אני טקסט

יום השבת משמש ברוב המקרים למנוחה בין טירוף הלימודים-עבודה שנע על פני 5 ימים בשבוע אבל מרגיש כמו 8. התחושה הכבדה של שינה בת 4.5 שעות בין ליל שישי מאוחר ולבין בוקר שבת מוקדם גורמת לי לחשוב שאולי בקרוב אשתגע. זה מה שקרה לי אתמול. בבוקר התעוררתי כדי לצלם את סרט הגמר לסמסטר א' של אחד מחברי לכיתה. אחד הסטים הקצרים ביותר שביקרתי עליהם, אבל זה הייחוד של אותו בחור וזה עלא כיפאק כל עוד רק חלק קטן מהאחריות מוטלת עלי.

משסיימתי את מטלת הצילומים ואת מטלת בליסת הצ'ולנט אצל ההורים חתכתי לויטלי שהרגיש על הפנים כי הוא ישן פחות ממני וכאב לו האף. ניסיתי לחשוב איך אוכל לשמח את ויטלי שירגיש קצת יותר טוב. השעה היתה 15:00 אחה"צ ושמש מדהימה שטפה את העליה של קינג ג'ורג' לאלנבי. תפסתי מצלמה ותקתקתי כמה תמונות. השמש נשפכה על הרחוב כמו אמבטיה של זהב וחום של אימא ושמחה של ילדים.

ויטלי הציץ בתמונות שהוספתי למצלמתו ונדהם מהמג'יק אוור שהציץ מהמצלמה. על אף העייפות ועל אף הרצון להימרח על איזו ספה ולמות החלטנו ללכת לתפוס את השמש בים. עברנו אצלי בבית ולקחנו את מצלמת הפילם המשוגעת שלי (כי נגמרה לי הסוללה בדיגיטלית והייתי צריכה איכשהו לסיים 2 פילמים) ויצאנו לצלם בחוף ירושלים לידי. בתחילה חששנו מאד, כי נראה היה שהשמש הולכת להיבלע בין העננים ולא נראה שום שקיעה ושום מג'יק אוור. הליכה על החוף הנפיקה כמה צילומים מעוררי השראה. ים הוא מקום שתמיד מעורר השראה, יותר מכל מקום בעולם בעיני. חוץ מאותו מקום פנימי שנשבר בכל פעם שגבר שבר עוד חלק קטן בלב שבור לחלוטין.

כשסיימנו לצלם בים החלטנו ללכת לצלם בהפגנה נגד המלחמה באבן גבירול. ויטלי בעיקר רצה לצלם כי הוא היה בטוח שיהיו מכות. אותי ריתק לראות כמה מעט או לחילופין כמה הרבה יגיעו להפגנה סהרורית שכזו. בתחילה הייתי בטוחה שההפגנה תתנהל בככר עצמה, אבל הסתמן שאין שום דבר ממלכתי בהפגנה הזו ולכן היא זכתה בצעדה. צעדתי ביחד עם השיירה בחלק השני של הכביש. מאחור עמדו חד"ש, מרצ ואנרכיסטים. מקדימה עמדו כל השאר. כמה אלפי אנשים גדשו את הכביש כשמעטים מאד מהם יהודים-ישראלים. השימוש בביטוי "יהודים-ישראלים" נועד לתקינות הפוליטית אל מול האמירה שרוב המפגינים היו ערבים-ישראלים. לדת אין שום קשר אלי אבל לדת יש קשר אצל כולם, לצערי. 

מאד ציפיתי בהפגנה לפגוש את מה שהתקשורת הטוקבקית הישראלית קוראת "השמאל ההזוי". השמאל ההזוי מסתבר קטן משחשבתי. כלומר, חוץ מדב חנין וסטרייטאג'ים מחוררים מכדורי גומי שחטפו בגדר ההפרדה באמת לא נראה שישנה איזשהי סטיה מהקונצנזוס של לצאת למלחמה הזו, ובסופו של דבר קיצוניים תמיד יהיו. כלומר, אותו השמאל ההזוי.

הלב אומר לי שהמלחמה צודקת. הלב שלי תמיד היה דפוק. הגיון אומר עשו שלום ולא מלחמה. הבפנוכו שלי רוצה לשמור על המדינה למרות שכלפי חוץ אני שונאת כל אחד ואחד מכם ובעיקר את עצמי. פלסטינים מתים זה בסדר, בין כה וכה ילד חסר ישע שמשמש מגן אנושי למחבל צריך לקחת אחריות על מעשיו. הם גם ככה רוצים את כולנו מתים. הם לא רוצים לחיות איתנו בשלום זה לצד זה, אז מה שהמתיפיפים מסכנין או טייבה או חיפה כל כך בטוחים שמשא ומתן זה הפתרון. אולי שבכלל ילכו להפגין בשדרות את הפגנת הטבעוניות האימפוטנטית שלהם, ויבדקו מי מפגיז אותם קודם.

שמעתי שלמחלקת צילום בבית הספר שלי שלחו אימייל וביקשו להשתמש ביצירה כדי למחות נגד המלחמה. למה לא להשתמש בה בעד המלחמה? למה באמנות יש רק פרחים ויונים לבנות אבל לא דם וזעם. למה בכלל להגיד לך באיזה נושא ליצור? אני רוצה ליצור חרא נטול דעה, אני רוצה להיות אחורי הקלעים של נינט. שם אין מלחמה ואין קושי ואין צער, יש הרבה חוטים שנמשכים בשביל לרצות את אותה מסעודה מאופקים שדבוקות לה 2 טלויזיות דקות על הקירות. ככה קל להשתיק את אלה שנופלים עליהם טילים.

את כל האמנות בעולם כבר עשו לפני ואת כל המלחמות בעולם אולי יספיקו לעשות עד שאמות. אני רוצה למחות נגד הקונפרומיזם ונגד הנונקונפורמיזם בו זמנית ולהיות כל כך פאקינג מיוחדת בזרם האעלק-חדש שאני אצור.

אבל תכל'ס לא באמת אפשר. שמישהו ימצא לי תבנית, אומרים שלאפות זה סוג של תרפיה.

people like this post.

Like 

Edited: ינואר 4, 2009