באופן רשמי צלחתי מחצית הסמסטר הראשון שלי בלימודי קולנוע. רק עוד 13 חצאי סמסטרים! יאי!
האמת היא שאני מוצאת את עצמי מאד נהנית. עד כה לא התחלתי ללמוד מתוך חשש שאני לא אסתדר עם זה, שהחפיפניקית שבי תרים את הראש ותזרוק זין ענק. ככל שהזמן עובר אני מגלה על עצמי שאני יחסית שקדנית בצורה מלחיצה, אולי באמת ביחס לסטודנט הקולנוע הממוצע אני לא זורקת זין, ואם כן הוא נאמד בגודל הממוצע של אוחזי המזרח הרחוק (אם לא סופרים את הנופשים העולקים הישראלים).
באופן לא מפתיע מצאתי את עצמי מסתדרת, ואפילו מעל ומעבר, ברוב השיעורים. פרט לשיעור אחד, מתסכל מאד, שגורם לי להשתמש בקללות שאני משתמשת בהן בדרך-כלל, אבל בתדירות הרבה יותר גבוהה. מזלו של המורה שהוא כל כך נחמד, שברגע שאני מנסה לדבר איתו על הנושא ולשאול אותו אם אני יכולה להיכשל בשיעור מבלי לחזור אחריו, המלים נעתקות מפי.
לא האמנתי שאני דווקא הייתי נופלת בתחום הזה, למרות שמצאתי כמה הסברים מאד הגיוניים כיוון היותי דור מייספייס מובהק. לא, טרם ניחשתם נכון, אני מדברת על שיעור צילום שחור לבן. לא כל המשתמע מכך אגב, הוא החומר הנלמד. בצילום שחור לבן אנו עובדים עם מצלמת פילם, מפתחים את הנגטיב ומדפיסים את התמונות בכחות עצמנו. למדתי על עצמי החודש כי ככל שמזדקנים כך קשה יותר ללמוד דברים חדשים.
להלן התחלה ברגל ימין:
המורה אמר לחפש בבוידעמים של ההורים מצלמות ישנות על פילם. נזכרתי באמת שאבי היה מצלם בעבר במצלמה נאה ביותר (אשר נראית כאן למעלה) ואף הופתעתי כשנתן את אישורו להשתמש בה. שמחה ועולצת קניתי כמה סרטי פילם והתחלתי לצלם. אך לא כל התחלה סופה להיגמר בטוב!
היה עלי לצפות את גורלי בשלב שבו שאלתי את אבא שלי שאלות כמו איך סוללים פילם, איפה הזום (עדשות מתחלפות, כן?) ולרגע אפילו חיפשתי את הצג הדיגיטלי כדי לראות מה עתה צילמתי.
כשל א'
השעה חצות וחצי, ביום למחרת עלי להגיע עם סרט צילום לכיתה, אך אבוי - המצלמה נתקעה על התמונה 24 וסירבה להמשיך לצלם. המזל: השיעור ביום למחרת בוטל. חוסר המזל: נאלצתי ללכת למחסן בבית הספר ולעשות פרצוף חמוד כדי שיסבירו לי מה לעזאזל אני עושה לא בסדר.
נפלא! כשל א' נפתר. שבוע עבר, ואני הייתי שמחה עד מאד על 24 הפריימים שציפו בכליון עיניים להתפתח אל נגטיב אפרפר ונאה.
כשל ב'
פיתוח הסרט היה קל מאד. היינו 20 תלמידים בחדר חושך היסטריים ואוחזים שדיים של שכנינו לחדר והרגשתי שהכל הולך לי סופר מעולה. הכל היה באמת, טו גוד טו בי טרו. אוקי - לסלול בחושך, לשים מפתח, לשטוף במים, לשים מקבע, לשטוף במים, לשים סבון, לשים לייבוש. נשמע די פשוט, לא? משהוצאתי את הפילם המפותח ממיכל הפיתוח נחרדתי לגלות שמתוך 24 הפריימים שצילמתי רק 6 התנוססו על הנגטיב. סיבת הכשל: אולי תפתחי צמצם כשאת מצלמת בלילות?
שוב הלכתי למחסן בית הספר ועשיתי פרצוף חמוד שכן כלל לא הבנתי עוד איך סוללים פילם. גם הפעם המחסן נענה אלי בחיוב ואלו סללו לי את הפילם ולימדו אותי על הדרך. עתה, המשימה היא לפתח את הסרט לבד בחושך כמו פולניה טובה.
