הבלוג של מיכל

קונצנזוס של חילונים: יום כיפור צריך לקרות מס’ פעמים בשנה. קונצנסוז של ערסים: יום כיפור צריך לקרות פעם אחת בשנה כי השכל שלהם לא יתמודד עם העובדה שיש פחות מ-363 ימים בשנה בהם הם יכולים לקלל, לגנוב, להכות ולדקור. יום כיפור הוא קסם בתל אביב, אני לא יודעת איך הוא מחוץ לתל אביב כי מעולם לא חציתי את גבול גשר הירקון צפונה או את גבול אלנבי דרומה. יש משהו קסום בבני נוער זרוקים על הכבישים ולברדורים מתרוצצים בהנאה ובשקט מוחלט שלעתים רחוקות מופרע על ידי נהג רכב שלא כל כך אכפת לו. אנו זקוקים גם להם - לנהגי הרכבים הללו, כדי לזכור שכפיה דתית זה לא פה. 

חשבון נפש יומיים בשנה גרידא זו צביעות. סקר מדגמי אומר ש-63% מהאוכ’ התכוונו לצום ביום כיפור הזה. סבירות גבוהה כי אחוז לא גבוה מהנ”ל שיקרו. כמו אצל הפסיכולוג שאתה מסתיר ממנו את מה שממש מביך כי לא נעים לך ממנו ויותר מזה לא נעים לך מעצמך. אחוז ניכר אחר הוא האחוז שזקוק לזה לא רק ב-25 השעות הללו לא זמן רב הרבה יותר מזה. האנשים הללו שיוותרו מושחתים כלכלית ומוסרית אבל בשבילם אלו רק מושגים יחסיים.

את יום הכיפור שלי ברחובות פתחתי בעישון סגריה. אני זונה פרובוקטיבית, או ליתר דיוק פשוט שכחתי שלא מעשנים. כמעט כבכל שנה שאני עושה דבר כזה כמעט דוקרים אותי. טוב, לא כמעט כבכל שנה, זו הפעם השניה שזה קורה לי. איזה ערס-מחרתיים-ידקור בא אלי וסינן לעברי “יא בת אלף, מה את מעשנת סיגריה, יא שרמוטה.” לא לקחתי את העניין באופן אשי אם כי מצאתי את עצמי משועשעת ביחס לעובדה שאין בו די בינה כדי אח”כ לשאול את עצמו אם זה בסדר שדיבר כך ובמיוחד ביום כיפור. יתרה מכך, בודאי לא העיר לי בבוטות כזו כי מדובר במעין טאבו עישון הסגריות, אלא בגלל שדקר לו בלב שיש מי שמעשן סגריות ולא הולך נגד הזרם עקב בררות. הוא אינו עמוק מספיק אפילו בשביל לחשוב על שורה זו בעצמו. זהו אותו ערס מהקונצנזוס שעכשיו בטח דואג עם חבריו לגלח אלפי חפיסות סגריות מוברחות מהשטחים ובכך תורם כספו ל-55% מאוכלוסית החמאסניקים שזוהי בעצם עבודתם. גם אם זה לא מה שהוא עושה, סביר להניח שזה קרוב מספיק.

את חשבון הנפש שלי אני טורחת לעשות מדי יום ביומו במהלך השינה, עם או בלי צום, בעיקר בלי צום - הצום זה לא שאלה. אין לי מה לחשבן ביני לבין האלוהים כי אין אלוהים אבל למה שיש לי לחשבן ביני ובין חבריי ומשפחתי וקולגות אני כבר דואגת לעשות סביב השעון.

תחום העבודה שלי עוסק במאקרו בפירוק משפחות ורישוש כלכלי. במאקרו כל מי שמתעסק בפן כזה או אחר בתחום קפיטליסטי וקשור לכסף אינו רחוק מלעשות זאת בעצמו. הורג אותי כשקולגות שלי צמים תוך סוג של עינוי עצמי, תוך סוג של גאולה או כפרה או מה שזה לא יהיה, וביום למחרת ולכל אורך השנה הקרובה ימשיכו לרושש אנשים עם חולשות נפשיות ושלא יודעים מה טוב בשבילם. יש לי לקוח קבוע שאשתו בהריון. את הכפרה שלי ביצעתי מולו כששכנעתי אותו לנתק מאתנו קשרים. אין ספק שהבנאדם מכרה זהב. הוא סיפק לי כבר מאות דולרים בשנה החולפת, אך הידיעה שהוא מעמיס קמח למחיתו, אשתו בהריון ויש כבר עוד שניים פשוט מנעה ממני להמשיך לקיים איתו קשרים. יש גבול גם לחוסר המצפון שלי. 

