האם זהו הזמן להתחיל לדאוג?

קד"מ שמקד"מ. לא שילמו לי, לא ביקשו ממני טובות, לא הודיעו לי מראש. בעיקר הרסו אותי מצחוק.

• פניה אישית למיכל גרוסברג

Edited: נובמבר 3, 2009

ותודה לערוץ 10 שעזרו לי לשרוד את יום שלישי

אם עוד מישהו אחד יגיד על העונה החדשה של הישרדות ש"נראה שהולכת להיות עונה סוערת במיוחד", באימא שלו, אני אדקור אותו בטחול. ניכר שערוץ 10 הצליחו להחדיר היטב למוחותינו הפצפוניים שהצטמקו גם כך בזכות הטלויזיה את הסלוגן האלמותי שהם הדביקו למה שמתעתד להיות עמוד התווך הכלכלי של ערוץ 10 בסתיו הקרוב. אז כן, ראיתי את פרק הבכורה של הישרדות 3, וכן, זה היה בלי פרסומות, וכן, עדיין לא עשו פיין קאט לסאונד, אבל למי פאקינג אכפת?!  העיקר שאני, גרוסברג מיכל, הצליחה להשיג את המסג' המליון שלה לקיץ זה בחינם! אז איך בעצם אני מקבלת את כל המסג'ים האלה בחינם? התשובה פשוטה למדי - פשוט יש לי בלוג. אז קוראים יקרים, הגיע הזמן להרים את האצבעות ולהקליק כאן, לפתוח לעצמכם בלוג ולהתחיל לטנף את הרשת. זוהי מערכת הבלוגים שלנו כאן על קורקי.נט - מדובר בפלטפורמת וורדפרס שמאפשרת לכם כמו כן לבחור עיצובים מדליקים כמו העיצוב שלי.

אז למה בעצם שלשום קיבלתי מסג' בחינם וראיתי את הפרק הראשון של הישרדות 3 לפני כולם? בין מלאן הפעילויות ששלשום ביניהן התרוצצתי למען הבלוג היקר שלי, הזדמן לי גם להגיע למפגש הבלוגרים ה-11 של ערוץ 10 שהיה ללא ספק הכי מושקע והכי גדול שאי פעם מחלקת הניו-מדיה ואינטראקטיב של ערוץ 10 הפיקה. אספתי את כנופייתי המהממת דוגמן, פרוזן מאי ושרון ממם, ועלינו לאוטובוס של ערוץ 10 שהרגיש לגמרי כמו טיול שנתי - רק עם הרבה מאד גיקים מהאינטרנט. אפשר היה לקרוא לזה - האוטובוס של כיתת המחוננים אפילו. כיאות לילדים המגניבים של הבלוגספרה התיישבנו במושב האחורי ועשינו הרבה רעש והשתדלנו לא להשתמש במשפט "זה מצריך טוויטפיק", כי בכל זאת - לשם שינוי כשבלוגר עוזב סוף סוף את המחשב שלו, מוטב כי ידבר על דברים שקורים בעולם האמיתי ולא רק בבלוגספרה. האמת היא שזה מזכיר לי את הפרק של "גולשים בזמן" (כן כן קאלט הניינטיז הזה!) שהיה בעל תימה מאד סייבר-פאנקית, שעסק בחלוקת המעמדות של העולם אליו קווין וחבריו גלשו - אנשי האונליין, בעלי הצווארון הלבן, ואנשי האופליין, שהם פאנקיסטים שחיים ברחובות ומנותקים מהרשת. סוג של תאוריה נחמדה על איך עולם מקביל היה עשוי להיראות בעתיד. אצלי הפנטזיה הסייבר-פאנקית מתארת עולם בו אנשים מחזיקים למעשה את המחשב בצ'יפ מיוחד בתוך ראשם וכך נגלוש באינטרנט. אפילו כתבתי על זה פעם תסריט, על גבר ואשה שנמצאים על אדמת הירח וצופים בזריחת כדור הארץ, הגבר שקוע בסוג של מונולוג קורע לב על אהבתו לבת זוגו, ואילו היא באותו הזמן נמצאת באמצע סייבר-סקס סוער עם החבר הכי טוב שלו, כל זאת כמובן במחשב שבתוך ראשה, וברגע שהוא מציע לה נישואין הוא נוכח לגלות שהיא באמצע אוננות מוטרפת.

אז עד שהעולם שלנו יראה כך, כנראה עדיף להתרכז בהווה, או בעבר הקרוב. האוטובוס של ערוץ 10 הסיע אותנו ליעד סודי אותו סרב לחלוק איתנו עד הגעתנו ליעד. נסענו לאבן יהודה שאני אפילו לא בטוחה שאני יודעת איפה זה (טוב, לא צריך להגזים, משהו עם נתניה, כן? זכור לי שבתחילת שנות ה-2000 היה ניתן לרכוש במושבים הסמוכים כבשים קטנים ב-13 ש"ח בלבד לחתיכה). עינינו כוסו במטפחות שחורות כפי שמופיע בפרומואים של הישרדות והובלנו איש איש אל המיקום הסודי בו התרחש מפגש הבלוגרים. באיזשהו שלב בו עיני היו מכוסות אני משוכנעת שחשתי את ידיו הגדולות של איתי צמיר, מנהל הניו מדיה ואינטראקטיב, עוטפות את זרועי. זה היה נחמד.

המקום אליו נלקחנו היה בית מרגוע וספא בשם פסיפס ספא. במקום קיבלו אותנו בעלי המקום שהיו מקסימים ונחמדים וצוות ענק של מסג'יסטים שהיו מוכנים ומשומנים לעסות את שרירנו עד רדת החשכה. כמו כן היו פינוקי בופה שהיו מעולים וזה היה בדיוק הדבר שהייתי הכי צריכה אחרי היום המטורף הזה שעברתי (טלפונים עם כל העולם ואחותו וצילומי אופנה לבושם החדש של קשארל שיעלו בקרוב מאד כאן לבלוג).

אז תחילה כמובן זללתי מכל טוב ואחרי כן קצת השתכשכתי בבריכה. אחרי שסיימתי לנצל את הנ"ל עברתי לקבל מסג'. נכנסתי לביתן שהיה רשום עליו מסג' שוודי וברקמות עמוקות אך המעסה שקיבלה את פני כלל לא עסקה במסג'ים הללו. אמרתי לה שעבר עלי יום ממש קשה ושאני חייבת שהיא תחפור לי בשרירים עד שאני אשתנק ואפרפר לה על מיטת המעסים. היא הציעה לי מסג' סיני כלשהו וחפרה לי את הצורה. יצאתי רגועה ומרוגשת הישר להקרנת הפרק הראשון של הישרדות. מה אומר על הסדרה? לא יודעת. טוב, אולי אני תיכף אדע, נראה איך המלים יזרמו לי. אני בכלליות לא צופה בטלוויזיה כיוון שאין לי אחת ובעיקר אין לי זמן (הדבר האחרון שצפיתי בו בטלויזיה היה פרשת דודו טופז ולפני כן הפרק במחוברות שאני משתתפת בו במחוברות - וזה פחות או יותר הדברים היחידים שראיתי בטלוויזיה החודש). הישרדות היא תוכנית ריאליטי שלא התחברתי אליה יותר מדי כי היא מתעסקת בדברים שאני לא יודעת לעשות, כמו להיות חזקה או לרוץ מהר או לדרוך על אנשים בדרך (אוקי, הלדרוך נכנס תחת דברים שאני לא רוצה לעשות). הפרק לכשעצמו עשוי באותה תבנית רגילה של ריאליטי, והישרדות בפרט. זה מדהים איך זה נראה כאילו ההפקה התאמצה למצוא את האנשים שהם הכי קלולס. ככל שהעונות של הישרדות עוברות, זה מתחיל להיראות כאילו ההפקה מתרכזת בלמצוא אנשים שהם כמה שיותר קרובים לקלולסים

