו מכירים את אפלטון וסוקרטס וכשהשבנו בחיוב הוא אמר "אוקי, אז עכשיו תרצו לי עליו", ואני עניתי - מה כבר יש לומר על כמה חבובים שמתו לפני הרבה זמן ביוון כשיש לנו את קאנט, שהוא רלוונטי הרבה יותר לעולם הדפוק שאנחנו חיים בו (רגע של סאבטקסט: ש-א-ת-ה חי בו). גקו שתק. הוא מיהר לשנות נושא והתחיל לדבר על אלוהים וביאת המשיח. דימה שאל את גקו אם הוא חושב שהוא המשיח. אני אוהבת את השאלה הזו כי חוסר הכנות בתשובה מצביעה על העולם הפנימי המעוות של הסובייקט - "זה אתה אמרת, לא אני." אם הייתי מקבלת שנקל על כל פעם ששמעתי מישהו עונה את התשובה הזו לשאלה הנ"ל, היה לי מספיק כסף למארז גדול של במבה-נוגט.
אמרתי לגקו שזה ממש טוב שהוא בא, כי במקרה אני מחפשת חתן ועדיף שיהיה אמריקאי ועשיר. הוא אמר שאין בעיה שנתחתן אבל קודם כל כדאי שנתייחד, ואם בא לי יש לו שעה וחצי פנויה ואפשר לקפוץ לחדר שלו בדיוויד אינטרקונטיננטל. סירבתי בנימוס כדי לא לנטוש את דימה על החוף. גקו אמר שדימה יכול לבוא גם, שהוא יזמין אותו לכמה משקאות על הבר שהוא רוצה בזמן ההתייחדות. נושא החברה של גקו די הטריד אותי ביחס לעובדה שזה עתה הזמין אותי לקוויקי בדיוויד אינטרקונטיננטל אבל אני סבבה עם פוליגמיה וגם לאברהם היו שתי נשים. באיזשהו שלב של השיחה הוא גם אמר לי שאני לא מוצלחת ואינטליגנטית פחות ממנו (כי אני לא מאמינה באלוהים ואין לי מספיק כסף כדי לאכלס את המקרר במשהו שלא נראה כמו עטלף מת), יאפ, זו בדיוק הדרך להגיע לתחתונים שלי. כשגקו הבין שאני לא מתכוונת להחליף את הסטטוס שלי מפוסי-פאוור לפוסי-קראמפס הוא שילם לנו על המשקאות ולקח את הטלפון שלי. שיניתי את הספרה הששית מ-3 ל-5.
דברים כאלה לא קרו לי מאז 2006.
על כל פנים, הדבר הזה נשגב מבינתי. אני לא חושבת שאצליח להבין אי פעם את המירוץ המטורף הזה אחרי הצלחה חברתית. אחרי הסטטוס הנכסף, ויותר מהכל איך אנשים מצליחים לחיות עם עצמם בצורה כזו. אני לא מכחישה, אני משת"פית, ולעתים בצורה המכוערת ביותר שניתן. בניגוד למאן דהוא, יש לי קשיים להירדם בלילות בגלל זה ונראה לי שעדיף לשרוד את היום מאשר את הליל. מתי כבר חורף גרעיני?
Edited: יוני 14, 2009