ועם זאת אני ממשיכה לעסוק בעבודה שלי, עושקת לא עושקת, אני מנסה לישון טוב בלילות ולדעת שהכורח הוא הקובע - גם אני צריכה להתקיים בעולם הזה. איכשהו.

בורסות העולם מתמוטטות. אין ספק שאני חווה תחושה של שמחה לאיד. כואב לי על אותם קשישים ש-70% מקופות הגמל וקרנות הפנסיה שלהם נמחקות במחית עין על אותו משחק אכזר של הימורי בורסה. כל שקל שחסכת במהלך חייך ביושר מתגלגל לו אי שם בידיים לא אחראיות, בידיים של מי שרואה רק דולרים בעיניים הרבה יותר ממני. קצ’ינג קצ’ינג קצ’ינג. אנשים כמוני יוותרו מאושרים - המחיה בצנע יחסי, ללא הלוואות, ללא הפקר כלכלי לא יפגעו במשבר הזה. מי שמחליט שהוא כזה ביג שוט יאכל אותה. מגיע לאנשים כאלה. רק כואב לי על קשישים.

ולנושא אחר לחלוטין. בצאת יום הכיפור שכאילו היה לא היה בזכות יום חמישי הבייבי ואני הלכנו להקרנת הבכורה של “לקרוא ולשרוף” של האחים כהן. אבא שלי התריע שמומלץ לי לטוס לקולנוע כי מאד סביר שלא ישארו כרטיסים אם מדובר בהקרנת בכורה. ניסיתי לשמור על אופטימיות אך שיחת חולין מחוץ לסנטר הבהירה לי ש… (”אני הולך לחדש של האחים כהן.” -”קנית כרטיסים מראש?” “כן” -”אה מזל!”). פגשתי שם באליזרין שהחליטה שאם היא לא מקבלת כרטיס חינם זה פשוט לא בשבילה ואת איתי שסיפר על הקרנות של סטודנטים באונ’ שמתהדרים בסופרלטיבים כלפי הסרטים במהלך ההקרנות כדי לצאת סופר מתוחכמים. 

ובהתאם אכן מצאתי את עצמי רוכשת כרטיסים אחרונים בהחלט בשורה-סבירה-כסאות-לא-משהו כאשר מצאנו שמכל כסא לצדנו יושב גבר מבוגר שנוחר בזמן שהוא צוחק. יא אללה. 

תקשיבו, חרא סרט.

מה נקרא - להוריד ולמחוק.

שנה וקצת חלפה לה. וואו. זה הרבה זמן בלי לכתוב. השירה מטפטפת, הטקסטים רופפים. לא עוד. חברים, אני חוזרת.

מקווה שהתגעגעתם, ואם לא - אז תלכו לבלוג אחר. אני בינתיים פה. 

הרעיון לחזור לכתוב בבלוג התחילה אי שם לפני כמה חודשים, פנה אלי איזה אחד, אדם נחמד מאד, מערוץ 10 וביקש פרטים כדי להזמין אותי לערב מיוחד. כמה שבועות לאחר מכן הגיעה הזמנה מעניינת להקרנה של “שיטת השקשוקה” של העיתונאי החוקר מיקי רוזנטל ומיד הנחתי שערוץ 10 אחראים להזמנה.

בתור מישהי לא מי-יודע-מה חשובה, אם כי מעניינת למכיר דבר, אמרתי לעצמי שאם מזמינים אני לא מפספסת. ארזתי על עצמי את הצחי וקבענו להיפגש בסינמטק בשעה 21:00, תוך כך שאין לי שום ידיעה מה עומד לקרות. מי ששמע על קצה המזלג על “שיטת השקשוקה” ואינו בוחש בביצה בודאי ראה את הפאפארצי של וואינט ופנאי פלוס (שזה די אותו הדבר) אבל לא נחשף מעבר לכך. פנאי פלוס אף טרחו לציין שיונית לוי לא הבריקה משהו מדהים מהגרדרובה, אבל מקורות יודעים לספר שהווסט-צמוד-חזה (שהיה ממש נאה! גו יונית על הסטייל!) שלה התחכך במרפק של צחי ומאז הוא לא שטף אותו. בקיצור, מה אומר - תרבות. 