האמריקאים שמשתתפים בריאליטי (והדוגמא הקיצונית לכך היא "שוט אוף לאב" עם טילה טקילה, האשה והכריזמה של דיקט, בה 40 גברים ונשים מתחרים על ליבה). כן, המתמודדים בעונה הזו הם מטופשים במיוחד ומתמחים בלשחרר לאוויר משפטים מטופשים במיוחד. כמו כן, גם כל אחד מהמשתתפים מהווה טייפ קאסט בפני עצמו - אם זה עורך הדין המסוקס והחתיך והחזק, החננה ממוקד השירות שחיה בתוך ספרים (שהיא מקסימה מקסימה מקסימה!), הדוגמנית הטפשה, הרווקה המיואשת, הנכה שעושה את הבלתי יאמן וכו' וכו'.

בסוף הערב חזרנו לתל-אביב, באוטובוס חזרה הביתה חלקתי עם פרוזן את שעובר על עולמי הפנימי. הימים האחרונים הופכים אותי לסוג של סינתזה חדשה בכל מה שנוגע לעולם האינטרנט, ומי שצריך להבין מבין. אין ספק שלערוץ 10 יש חלק גדול בכך וסביר להניח שבלעדיהם לא היה קורה לי כל מה שקרה לי בשנה האחרונה בתחום האינטרנט. לטוב או לרע? רק ימים יגידו.

אה, כן, ולגבי הישרדות, אתם יודעים - עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא, וזה; נראה שהולכת להיות עונה סוערת במיוחד.

הישרדות, מדי יום רביעי ושבת בשעה 21:00, ערוץ 10.

Edited: אוגוסט 27, 2009

הפוסט שהולך לעצבן את כולם, בטוויטר הקרוב לעכברכם

בואו נדבר קצת על כנות לא כנה. עשרות בלוגרים כתבו על זה כבר לפני, עכשיו גם הגיע תורי. כל מי שישן בתקופה האחרונה ככל הנראה לא מודע לטרנד הלוהט ביותר ברחבי הרשת שנקרא "סושיאל מדיה", או בעברית צחה "מדיה חברתית". מהי אותה מדיה חברתית אשר כולם מדברים עליה? איפה טוויטר ופייסבוק נכנסים בכל העסק? איך אני קשורה לכל הסיפור? כל התשובות כאן.

לתחום הסושיאל מדיה התוודעתי לראשונה לפני שנה, עם הקרנת "שיטת השקשוקה" בסינמטק. בזמנו פנו אלי מערוץ 10, מחלקת מדיה ואינטראקטיב, בבקשה להזמין אותי לכל מיני אירועים שקשורים לערוץ. זמן קצר לאחר מכן קיבלתי הזמנה זוגית לאותה הקרנה של "שיטת השקשוקה", מה שבדיעבד החזיר אותי גם לכתוב בבלוג אחרי תקופת נתק ארוכה. באותו הפוסט ליהגתי מעט אודות העובדה שאני ועוד כמה אנשים חשובים קצת יותר ממני קיבלו מעטפות על שמם שהיו ריקות, בעקבות אוברבוקינג מוגזם לאותה הקרנה. הקשר האירוני בין הון ושלטון ובין ברנז'ה לתרבות היה צורב למדי באותם הימים בעיני, שכן חוויתי את הכוויה על עורי. כמה שבועות לאחר מכן קיבלתי טלפון מערוץ 10 להזמין אותי למפגש בלוגרים מהראשונים שהתקיימו בזמנו וסיפרתי להם אודות עניין ההזמנה, אלו הודו שהם דאגו להזמנה שלי להקרנה בסינמטק והוכו תדהמה לגלות שזה היחס שקיבלתי. בתקופה אז, אף אחד עוד לא דיבר על מדיה חברתית וכמובן שום מלה על פייסבוק, טוויטר וכפתורי "share" למיניהם.

בלוגים זה פאסה. בלוגים היו דבר לוהט באיזור 2005. היום, אני חייבת להודות, הטראפיק שלי לא מי יודע מה. יש מי שיאמרו ש-2,700 קוראים בחודש הוא סכום מכובד, אבל אין מה להשוות בכלל כאשר ב-2005 הייתי מכסה את הכמות הזו ב-3-4 ימים. עם זאת, משום מה חברות פרסום מצאו לנכון לגלות ולנצל את המדיום המהמם הזה רק בסוף שנת 2009 - באיחור של 4 שנים. למה? הסיבות מאד פשוטות:

1. הקהל רווי מהפרסום בטלוויזיה; מקבצי פרסומות למיניהם. הקהל היום מזפזפ בקלילות לערוצים אחרים בזמן מקבצי הפרסומות (לא שזה משנה הרבה, שכן יש קרטל פרסומי בין 2 הערוצים המסחריים, אשר יוצאים באותו הזמן למקבצי הפרסומות כך שלכם לא יהיה לאן לברוח). מלבד זאת היום יש מספיק טכנולוגיות טיבו למיניהן (הוט וי.או.די וכו') שמאפשרות בעד סכומים זעומים (תלוי מי סופר) לצפות בתכנית האהובה עליכם בכל זמן שתרצו, להריץ אחורה, להריץ קדימה ויותר מהכל: ללא פרסומות. כל זה אגב, לפני שדיברנו בכלל על תוכן שיווקי סמוי בטלוויזיה שעדיין עובד בגדול. לדוגמא: יום אחרי השקת מכשיר ה"מודו" של סלקום, ב מ ק ר ה שודר פרק של "מחוברות" בו דנה ספקטור מבקרת את בעלה במשרד שלו, שהוא כמובן, משרד המפתחים של אותו מכשיר היג"כ "מודו". עד עכשיו פספסתם את הקשר? עכשיו נראה לכם שזה אולי מקרי? תחשבו שוב, עין מזויינת תוכל לדעת בקלות שככל הנראה גורם כלשהו שפך מספיק כסף כדי שהפרק הזה ישודר בדיוק יום לאחר ההשקה.

2. הטכנולוגיה כבר כאן: בשנים האחרונות שיטת הפרסום הנפוצה באינטרנט היתה באמצעות באנרים, פופ-אפים, פרסומות מזמרות ומה לא. הסיבה היחידה שגרמה לנו ללחוץ על אותן פרסומות היתה אם האתר ידע למקם מספיק טוב את הפרסומת בצמוד ללינקים עליהם הייתם רוצים ללחוץ. דהיינו, בטעות. גם השיטה הזו עברה מן העולם והתגלתה כלא יעילה ובעיקר מעצבנת את הגולש הממוצע.

3. הארץ שלנו מלאה ביותר מדי אנשים לא קריאייטיבים שלמדו פרסום, ולכן התעוררו רק עכשיו.