כשל ג'
הנה אני בחדר חשוך בגודל מטר על מטר סוללת סרט צילום לתוך מיכל פיתוח לפחות 4 פעמים. אילולא המרחב הקלסטרופובי שגם כך היה סמא מעיני, הייתי דופקת את הראש בקיר, אבל לצערי לא כל כך ידעתי איפה הוא נמצא. לבסוף, עברתי לשלב הפיתוח שהוא יחסית עבר בצורה סבירה. מפה לשם ביליתי בין כימיקלים וחושך קצת מעל לשעתיים אך סיימתי את מטלתי עם 36 פריימים מפגרים של טיולים סביב בית הספר בהם כל טיפת תסכול הורגשה.
ביום למחרת כשעברו על כל הנגטיבים של התלמידים כולם צחקו עלי. לכולם יצא נגטיב אפרפר ויפהפה ואילו לי יצא נגטיב בובלילי למדי. בכלל, לא הבנתי למה כולם צחקו עלי. הייתי לבד! בחושך! עם כימיקלים! והיה לי חרא! המורה הכריז חגיגית כי עלי לצלם סרט נוסף ולהגיע בשבוע לאחר עם נגטיב אפרורי כמו של כולם. סיבת הכשל: מיכל הפיתוח לא היה אטום היטב.
כשל ד'
בנסיון לשחזר את הפריימים האומללים שצילמתי בשבוע לפני כן, נשברתי בפריים השלושים וסללתי את כל הסרט בחזרה. הגעתי ללימודים 3 שעות לפני תחילת השיעור הראשון כדי להעביר את זמני שנית בחושך ולבד ובין הכימיקלים. עתה לפחות הנעמתי את זמני עם עוד בחורה שהנגטיב שלה יצא שחור משחור כשלי. הגיעה העת לתלות את הנגטיב לייבוש, אך אבוי! על הסרט המפותח שלי לא מופיע אף לא פריים אחד! סיבת הכשל: ככל הנראה, עדיין לא הבנתי איך סוללים פילם מחורבן לתוך המצלמה.
עצובה ומיואשת, ומנבלת פה במיוחד, הגעתי עם הנגטיב השחרחר שלי לשיעור היום והודעתי כי ויהי מה, זה יהיה הנגטיב ממנו אדפיס את התמונה הראשונה שלי. המורה אמר שהפריימים הכי סבירים להדפסה יהיו כמובן, איך לא, הפריימים הכי מכוערים שצילמתי. הודעתי לו חגיגית שבכל מקרה הנגטיב שלי גרוע ולפיכך אבחר לפחות תמונה שאני אוהבת. הוא הסביר שאני מסתכנת בתסכול ושאצרח כנראה עד השמים לקראת סוף השיעור. למזלו, הוא כל כך נחמד שלא פירטתי בפניו את רמות התסכול שחשתי עד כה כדי שיהיה מובן כי אין שום סיכוי שאהיה מתוסכלת עוד יותר.
אחרי שעה וחצי של התחבחשות בטסטרים כושלים וחוסר ידע משווע בהפעלת איזלים, עדשות פוקוס ומגדלים של נורות ההדפסה התחלתי להבין איך הכל עובד. אמרתי לעצמי: חשבי לעצמך, אילו היית פוגשת מחשב לראשונה בחייך מה היית עושה? האין זה ברור, לוחצת על כל הכפתורים!
הטסטר שלי עורר סימנים של חיבה אצל המורה. הגיעה העת שכשלי יכשלו ותידפק ההצלחה על דלתי, ובאופן חגיגי אני גאה להציג את הפריים הראשון שצילמתי במצלמת פילם, פיתחתי לבד וכמובן הדפסתי לבד. אוף קורס, זהו לא מאסטרפיס, אבל זה הבייבי שלי. אז אם אי פעם תהיתם כמה חרא צלם היה צריך לאכול בשביל לפתח את התמונות שלו הרבה לפני שמישהו דמיין בכלל פונקציה שנקראת טאגינג בפייסבוק, הנה לכם תמונה שממש לא שווה אלף מלים, ולכן השקעתי מזמני לכתוב אותן לעיל.
וכמובן, שעדיין אין לי מושג איך סוללים פילם. ובשלוש מלים: פרצוף, חמוד, מחסן.
Edited: דצמבר 10, 2008
טוויטר