מיהו קצת יותר מעורב ואילו במעט ידע גם לספר על שערוץ 1 שוקלים לשדר את הסרט, והרי עם התקציב הקיים - על אלו עיי חורבות יתבעו בגין לשון הרע בדיוק, אז הולכים על כל הקופה.

החלק שהכי קסם בעיני במהלך קבלת הקהל להקרנת הבכורה של “שיטת השקשוקה” היתה הקריצה הבוודאי לא מכוונת לבלוגרים עלומי שם כמוני (ועוד איזו אקס מנחה בערוץ הילדים אקס אלופת הארץ בקפיצה לגובה), ובעקבות אוברבוקינג ולחץ אטומי בכניסה לסינמטק, גילו שבניגוד למעטפות של אולמרט - שלהם היו ריקות. 

בשמחה וגיל התייבשנו בהמולה לצד איזו תמהונית שממש רצתה להיכנס ולכן כל 5 דקות טענה שאאשת ביצה זו הזמינה אותה, וזה שומר לה כרטיס והתחננה לכרטיס כאילו היתה קוקיצה שיורדת על ברכיה בכניסה למנטל בליל ששי ומתחננת לכניסה בפני אלוהי הסימי. 

את דעתי האשית ביחסי הון ושלטון כפי שהוצגו בסרט מנועה אני מלפרט, שכן פאוור טו דה פיפל אנד אול אבל מי שצפה בסרט יודע על האימה המשפטית המהלכת על ראשי היוצרים. אז כאן, כמו בהרבה מקומות אחרים (פרט לטיים אאוט, אולי), לא אלהג אודות בריונות כזו או אחרת ולא על שחיתות שלטונית או עיתונאית. אלא עלי. נכון, עלי, עלי, עלי.

בהקרנה זכיתי לפגוש בלוגרים טובים וחזקים כמו נועה אסטרייכר ועידו קינן וכשעל מעטפתי הריקה היה מצוין באותיות קטנות “בלוגר”, הבנתי מהר מאד מי אני ומה אני עושה שם. קודם כל, “אני” זה מושג יחסי, פעוט למדי, כמעט חסר חשיבות. עוד ווב-סלב וואנאבי עם אצבעות שנונות והרבה זמן פנוי. ובאשר למה עשיתי שם, ההיקש המתבקש ברור למדי - אם ערוץ 2 לא יקרינו את הסרט ואם ערוץ 10 לא רוצים את הסרט ואם הקרנות לא רואות ממטר ואם ביום למחרת רק הפאפארצי ידברו על מה לבשה יונית והשיק של גיא פינס והנוכחות של עדי אשכנזי, כנראה הכח נשאר בידינו. ואנחנו הבלוגרים לא פוחדים מכלום - אנחנו מרוצצים באבן את ראשם של המפדחים מבלי לפחד על מה יבוא על ראשינו. 

עפ”י חיפוש בגוגל תחת “שיטת השקשוקה” בלוג, ניכר כי קיימות קרוב ל-20 אלף תוצאות, מתוכן רבות חוזרות על עצמן - אם מדובר בבלוגרים, אשר הבינו מהר מאד שהכח בידם בלבד, שעקבו באדיקות אחר ההתפתחויות וכתבו על הנושא בהתלהבות. התהילה היא במרחק נגיעה, אבל האם זה לא גורם לכם לחשוב האם בלוגר, מוכשר ככל שיהיה, אינו עוד סוג של כלי אותו ניתן לנצל בכל המעט במחיר? בדיוק כמו איזו ממשלה עלומה שעל גבה איזו משפחה עלומה מרוויחה הרבה כספים מכספי הציבור, לכאורה?

לאור המעטפות הריקות, לאור החשיפה התקשורתית המאופקת ומעלה האבק, לאור כך שאני עוד תוצאה בגוגל מעכשיו - אני מבינה היטב היכן אני ניצבת בשרשרת המזון.

היו שלום, ותודה על הביצים. אם כי קצת באיחור.

(המתינו בסבלנות, ערוץ 10 וזה, there’s more to come)