לפני כמה חודשים הייתי בפגישה עם העורך של אחד השבועונים המובילים בארץ, מפה לשם גם התגלגלנו לדבר קצת על כל העניין של סושיאל מדיה והוא מצא לנכון לציין שאכן החבר'ה במדיה ואינטראקטיב של ערוץ 10 יודעים מה הם עושים. כשסיפרתי להם את זה הם הסמיקו כמו נערה מתבגרת שגבר בשל אומר לה שהגשר שלה בשיניים סקסי למדי. אותו עורך, שלא משנה מי הוא ואיזה מגזין הוא עורך, נתפס בעיני כאדם אינטליגנט ומוכשר מאד שיודע מה הוא עושה, ולכן אני נוטה להאמין שהוא גם יודע על מה הוא מדבר. בגדול, השיטה של ערוץ 10 עובדת, ויסלחו לי אם אני נשמעת קצת ממורמרת למרות שאני לא, שכן אני מנסה להיות בעיקר כנה. ערוץ 10 איגדו סביבם חבורה של בלוגרים מוצלחים מאד, רובם בעלי קוראים רבים ורובם מוכשרים. אותם בלוגרים תמיד מאד שמחים להגיע למפגשי בלוגרים שהם עושים, ואני גם ביניהם, לא אכחיש. בסופו של יום ערוץ 10 זוכה לכמה וכמה פוסטים שעוסקים באותו מפגש בלוגרים וכך הם משלבים בין SEO מוצלח ובין סושיאל מדיה מוצלח בכל הממעיט במחיר. הרי, אנחנו לא מקבלים שום תשלום וואט-סו-אבר על העבודות שאנחנו עושים, וכך אנחנו מקדמים את התכנים שלהם בצורה הכי פשוטה ורלוונטית לימינו אנו - באינטרנט ובחינם!

עד כאן חינם.

תיבת האימייל שלי מדי יום מפוצצת בפניות של חברות פרסום שרוצות שאכתוב על המוצרים שהן משווקות בבלוג שלי. מי שקורא כאן ומרגיש שהוא מופצץ בתוכן שיווקי, שיחשוב שוב - כמות התכנים השיווקיים שמועלים לכאן הם אפילו לא עשירית מכמות הפניות שאני מקבלת. בעבר כבר סרבתי לחברות גדולות מאד לביצוע תוכן שיווקי גלוי. מדוע? הסיבה מאד פשוטה. אני לא משלמת בשביל אף אחד כדי לעשות עבודה, צריך לשלם לי. כשחברת פרסום פונה אלי בבקשה להתנסות במוצר חדש ומדליק ולכתוב על זה בבלוג שלי - ללא תשלום וללא שמירה על המוצר אצלי, חברת הפרסום תמיד תסביר את זה בכך שהיא רוצה לשמור על שקיפות מלאה של בלוגר אל מול הקוראים שלו. במלים אחרות - היינו יכולים לקחת את זה לגורם שיווקי או לעיתונות, אבל אז היינו צריכים לשלם כסף. מה יוצא מכך? אוקי, אני מקבלת מכשיר חדש ומגניב, אני מתנסה בו, משקיעה מזמני לכתוב עליו בבלוג שלי, מחזירה את המכשיר ולא מקבלת על כך דבר. זו רק אני או שכרגע שילמתי כסף לחברה שמפיצה את המוצר שעליו כתבתי?

תמיד אני משתדלת להסביר באופן מנומס שאני לא בת 16 ואין לי גב כלכלי כזה שנקרא "הורים". כן, אני לא מכחישה - הבלוג שלי מהווה עבורי פיסה קטנה של פרנסה. אני חושבת שזה לגיטימי, הרבה אחרים חושבים שלא. אני אגב מאמינה שקהל הקוראים שלי בוגר מספיק כדי להבין את הלגיטימיות שבעניין. כשאני מפרסמת מוצר, אני לא עושה את זה כדי להראות לחברים הבלוגרים האחרים שלי - "וואו, תראו איזו מגניבה אני, קיבלתי גאדג'ט לוהט לחודש ואתם לא." להיפך, כשאני מפרסמת מוצר אני חושבת על שני אלמנטים: קודם כל, מה יוצא לי מזה. שנית, מה יוצא לקוראים שלי מזה. אני לא יכולה לזבל את השכל לקוראים שלי בחומר פרסומי שממנו הם כל כך מנסים לברוח. הרי הקהל נוהר בהמוניו למדיה האינטרנטית שכן הוא מנסה לברוח מהמדיה הטלוויזיונית שרוויה בפרסום ושיווק.

הנה עוד דוגמא על תוכן שיווקי, גם הוא בחינם: חברת הפרסום הגדולה בארץ, לא משנה מי, הריצה קמפיין אינטרנטי למכשיר סלולרי מוביל כלשהו, לא משנה איזה. במהלך אותו צעד פרסומי הורצה קופסת קרטון כלשהי, לא משנה איזו, בין "מובילי דעה" באינטרנט. לאחד ממובילי הדעה האלה, לא משנה מיהו, חיכה המכשיר הסלולרי הנכסף והוא למעשה זכה בו. אך אל לחברת הפרסום, לא משנה מיהי, לאכזב את שאר מובילי הדעה, לא משנה מי הם, שלא ירגישו שנותרו עירומים לאחר שצילמו אותם עם קופסא, לא משנה איזו, ריקה ביד. אותה חברת הפרסום, לא משנה מיהי, העניקה את המכשיר, לא משנה איזה, לכל המשתתפים מובילי הדעה, לא משנה מיהם, להתנסות של חודש ימים במכשיר. התנאים? אין. הבנפיט? פסיכולוגיה פשוטה: תראו איזה מגניב אני, קיבלתי גאדג'ט לוהט לחודש ואתם לא." כלומר, חברת הפרסום, לא משנה מיהי, לא הכריחה אף מוביל דעה, שלא משנה מיהו, לכתוב על אותו מכשיר, שאין זה משנה מהו. אבל אותה חברת פרסום (וכן אפשר להיפטר מהסופרלטיב המטופש מקודם) לא ביקשה מאף אחד מהם לומר דבר בנושא, שכן הדבר הטבעי הוא שכאשר אדם שמעורה בחיי הקהילה באינטרנט יקבל גאדג'ט לוהט ונחשק - הוא ירוץ ויצייץ על זה בטוויטר או בפייסבוק. וכן, נחשו שוב, כל זה ב ח י נ ם.

חברות הפרסום בצורה הזו מעליבות את האינטליגנציה של הבלוגרים. לא, אנחנו לא עיתונאים (למרות שחלקנו מתיימרים להיות כאלה וזה די מגוחך), וכן, פתחנו בלוג כדי לתת לקוראים הצצה לתוך העולם הפנימי שלנו וככל שמעוות הוא מה יותר טוב. אתם רוצים שנשחק את המשחק הקפיטליסטי שלכם? אין שום בעיה, SHOW US THE MONEY!

זה באמת היה על קצה המזלג על הדברים שמתרחשים מתחת לפני השטח בעולם הסושיאל מדיה והתוכן השיווקי. זוהי נגזרת קטנה מאד מטרנד מטורף שרץ כרגע בארץ. בכל פינה תוכלו למצוא היום חברות סושיאל מדיה שצצות כפטריות לאחר הגשם ועושות בדיוק את מה שכתבתי עד כאן וגם הרבה מעבר לזה. כמות החברות האלו עולה על כמות היצרנים והמשווקים שהבינו את הכוח הגלום באינטרנט ולכן סופן של רוב החברות האלו להיעלם, ורק החזקות והקריאטיביות ביניהן (ואלו שיגלו מה יהיה הטרנד הבא באינטרנט) ישרדו.

על כל פנים, אחרי שב-1300 המילים האחרונות הצלחתי להבריח כל גורם שיווקי מהבלוג שלי, אגש לעניין שבגללו מלכתחילה התחלתי לכתוב את הפוסט הזה (זהירות, תוכן שיווקי מגיע):

ביום א' האחרון התקיים המפגש העשירי במספרו של הבלוגרים של ערוץ 10. במפגש פגשנו את עפר שלח ורביב דרוקר, וכל המפגש כמו כן שודר בסטרים לייב באינטרנט. אני, שלא ידעתי שהמפגש משודר בסטרים באינטרנט, הצלחתי להביך את עצמי באופן מיידי מול 55  גולשי הסטרים כאשר הצגתי את עצמי בתור "מיכל, מהבלוג של מיכל, כותבת על הדבר הכי חשוב בעיני שזה למעשה אני. כותבת פוסטים פעמיים-שלוש בשבוע, כי באמת שקורים לי דברים מעניינים."

ברובד העליון כל המפגש בעצם נעשה כדי שיתאפשר לשאול את שלח ודרוקר שאלות - באמצעות הבלוגרים שנכחו והטוויטר. כולם כמובן שאלו אותם שאלות נוקבות ומשעממות על חדשות ואילו אני שאלתי אותם מדוע שלא יגישו מהדורה נודיסטית, שכן שלח נראה כמי שבנוי היטב. שלח הסמיק מעט והם מלמלו על כך שלא מתכוונים להופיע בעירום והמשיכו הלאה לשאלות הרציניות האלה שלהם על תחקירים ובלה בלה בלה.

ברובד התחתון, כל המפגש בעצם נעשה כדי לקדם את תחרות הטוויטר שמתקיימת בין שלח ודרוקר ועינב גלילי וגורי אלפי. כמובן, שהמגמה היא ששלח ודרוקר ינצחו, אחרת למה כל המפגש הזה נועד. כל הסיפור הזה הוא במסגרת כתבת תחקיר שנסלי ברדה החתיכה עושה על הטוויטר והמגמות שלו במדינת ישראל הקטנה.

אני אשית הייתי מאוכזבת כי כולם היו רציניים מדי, ולכן אני פונה בשאלה נרגשת לעינב גלילי וגורי אלפי:  מדוע שלא תגישו את תכנית הרדיו שלכם בעירום? שניכם נראים כמי שבנויים היטב.

הראשונים שיתערטלו יזכו לפולו ממני בטוויטר, והבטחה לסחוף אחרי את כל חובבי הנודיזם במדינה.

Edited: אוגוסט 5, 2009

Feed me, @channel10

סבתא שלי אומרת שעליתי קילו או שניים. סבתא שלי הפולניה שמה לב לדקויות היטב. כל פעם שאני אכתוב על אוכל בבלוג שלי סבתא שלי תוזכר, למען כולם יראו ויראו מי מעודד אצלי את הפרעות האכילה. אילו סבתא שלי יודעת שביום ו' האחרון אכלתי כ-7 מנות אוכל (!) בשעה וחצי בודאי היתה מתפלצת וכורתת לי את האגודלים - כי בלי אגודלים אי אפשר להחזיק מזלג, צ'ופס או סתם לאכול כמו בהמה עם הידיים. בהזדמנות זו אבקש מסבתי היקרה שאינה יודעת למעשה מהו מחשב שלא תכרות את אגודליי החמדמדים שכן בלי אגודלים ככל הנראה לא אמצא חתן עשיר.

אפרופו חתן עשיר, במידה ואמצא כזה אין ספק שאבקש ממנו לקחת אותי לסיבוב נוסף ב"מאראבו" בה סעדתי ביום ו' האחרון. במסגרת התכנית "אליפות המסעדות" של ערוץ 10  נשלחו 8 בלוגרים מובילים, או סתם גרגרנים, לחוויה קולינרית במסעדת השף שמתחרה בגמר של התכנית מול השף טוד אינגליש (שחוץ מהמבטא לא כל-כך הבנתי אם הם הוא וסטפן יודעים להשתמש באוצר מלים שלא כולל קללות).

המסעדה ממוקמת באיזור הבורסה ברמת-גן (חו"ל), ז'בוטינסקי בואכה אבא-הלל סילבר, אולי השכירות זולה, אולי הויי-פיי מביא לשם ברוקרים עצבניים שתוקעים אחד לשני זנבות שרימפס בעיניים כשניירות הערך שלהם מאבדים את ערכם, אני לא יודעת. בכל מקרה האופניים שלי לא מגיעים לשם, וגם אם כן בוודאי בדרך הייתי זוכה בפנצ'ר ואין לי כסף לא לתקן פנצ'ר ולא לשלם על ארוחת שף (חתן עשיר עם רכב, רמז רמז).

חשוב לציין שהגעתי לארוחה הזו אחרי עבודה מטורפת על פרוייקט 48 שעות ביחד עם אליזרין (צוות זרוב), שלא כללה את מיטב הבופה ואחרי כמה עשבי תיבול הישר מהארון של החקלאי התל-אביבי, כך שמאד סביר שנהניתי הרבה הרבה הרבה הרבה יותר משאר הבלוגרים שחלקו איתי את הבר.  השף, ברנש בשם יואב בר, הוא אדם חביב ונעים הליכות שהרכיב תפריט מופלא שבחלקו אף הצליח להפתיע בטעמים שלא יכולתי להעלות על דעתי שישתלבו זה בזה היטב (טרם החלטתי אם היה זה המאנצ'יז או יואב, כך או כך אחד מהם צריך לעשות לי ילד.)

איתי צמיר (מנהל האינטראקטיב של ערוץ 10, הידוע גם בכינויו "זה עם הידיים הגדולות") הודיע לנו טרם פתיחת עונת הבליסה שבזמן הארוחות ניתן לעשות לייב טוויטינג אם מתחשק לנו, ואני הייתי מאד מוטרדת עקב העובדה שאין מסובים בשעת הסעודה, שלא לומר מטוויטים. למרות הכל, אני נותרת בהמה חסרת נימוסין, במיוחד אחרי שלא ישנתי קרוב לשבוע ולכן זה לא הפריע לי למרוח את ידיי השמנוניות מפטה כבד עוף עם בצלים מקורמלים אול-אובר המיני-לפטופ הסופר מדליק של אודי לוי  (המקלדת ממש קטנה, אני מקווה בשבילו שהידיים שלו לא גדולות כמו הידיים של איתי).

לידי ישבה בחורינה עלמת חן, שמה קורל, צעירה מבריקה עם בלוג כל-כך פופולרי (5000 יוניקים ליום, יה-בה-יה!) שגרם לנו להרגיש כמו נובים מוחלטים לידה. קורל התקשתה לתפקד עם המנות שרובן היו בשריות, בעיקר פירות הים והחלקים הפנימיים למיניהם של חיות המשק. ניסיתי לשכנע אותה שזה בסדר לאכול את השקצים והפנימיים, שכן אם היינו חיים בעולם משולל ערכים וחוקים ככל הנראה מדי ערב היינו סועדים תינוק אדם בזיגוג ליקר קפה וטריאקי. לפני שאמנסטי עוצרים אותי וכולאים אותי בצינוק עד יומי האחרון חשוב לציין שנית - כשנאמר הדבר לא ישנתי קרוב לשבוע ימים.  וכן, עדיף לצלות את התינוק על הגריל. מדיום רייר. בבקשה.

על כל פנים, לפני שאתם מתחילים לרייר על בשר תינוק רך בן חודשיים עד ששה חודשים, אחזור לבשרים שהם כן רלוונטיים למאכל:

המנה השלישית שהוגשה לנו היתה פסטה פפרדלה עם טחינה, גרגרי חומוס, אריסה, לימון כבוש, פרמזן ושרימפס. לפני שאתם מזדעקים בקולות "וואט דה פאק וואט דה פאק וואט דה פאק", אני מודיעה שניתן לנשום לרווחה: המנה הזו היא בתבתבתבתבתבתבתבתבת זונה ברמות שלא ניתן לתאר בכלל. החיבור הערבי עם האגן הים תיכוני יצר מנה נפלאה, נימוחה, מרעננת ומפתיעה, וכן, יואב בר יכול לומר לעצמו בשקט על השידוך בין הערבי לאגן: שרימפסי, ילד שלי מושלם.

איכשהו תמיד בשלב הזה של הארוחה אני מוצאת את עצמי תוהה עם הקו הדק שבין קולניריות מופרעת ובין גסויות שלא אמורות לצאת מחדר המיטות, או במילים אחרות: סינטה מיושנת עם טורטליני במילוי ספריבס טלה. Need I say more?

מנה נוספת שהוגשה לנו היתה מנת חלומות בעיני - ניוקי כמהין (!). כמהין ידוע באיכותו הקולינרית וכך גם הורגש במנה הנפלאה הזו. הניוקי היה רך במידה הנכונה, הרוטב (שמנת ופטריות) ישב נהדר, ואני כבר כל-כך רטטתי מהנאה שיצאתי לסיבוב נוסף של עשבי תיבול. ש-ל-א י-ג-מ-ר ל-ע-ו-ל-ם!

המנה האחרונה היתה מנה שבוודאי האקס שלי, צחי, כפרה עליו, היה ככל הנראה חווה אורגזמה קטנה וחביבה ממנה - עוגת גבינת עזים עם שרבה אבטיח ופלחי פירות הדר. היה יאמי יאמי יאמי איי גאט לאב אין מיי טאמי לגמרי.  מאד נהניתי ממנה, אם כי לא כל כך הבנתי את פשר פלחי פירות ההדר.

על חלק מן המנות שקראתם עליהן כאן תוכלו לרייר ביום ד' הקרוב בשעה 21:00 בגמר של "אליפות המסעדות" - מסעדת מאראבו מול טוד אינגליש. עד אז, תריירו על צוות הבלוגרים של ערוץ 10:

Edited: יוני 22, 2009

יאי! עזרתם למיכל לזכות בחופשה בתל-אביב!

מי היה מאמין! המתמודדת היחידה בתחרות על החופשה בתל-אביב זכתה! אני רוצה להודות לאבא ולאימא ולצ'וצ'ו ולכל מי שעזר לי להגיע עד הלום.

עכשיו רק נותר לי לבחור מי יצטרף אלי לחופשה הלוהטת ויזכה לדגדוגים בכפות הרגליים וחצי קילו מולים בשמנת וחמאה (כבר הבנתי איך זה עובד, אני קובעת עובדות בשטח וזה באמת מה שקורה בסופו של דבר, תודה ערוץ 10!).  כאות לרוח ימינו, סביר להניח שעכשיו כשקניתי מצלמת וידאו, אני עוד עשויה להפוך את זה למיני-ריאליטי (אני מתחננת בפני עצמי להימנע ממעשים מטופשים אבל את מה שלא ימנע לא יהיה ניתן להשיב).

וזהו. נתראה בבלוק!

Edited: יוני 7, 2009

עזרו למיכל לצאת לחופשה בתל-אביב, פרק 3

הידד, היאח. הנה עוד מישהי שהיתה רוצה להצטרף איתי לחופשה בבלוק!

כל התמונות צולמו ע"י נעמן סתוי, כפרה עליו, ותמונות נוספות שצילם הנ"ל ודור גרבש ניתן לראות כאן, התמונות צולמו במסיבת המפלצות בשבוע שעבר במחוגה. היה לוהט.

Edited: יוני 5, 2009

עזרו למיכל לצאת לחופשה בתל-אביב, פרק 2

סרטון קצרצר שיוכיח לערוץ 10 שאני המועמדת המתאימה לחופשה מפנקת בתל-אביב באחת מהדירות המתחרות ב"בלוק". להלן גם מספר מועמדים פוטנציאלים להצטרפות לחופשה:

תודה לאור דהן על העזרה בצילומים!

Edited: יוני 2, 2009

עזרו למיכל לצאת לחופשה יוקרתית בתל-אביב

שלום. אני מיכל. אני סטודנטית, משמע אני עניה. אנא קוראים יקרים, עזרו לי להגשים את מטרתי: לצאת לחופשה. היעד: תל-אביב.  מי שירפרף קצת אחורה יתקל בפוסט שלי על תכנית הריאליטי החדשה של ערוץ 10 - "הבלוק". ובכן, עונת החורף חלפה לה, והתכנית טרם עלתה ועונת הקיץ כבר הגיעה. ערוץ 10 שלפו קלטות חומרי הגלם שאבדו בין ההריסות המאובקות של 21 דירות (יש 5 משופצות, שהן המתחרות בתכנית) ומעלים משבת הקרובה את התכנית שמוכיחה שגם על דודו מהום סנטר אפשר לעשות עונה שלמה.

לפני שיצאתי לצלם את ההשלמות לסרט שלי הגעתי אל מפגש הבלוגרים של ערוץ 10 ב"בלוק" (מזא"ה פינת דרך פתח-תקווה), שם זכינו למנות חומוס טעימות להפליא. טמיר כהן ישב לידי ונזכרנו בימינו הטובים בבליינד דייט שלנו בהדסון, והתחלנו לחלוק רשמים על מרקם החומוס וחריפות החריף. הנה פרסומת סמויה.

על כל פנים, זכיתי לראות את הפרק הראשון של הבלוק שישודר ביום שבת הקרוב. התלוותה אלי גברת פרוזן מאי, שבמזל טוב הצטרפה לצוות הבלוגרים הסקסיים של ערוץ 10.  הפרק, ששודר עוד לפני גרסת און-ליין, תיאר את חוויתם של הדיירים החדשים בבלוק ואת הלילה הראשון שהיה עליהם לעבור בחורבה העירונית. אני התבאסתי שהבנות בתכנית הורידו את העקבים ולא את הבגדים, בעיני שיפוצים בעירום זה סקסי הרבה יותר.

בפוסט הקודם אודות "הבלוק"  ציינתי שהדירות מתאימות בעיקר לתיירים שמעוניינים להעביר פה את הקיץ בסבבה. ובכן, אם לא שמתם לב - אני לגמרי תיירת, לא מכירה בכלל את העיר ועברית שפה קשה וזה, ולכן הגעתי למסקנה שהמקום המושלם לסופ"ש מפנק יהיה דווקא שם.

אנא עזרו לי, ילדים וילדות, לזכות בזה! הסופ"ש כולל ארוחת שף וטיפולי ספא וטלוויזיה גדולה (לא שברור לי מה עושים איתה). מחלקת האינטראקטיב של ערוץ 10 מריצה תחרות בין הבלוגרים  - המפיץ המפציץ יזכה בסופ"ש מדליץ (נו, חרוזים וזה). והנה בא הטוויסט - מבין מגיבי הבלוג, ובתקווה שיהיו רבים, אבחר איש או אשה אחת (במגמה לאיש, חתיך, עיניים תכולות, אינטליגנציה, גובה 1.76-7, זה נשמע כמו גבר ספציפי אך למעשה לא) שי/תצטרף אלי לסופ"ש מעורר חושים והנאה + יציאה לוהטת למסיבות השוות בעיר, ולסיום טראש האוס פארטי בדירה עם קוק וחצילים, ושערוץ 10 ינקו.

כמו כן כדי למקסם את הסיכוי שלכם להתלוות אלי לסופ"ש אשמח אם תוכלו לעשות טראקבקים לבלוגים שלכם וכו'.

ובכן, להנאתכם, הנה כמה תמונות נוספות מן המאורע:

לאחר המפגש התריע בפני גוגל התראות (אפשר לעשות מנוי על זה למייל שלך, שזה ממש מגניב.) שיש רפרנט חדש על שמי באתר ICE - מסתבר שאני מהבלוגרים המובילים ברשת. (אני עדיין ממתינה לטלפון המיוחל שיבקש לראיין אותי ולפרוש בפני קוראים את תפישת העולם שלי שתשנה את התודעה של כולכם, או משו.)

"הבלוק", החל מיום ש', 30/5 מדי שבוע בערוץ 10 אחרי החדשות (21:00).

Edited: מאי 29, 2009

בליינד דייט לוהט במסעדת הדסון

הוא אסף אותי מככר רבין. קמצן, חשבתי לעצמי, ככה כואב לו לבזבז דלק כדי להגיע עד חוף הים. אני מאמינה בגבר שלא מתקמצן על האשה שלו. גבר קמצן הוא גבר שנדון להישאר לבד לעד ובסוף להתפלא שהוא כזה. שלא תבינו לא נכון, מובן לי שהקמצן, בניגוד למנייאק, הוא לא מנייאק. הוא פשוט עוד גבר שלא מחשיב את עצמו כקמצן, אלא כגבר שלא צריך הרבה וכבדרך אגב יוצא מנקודת הנחה שגם האשה לא צריכה הרבה (אילו היה רק בודק את חיובי האשראי החודשיים שלה מהסופר-פארם…). על כל פנים, הוא המתין לי ברכב ליסינג, כך שהדלק אפילו לא היה על חשבונו. כנראה שהוא סתם עצלן. עצלנים הם גרועים כמעט כמו קמצנים; כשאת נכנסת להריון אתם תופחים ביחד, העניין הוא שאת תופחת 9 חודשים והוא 9 שנים ועוד ברוב חוצפתו הוא מתלונן שאשתו פרה שלא נותנת. הוא כל-כך עצלן שאפילו את הבגידות שלו הוא לא מצליח להסתיר היטב.

החלקתי למושב הקדמי שלו בזמן שהרהרתי זה דקות ארוכות במערכת היחסים שעומדת להירקם בינינו במרחק הדק שבין דייט כושל וחד פעמי ובין חיי נישואין באושר ועושר עד עצם יום הגירושין.  הוא היה גבוה ממני ב-2 ראשים לפחות. הוא ראשית שאל אותי איפה הורוד, שכן עולם האינטרנט מכיר זה מכבר את אובססית הורוד שלי. הסברתי לו שהאמת שהתכוונתי ללבוש בגדים חומים אבל סבתא שלי אמרה לי לפני שיצאתי שהירכיים שלי שמנות ואף גבר לא ירצה אותי ככה. לכן מייד החלפתי לג'ינס בהיר וגופיה שחורה עם כיתוב ורוד-מסטיק וכדי להרשים אותו צבעתי גם את ציפורני הידיים והרגליים בורוד-פוקסיה. הוא היה לבוש בעירוב שבין הקז'ואל ללבוש הקיבוץ. הוא גם סיפר לי שגדל בקיבוץ ושהוא עובד בהייטק. אני באותם הרגעים תהיתי מה אני מעדיפה - ציוצי ציפורים באחו השלו או הטוויטר המצייץ פעם בדקה שמבשר על חברי הלא-מחויבים-המצייצים ברחבי הרשת.

 

הוא לקח אותי להדסון ברמת החי"ל. דעתי אט-אט החלה להשתנות. הוא סיפר לי שהוא מכיר היטב את איזור רמת החי"ל כיוון שעבד בו שנים רבות ומדובר במקום עם הרבה מאד חיי חברה ולילה. אני מאידך דבקתי בגרסתי הבלתי-משתנה שרמת החי"ל היא פיקציה תל-אביבית ולמעשה מהווה החלק העליז של בני ברק. 

 

 

נכנסנו למסעדה שנבנתה על חורבתיה של "סנטה פה", מיד נזכרתי במסעדה הנפלאה הזו שיצא לי לאכול באילת לפני כ-5 שנים, הוא הסכים אתי שאכן המסעדה באילת נפלאה ולכן טרח וביקר בסנטה פה התל-אביבית וציין שהיתה אכזבה מהדהדת.  הוא גם סיפר לי שהדסון כמעט ולא שינו את העיצוב והשאירו אותו כמו שהוא - ככל הנראה, עוד צעד נבון בניהול וחסכון הכסף.

 

כל העת הייתי עסוקה בלדבר על המודעות הגאוניות של הדסון שראיתי בטיים-אאוט, כגון הסטייק ששוחה בנהר רוטב פטריות ומעורר את בלוטות הריר באופן מיידי. פתחנו את השולחן בכוס מרלו ירדן בשבילו ו"סוויט בוסטון" - קוקטייל ירקרק ועטים למדי בהשארת מידורי-סוור עבורי.  הוא שאל אותי מה אני לומדת, ואני עניתי בזמן שקשקשתי ברגליי המשולבות שאני בשנה הראשונה בלימודי קולנוע. מיד סיפר לי שגם הוא למד קולנוע, באונ' תל-אביב. אני השפלתי את מבטי כמי שכבר רגילה לשאלה שעתידה לבוא "אז איפה, גם בת"א?"

עיינו בתפריט המנות הראשונות ובחרנו בכמה מנות שנראו לנו מעניינות, בהמלצתה של המלצרית, גנה, שהיתה אמונה על סיפוק טעמינו האשי בתאוות הבשרים. פתחנו בלחם מגניב וטעים ללא שמרים עם חמאה מלוחה במיוחד, ואז גנה חזרה עם 3 צלחות בידה עמוסות בכל טוב.

 

טרטר טונה - זה הזכיר לי בחור שפעם יצאתי איתו.

 

המנה המגניבה להפליא הזו התהדרה ברוטב חמצמץ שהפך את הטונה לנימוחה בפה ומעקצקצת בלשון. תוספת האבוקדו נתנה למנה הזו נופח יפני משהו, שהזכיר סושי בלי האורז ובלי האצה. מעל ניצבה לה בגאווה קציפת וואסאבי ותפוחי עץ שאכן סקרנו אותי ואת הדייט שלי והתגלתה מאד תפוח-עצית ומעט וואסאבית. הטעם השונה והמשונה לא הלהיב אותי יתר על המידה (כלומר, היה טעים לאללה, אבל תשאירו את תפוחי-העץ שלי בגינה), אך בן זוגי לארוחה התלהב מאד וציין שזה מאד יוצא דופן ומוסיף קיק כל הקטע של תפוחי העץ.

 

 

שרימפס חמאה - נראה לי שיותר נחמד לו שם מאשר בים.

 

 

בן זוגי התגלה כהפך הגמור ממני בתחום פירות הים. בעוד אני מוכנה ללחך מולים, סרטנים וקלמרי במיוחד, השרימפס תמיד נתפש בעיני בעל המרקם הכי פחות מגניב - למרות שמעולם לא התנגדתי לכמה פיסות כפי שניתן לראות בתמונה. הדייט שלי מאידך, אמר שלא אוהב את שלל פירות הים פרט לשרימפס, אותו אוהב במיוחד. קולי פטרוזיליה, למי שתוהה, הוא שם מעודן למחית. גנה, המלצרית, אמרה שזה כמו הצליל באוזני אנשים כשאומרים להם שייטל וראמפ-סטייק. האמת שהיא צדקה. לא משנה כמה טבלתי והטבעתי את השרימפס למוות שנית, הרוטב לא הצליח להשתלט עליו. משסיימנו את הצלחת עברנו לשיטה הישראלית והגאונית בה לוקחים פיסת לחם וטובלים אותה בכל טוב. רק אז הורגש הרוטב באמת ואכן - היה נפלא, כפי שדייטי טען.

 

קרפצ'יו פילה - המנצח הגדול

 

גם אני וגם הדייט לא יכולנו שלא להתמוגג אל מול המנה הנפלאה הזו. הרוטב שלה היה מדויק (אם כי לא מספיק ממנו לטענת הדייט), והיא בהחלט ניצבת בתור אחד הקרפצ'יויים המעולים שאכלתי בחיי. ליד ההדסון הקרפצ'יו-בר נראה חיוור, ובהחלט עומד ראש בראש מורם מול הקרפצ'יו של דיקסי שלא מפספס גם בטייק-אווייז. מנה ראשונה זו הוכתרה בעיני כמנת הפתיחה המושלמת לארוחה קרניבורית חסרת רחמים.

 

 

 

Enough foreplay - Let's get dirty

משסיימנו לסקר את מרבית מיטב שרשרת המזון היבשתית והימית החלטנו שהגיע הזמן להפסיק לשחק ב-1-2-3 דג מלוח, והחלטנו שהגיע הזמן להזכיר לעצמנו ארוחת שחיתות מהי. מתוך עיון בתפריט העיקריות והבשר נתקלנו בשאלות רבות שכלל לא נגעו למוסר (נפשי או ימי) והתפתח ויכוח קל על טיב המנות העיקריות. שנינו הסכמנו פה אחד על סטייק אנטריקוט 350 ג', אך באשר למנה השניה דעותינו היו חלוקות. בי התעורר עניין לריזוטו פירות ים בעוד הדייט חשב שיהיה חבל לפספס את מנת הדגל שאף היא מתנוססת במודעות הידועה גם בשמה "סלופי ג'ו". אחרי התערבותה של גנה בנושא, המליצה לנו ללכת על מנת "ים-יבשה", או בשמה המלא פילה בקר ופירות ים.  גנה לא טעתה והצליחה למצוא את עמק השווה בינינו. 

 

פילה בקר ופירות ים - באי הטמלה יש עצי בוקצ'וי

המנה הזו הגיעה ברוטב ציר טבעי של פילה הבקר ופירות הים והתגלתה כנפלאה ויוצאת מגדר הרגיל. בשר הפילה היה נימוח ללא טיפת שומן אחת, כיאות וכראוי. תחילה לא הצלחנו להבין את מהות הטמלה. טמלה הוא בעצם סוג של מנת קמח תירס שמזכירה במראה פירה ובמרקם קוסקוס. לא כל כך הצלחנו להבין את טיב התוספת עד שנשנשנו אותה עם הבוקצ'וי, שהפכה את כל העסק למוצלח ממש. פירות הים, באופן מאכזב למדי הרגישו לא קשורים. המנה הזו היתה מושלמת עם קצת יותר בשר ובכלל-לא פירות-ים. מעבר לכך, מנה מהנה מאד. היה על הכיפאק.

אנטריקוט 350 ג' - הו כן, דבר אלי גסויות!

חסל סדר קשקשת ברשת. הגיע הזמן לדבר ברצינות. הוגש לנו סטייק נראה מראה של 350 ג' דק למדי ועם זאת הוכן ברמת מדיום בצורה מושלמת. על הצלחת נח לו ירק (ומי לעזאזל יכול להאמין בו כשיש לך בשר על הצלחת) ששחה ברוטב טריאקי. הסטייק היה נהדר, על אף שלטענת הדייט היה עליו יותר מדי פלפל. אני דווקא אהבתי את זה. הסטייק כנטורל, ללא תוספות של רטבים היה מעולה, והמפגש עם הטריאקי היה מעט מאכזב. בואו נשאיר את הטריאקי להתמוסס אל תוך כל המנות בטייק-אוואי של ג'פניקה, שמותיר אותן דביקות, בסדר? גם קיבלנו רטבי צ'ימצ'ורי ושמנת-חרדל שאותם הדייט לא ניסה, אבל אני ניסיתי בחדווה. לצערי, רוטב הצ'ימצ'ורי היה המחריד ביותר שטעמתי בחיי. הוא היה חריף מדי והשתלט על כל הטעם של הבשר. מאידך, רוטב השמנת-חרדל, שגם הגיע חם, הפך את הבשר לפונגי שכזה ואז כבר היתה לי חגיגה שלמה על הלשון. רוטב הצ'ימצ'ורי בעיני היה המכה הכי צורבת בארוחה - מזל שרוטב הוא בסך-הכל רוטב.

כתוספת קיבלנו הום פרייז. כאן דעתי עם דייטי היתה חלוקה - שנינו אמנם לא אהבנו את המנה, הוא בגלל התיבול המופרז (שבעיני היה אחלה) ואני בגלל תפוחי האדמה עצמם שהגיעו עם הקליפה ופגעו בטעם. אני בסה"כ מחפשת את מי שינצח את דיקסי בהכנת הום-פרייז, בינתיים אף אחד לא הצליח.

בזמן הזה גם הוגש לנו משקה הבית של ההדסון, היה ויכוח ארוך בינינו ובין גנה האם המשקה ורוד. הסברתי להם שהוא אדום - היה לו סוג של גוון שני, ואילו גנה אמרה שזה ורוד פוקסיה. מיד שלפתי את ציפורני שהכנתי מבעוד מועד ודחפתי אותן לפרצופה. "לא! זה ורוד פוקסיה!". אחרי המעשה הנ"ל היא הפסיקה להתווכח אתי. כנראה שיש לה עסק עם ממדרת ורודים בררנית. הקוקטייל היה, למען האמת, לא משהו בכלל. הוא היה לחלוטין קוקטייל כוסיות, אבל כנראה שכוסיות לא היו בשולחן.

"מאמי, נראה לי שאכלתי יותר מדי"

 

שיכורה מבשר, בשלב זה הדייט שלי כבר נראה לי אחרת לגמרי. הוא התגלה כאינטליגנט ביותר, לא קמצן כלל (עוד מעט תראו את החשבון) ובכל מה שנוגע לפינוי מרחב בקיבתו (והוא איש גרום וצנום!) כלל לא מדובר בגבר עצלן. טרם ידעתי איך הערב יגמר אבל היה לי ברור שלא אתן לו לחמוק בקלות. בשלב זה כבר בקושי נשמתי, וידעתי שעוד כברת דרך ארוכה בפנינו - הקינוחים. נתנו לגנה לבחור עבורנו קינוחי הפתעה. בכלל, אחד מהדברים האהובים עלי במסעדה הן מנות הפתעה. קיבלנו לשולחן קרם ברולה מעוצב פרי סטייל על מצע קרפצ'יו אגסים שיכורים ועוגת גבינה עם תותים נוטפים. עוגת הגבינה היתה מורכבת מגבינת פילדלפיה הידועה באחוזי השומן הגבוהים והטובים.  אני בשלב זה כבר לא יכולתי יותר להכניס כמעט דבר לקיבתי וכן הסתפקתי בתשיעית מעוגת הגבינה. הדייט לא התבלבל ובלע את כל השאר במחית עין. הוא ממש השתגע על העוגה ואמר ששווה לחזור להדסון רק בשבילה. אני מאמינה שגבינה צריכה להיות רק עם עגבניות ובצק ולכן לא השתגעתי עליה, אבל קרם הברולה היה מעולה ומהנה מאד גם בלי שטיח האגסים שהחזיק אותו שפוי. 

 

הודעתי לדייט שאני כבר לא יכולה לאכול יותר, שלא לדבר על ללכת או לנשום והחלטנו להזמין חשבון. משהגיע החשבון חשכו עיני הסטודנטיאליות. הדייט אמר שזה בסדר לגמרי, בכל מקרה ערוץ 10 מממנים את העסק.

חזרנו לרכב והדייט התחיל להתלונן שהוא עדיין רעב. הוא היה משוכנע שאני אוכל רק חסה ואשאיר את כל השאר לו, ולא תיאר לעצמו שאני מסוגלת לאכול כמו מקסיקני בתחרות אכילת בוריטוס. הגענו חזרה לככר רבין ועמדתי לעזוב את הרכב. רציתי מאד לנשק אותו, אבל כבר התחלתי להעלות גיהוקים בארומת פרה. נפרדתי ממנו לשלום והוא אמר שהוא מאד נהנה אבל הוא לא חושב שזב יעבוד בינינו כי הוא נשוי ולי יש חבר. 

עליתי לביתו של בן-זוגי זה 3 שנים. הוא שאל אותי איך היה הדייט, אמרתי לו שהיה חלומי למרות שהוא לא רוצה לצאת אתי שנית. בן-זוגי התמלא בכעס רב כשראה שחזרתי רק עם קבלה ביד, ואמר לי שהוא מאד פגוע. מה לעזאזל חשבתי לעצמי כשלא הבאתי לו שאריות בטייק-אוואי.

 

לחוויות דייטי המופלא אתם מוזמנים להקליק כאן: מיומנו של פסיכופת מתורבת - טמיר כהן.

מסעדת הדסון, הברזל  27, רמת החי"ל, החלק העליז של בני-ברק.

אליפות המסעדות, יום חמישי ב-21:00, ערוץ 10.

(נ.ב. אשתו של טמיר מתבקשת לא לרדוף אחרי עם מקל, אני רצה לאט.)

Edited: אפריל 27, 2009

טלוי-זיוני-שכל

בזמן שתושבי שדרות בורחים על נפשם אחרי 6 חודשי רגיעה, בזמן שמתנהל כנס בהול בעקבות ביטול 40 הפקות, מתוכן 17 בתחום הדרמה והקולנוע, בזמן שגלעד שליט כבר 910 ימים בשבי ובזמן שרוחמה בלילא-אברהם קוטפת את המקום ה-8 במפלגת קדימה, אני מתרפקת על 20 חתיכים וחתיכות שישכיחו מכם בחורף הקרוב את כל הצרות המדיניות.

אז מי הזוכה הגדול של הישרדות 2? הלוואי והייתי יכולה לספיילר ולהרוס לכולם אבל כל חברי יודעים הדבר מסתכנים בתביעה בגובה 2 מליון שקלים, כי תכל'ס אם לא מסמסמים בעונה הזו, חייבים איכשהו לדפוק קופה. 

כל הזמן שאלו אותי בערוץ 10 מה אני חושבת על פרק הבכורה של הישרדות 2 אותו זכיתי לראות היום. זו שאלה נהדרת, אולי היתה לי איזשהי תשובה אם לא הייתי מכבה את השכל אוטומטית בזמן שאני צופה בריאליטי. בעקרון, אין לי טלויזיה. גם אין לי זמן. ההכלאה בין השניים יוצרת מצב עגום בו אני, במבוכה גדולה, מספיקה לעקוב רק אחרי "90210 הדור הבא". אגב, גם בעשור הזה קלי טיילור צריכה לחטוף כאפה ונאט והפיץ' פיט עשו כזה בוטוקס 1+1. האמת היא שסתם רציתי לספר משהו מביך על עצמי.

בכל מקרה, בעקבות המחסור בטלויזיה ועודף סדרות הריאליטי שתקפו אותנו בשנה האחרונה (שעקבתי אחרי המרכזיות באדיקות מדהימה דווקא! האח הגדול, מפרץ דנה מזרחי תדאג שנשלם על זה האהבה, היפה והחנון), פיתחתי אדישות מופלאה לכל מה שצץ על המסך שלי ועם זאת אני מוצאת את עצמ מדברת על כך בלי די בשיחות הקפיטריה. 

עריכה מגמתית היא דבר נפלא, היא מסמנת בקלילות את הדן מנו והמרינה תחת הבאים שלכם. באופן מדהים גם הדמיון במראה של חלק מהדמויות, או ליתר דיוק הקאסטינג, מזכיר את מתמודדי העונה הקודמת. כיאה לעונת המשך של תכנית ריאליטי המתמודדים כבר יודעים מה עומד בפניהם, אז מיותר לספיילר שכל שבט מאמץ איזה עוף (שטרם נאכל, אבל גם זה יבוא בהמשך בודאי) וכולם חצי עירומים וממש כיף להם אפילו שבלילות אחושרמוטה קר. הבתוליות כבר אינה, כולם מאובזרים בשרירים ואגוטריפ של מי הבוס. 

ובהמשך לשאלה של החבר'ה מערוץ 10, אני חושבת שמצאתי את התשובה, כיאה למס' תאי המוח הרבים שהפעלתי בזמן הפרק:

ציצים.

 

אה, כן. הישרדות 2, רביעי וששי ב-21:00 מזיינים ל"שבוע סוף" את הצורה.

Edited: דצמבר 19, 2008